מה אנחנו זוכרים

אנחנו זוכרים את הקורבנות. מיליוני אנשים, נשים וילדים שנרצחו בדם קר כי היו שונים, למרות שהם עצמם הרגישו כחלק אינטגראלי מהחברה בה חיו. אנחנו זוכרים את הגבורה. אותם אלו שניסו להתקומם, שניסו לשרוד בתנאים בלתי אפשריים, ושניסו לשמור על צלם אנוש במקום בו צלם אנוש היה מותרות.

אלו הם שני המוטיבים העיקריים בזיכרון השואה והגבורה, אותו אנו מציינים היום.

אבל ההנצחה הלאומית נוטה להיות שטחית ושבלונית. יש רתיעה מלעסוק בנושא באופן נרחב (ר"ל לא אקדמי) שכלתני וביקורתי. בכל פעם שמישהו מעז ליצור גשר בין אירועי שנות השלושים בגרמניה לאירועי ההווה בעולם הוא מסתכן בסקילה.
אני מאמין שחשוב לראות את הזיכרון לא רק כמשהו מנותק שקרה בעבר, אלא כלקח היסטורי אשר אין לנו ערובה שלא יחזור על עצמו.
במסגרת הדיון הציבורי סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לצד סיפורי הזוועה וההישרדות, צריך לזכור, ללמוד ולחקור באופן גלוי את הסביבה שאפשרה לדברים לקרות, לדבר על המצוקות החברתיות שנתנו גיבוי ציבורי למהלכיו של היטלר, ולבחון איך הוא הצליח לגרור אחריו את האומה שנחשבה לאחת הנאורות בעולם.

לסיום, אני מביא שוב את הפוסט הנפלא הזה.

לזכור, ולעולם לא לשכוח.