זיכרון חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

1. בכל שנה מחדש אני מתרגש לראות אלפים רבים מתושבי העיר, מפעוטות בני יומם ועד זקני הדור, המרגישים את הצורך להשתתף באירוע הזה; חלקם מקפידים להגיע בחולצות לבנות, כמו חלק ממסורת חברתית עתיקת יומין. חלק המוצאים מקום מול הבמה וצופים בטקס, חלק רואים בערב הזה סוג של אירוע חברתי קהילתי ומעבירים את הטקס בשיחות חולין מרחישות. יש משהו עצוב בכך שהדבר היחיד שמאחד אותנו כקהילה בעוצמה כזאת הוא ההתחברות לאבל, לאובדן ולשכול. אבל מסתבר שכבר לפני 60 שנה היה מי שראה את הנולד וניסה למנוע את הכרזת המדינה כדי להציל את היהודים מעצמם

2. על המסך מופיעה השקופית "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". את נפגעי פעולות האיבה שכחו לזכור.
פעולות איבה נגד יהודים הן לא דבר חדש; כשסבתא שלי היתה בבית ספר הילדים זרקו עליה אבנים רק כי היתה יהודיה, והיום אנשים נדקרים, נורים ומתפוצצים בדיוק מאותה סיבה. זו פעולת איבה וזו פעולת איבה. מה נשתנה? היום יש לנו מדינה, ורק בשנים האחרונות היא החליטה לציין במפורש את יום הזיכרון לפגעי פעולות האיבה יחד עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

האם יש הבדל מהותי בין נפגעים שהם חלק מכוחות הביטחון ובין נפגעים שהם אזרחים? שלושת החיילים שנחטפו ונהרגו בהר דב לפני שמונה שנים הם מן הסתם בגדר "חללי מערכות ישראל", אבל לו היה חיזבאללה חוטף ורוצח שלושה אזרחים ישראלים בדיוק באותו אופן הם היו מקבלים את תוית "נפגעי פעולות האיבה". לחיזבאללה זה לא מאוד עקרוני, ולמשפחה שאיבדה את יקירה זה גם לא מאוד עקרוני. כך שבעיני זו רק סמנטיקה.

אני לא חושב שצריך להפריד וליצור יום זיכרון מיוחד לנפגעי פעולות האיבה, אבל עצוב לי שההנצחה כמעט באופן קבוע מתעלמת מהם. זה משהו שאפשר וצריך לתקן.

3. על לוח השיש שמציג דרך קבע את שמות הנופלים מבני העיר, הולך ונגמר המקום. כשהקימו אותו לפני שנים, קיוו כנראה שהמלחמה תיגמר לפני השורות על הלוח.
אז קיוו.