החמצתו של חוק החמץ

החוק הפלילי אמור להוות איזושהי שמירה על נורמה חברתית מוסכמת העומדת בבסיס חקיקתו. הצד התובע כאשר נעברת עבירה על החוק הפלילי, הוא לא אותו הפרט שאולי נפגע באופן נקודתי בגופו, נפשו או רכושו, אלא המדינה עצמה. גם כאשר מדובר במקרים של אלימות פיזית קשה, שברור שיש בה אדם אחד שנפגע, מי שיעמוד בבית המשפט מול העבריין יהיה נציג המדינה ולא נציג הנפגע.

אבל מה קורה כאשר החוק הפלילי אינו באמת נשען על נורמה חברתית רחבה שתומכת בקיומו?

דוגמה לכך ניתן לראות בנושא שעלה לכותרות לא מזמן – פוליגמיה בחברה הבדווית. פוליגמיה (ריבוי נשים) מהווה עבירה פלילית לפי החוק הישראלי, אך בחברה הבדווית היא מהווה דוקא מוסכמה חברתית והחוק הישראלי עוצם עין. כאשר החליטו במשרד הרווחה לצאת למאבק בפוליגמיה, היה להם ברור שלא תהייה תועלת מרובה בהסתערות של שוטרים והעמדה לדין של כל הגברים הבדווים, והחליטו ש"התופעה מחייבת טיפול רגיש, לא מתנשא ולא מטיף, שבבסיסו תהליך הסברה המדגיש את חומרת התופעה" (כך השר יצחק הרצוג).

אך מדוע המדינה מתעקשת להתערב כאשר החוק איבד את הצידוק שלו?

"לפי מחקרים שביצע הפרופ' עליאן אל-קרינאווי, ראש המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, ילדים ממשפחות פוליגמיות נוטים לסבול מבעיות פסיכולוגיות יותר מילדים ממשפחות מונוגמיות. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בשיעורים גבוהים יותר של נשירה מהלימודים ופשיעה."

עכשיו הכל ברור; קיומה של הפוליגמיה בחברה הבדווית אינו מסתכם בחוסר הסכמה לנורמות חברתיות המוסכמות על החברה הישראלית הכללית, אלא יש לה השלכות קשות אשר פוגעות באינטרסים חברתיים רחבים. ילדים הנושרים מהלימודים לא יהפכו לאזרחים עובדים אשר תורמים לצמיחתו של המשק הישראלי ומשלמים מיסים לאוצר המדינה, ועל פשיעה באמת אין צורך להרחיב.

אם כן, החוק הפלילי נכנס לפעולה כאשר יש אינטרס חברתי רחב שנפגע.
כאשר מפעל מזהם את מי התהום, הוא פוגע באינטרס החברתי של מי שתיה נקיים, ולכן המדינה מטילה עליו קנס.
כאשר אדם מבריח לארץ מכשירי אלקטרוניקה מבלי לשלם מכס, הוא פוגע באינטרס החברתי של תשלום מסים (כן, יש אינטרס כזה) וכן ברציונאל שמאחורי קיומו של המכס הזה, ולכן המדינה מטילה עליו קנס.
כאשר אדם מבצע אונס, הוא פוגע באינטרס החברתי של שמירה על שלמות גופם ונפשם של הפרטים בחברה, ולכן המדינה מטילה עליו קנס.

אז על ולמה זכינו לחקיקתו של חוק החמץ? אותו חוק הקובע, לא איסור על מכירת חמץ, אלא על הצגתו בפומבי לשם מכירה או צריכה.

יהודים שומרי תורה ומצוות לא יקנו, יצרכו או יציגו מוצרי חמץ בפסח. הם לא זקוקים לחוק של מדינת ישראל בשביל לשמור על סביבתם נקיה מחמץ שהרי הוראה זו כבר קיימת בספרי ההלכה היהודית מימים ימימה, ואילו אזרחים אחרים (אשר דומה שמספרם הולך וגדל בשנים האחרונות) רוצים לצרוך את החמץ שלהם ללא הפרעה.

על איזה אינטרס חברתי מגן חוק החמץ?

אפשרות ראשונה, שיוצרי החוק מעוניינים לאכוף באמצעותו את הנורמה החברתית בה הם תומכים – אי צריכת חמץ בפסח.
זוהי גישה בעייתית משתי סיבות:
1. כל עוד לא מקימים משטרה חשאית שתבלוש אחר אזרחי המדינה בביתם, ותאסור כל מי שיאכל פיתה ללא אישור בכתב משר הדתות שהוא אינו יהודי, אי אפשר לממש את המטרה הזו.
2. כפי שניתן להבין מדוגמת הפוליגמיה שלעיל, כאשר אין תמיכה לחוק בדמות נורמה חברתית, הפעלת הסנקציה הפלילית לא תפתור את הבעיה. אם היו רוצים שכל הציבור הישראלי יפסיק לצרוך חמץ בפסח, היו צריכים לנקוט בגישה שונה. אך מאחר וקשה להצביע על נזק חברתי רחב שייגרם מצריכת חמץ שכזו, גם בזירת ההסברה צפוי כישלון.

אפשרות שנייה, שהחוק מבקש לשמור על זהותה היהודית של ישראל מבלי לפגוע בהיותה מדינת כל אזרחיה. עד כמה שאני מצליח להבין, פסק הדין שניתן בשבוע שעבר בנושא, מבקש להיצמד לפרשנות שתומכת באפשרות הזו. החוק מבקש למנוע הצגה בפומבי של מוצרי חמץ מובהקים (לחם, לחמניה, פיתה), ובכך הוא שומר על חזות של מדינה יהודית אשר פסח ומנהגיו הם אחד מעמודי התווך שלה, תוך כדי שהוא לא אוסר על מכירת חמץ אלא בסך הכל מגביל אותה למקומות לא פומביים.

לא "אקדח לרקה" ולא פגיעה אנושה ולא כתם שחור, אלא בדיוק להפך. לדעתי פרשנות החוק תואמת בדיוק את האיזון הדק שבין זהות יהודית מגבילה לחופש ולזכויות האזרח הדמוקרטיות. איני מתיימר לפתור על רגל אחת את סוגיית "יהודית ודמוקרטית" שגדולים ממני עוסקים בה זה זמן רב, אבל בהקשר המצומצם הזה דומני שחוק החמץ הוא דוגמה מצוינת לאיזון שבין מדינה השומרת על אופי יהודי ודורשת מהמרחב הציבורי לכבד את אחת מנורמות היסוד של היהדות – איסור חמץ בפסח, ובין מדינה דמוקרטית הנותנת בידי אזרחיה את החופש לבחור כראות עיניהם כל עוד אין פגיעה באחרים.