היום כותבים רק סיפורים עצובים ומדכאים

כך נפתחה שיחה אקראית ביני לבין מספר חברותים הערב, אשר התפתחה לדיון לא נטול אמוציות סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה החל מחר. הפוסט הזה נולד בעקבות הדיון ומהווה עיבוד של חלק מהדברים שנאמרו בו.

אחת המשתתפות בדיון סיפרה שהיא מכירה אנשים יקרים שנפגעו ב/מהצבא. למשל קרוב אהוב אשר נפצע במלחמת יום כיפור, חברים רבים שלו מתו והוא עדיין סובל מהלם קרב. הקשר בין הדברים האלה ליום הזיכרון מוזר עבורה. היא רואה ביום הזיכרון בעיקר הפגנת כוח לאומי צבועה. ביום הזה לא חייבים לחשוב על מה טוב לחיילים, על מה הבעייתיות במלחמות ובצבא, על איך לתמוך באנשים שנפגעים בתוך זה וכו' – חייבים להעמיד פנים שעצובים, וחייבים לא ללכת לסופר. זה משרת את איך שהמדינה מייצגת את עצמה כצודקת תמיד ואפילו לא עוזר לאנשים עצמם. בטח לא לאלה שמתו.
היום הזה הוא עוד תירוץ לאנשים זרים להיכנס לנו לחיים, לוודא שאנחנו מספיק עצובים ושאנחנו עצובים נכון. זה לא משנה שאי אפשר לייצר עצב בלחיצת כפתור, ושאם אנחנו לא עצובים אז אנחנו לא, ואם כן, זה לא יהיה כי אמרו לנו להיות עצובים ביום מסויים.

יום הזיכרון הוא באופן אינהרנטי מאוד ממלכתי, הוא מבקש לאחד וללכד את אזרחי ישראל (אבל רק את היהודים שביניהם) סביב הנרטיב הזה שהולך ומתעצם עד שמגיע לשיא בהדלקת משואות יום העצמאות.
אחד הדברים שנובעים מכך הוא שה"סיפור" שיום הזכרון מקיים ונובע ממנו, מצד אחד מייצר רעים (הערבים, "כל הערבים אבל אנחנו לא גזענים") ומצד שני אין בו בכלל אחריות למדינה. זאת למרות שבפועל יש לה את הסמכות והכוח להשפיע על המציאות – החל מהחלטות בנוגע לתנאי השירות של חיילים (שאותם היא מכריחה להתגייס ועדיין מזלזלת בהם לא פעם, עד כדי הרס הבריאות והחיים או מוות), דרך איזה תפקידים הצבא אמור למלא בחברה (אולי לא צריך כל כך הרבה אנשים ואפשר לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית?), ועד בחינת העימותים המזוינים שהמדינה נכנסת אליהם ומידת נחיצותם.
את עצמה, בעלת הכוח, המדינה מספרת כמי שבכלל אי אפשר לשאול לגביו שאלות, זה בכלל לא עוסק בה, למרות שהמצב שסביבו היום סובב הוא תוצאה ישירה – הכרחית או לא, ישירה – של החלטות שלה. אבל בעקבות הסיפור, כל האחריות עוברת ממי שיש לה כוח, אל מי שממש אין להם כוח לשנות, ומתמקדת בפרטים הכי חסרי חשיבות. אנשים שבמקרה עברו שם ולא נראו מספיק עצובים – הו-הו, כמה שהם רעים. *הם* בוגדים, מזלזלים בחיילים ובמדינה, לא ראויים להקרא אזרחים וכו'.
אפילו הנוהג של לצלם דתיים לא עומדים בצפירה. אולי נשווה רגע בין מידת ההשפעה של לא לעמוד בצפירה (אפילו אם יש אנשים שזה פוגע בהם נורא) לבין מידת השפעה של יציאה למלחמה כי שנת בחירות עכשיו וצריך להסיח את דעת הציבור מהמחאה החברתית או שאר פרמטרים מפוקפקים?

יש גם משהו מטריד במספריזציה של יום הזיכרון. 22,993 זה המספר הרשמי של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה (סופרים אותו לא מקום המדינה אלא מימי המחתרות). כמה חיילים מתוך המספר הזה לא היו לוחמים בכלל? כמה מהם נהרגו בתאונות דרכים? בתאונות רשלנות של חיילים אחרים? בתאונות כמו זו שהייתה השבוע בחזרות לטקס?
אני חלילה לא מפחית מעוצמת האובדן של המשפחות האלה. הרי אי אפשר לכמת אבל. אבל כששמים את כולם באותו הסל ההירואי הזה נוצרת סטטיסטיקה למראית עין המהווה תמונה לא ראליסטית של המציאות.
וכמה חיילים התאבדו במהלך שירותם עם הנשק הצבאי? הם נספרים בכלל? המדינה רואה את עצמה או את הצבא כגורם שקשור להתאבדות שלהם? ואולי הם חללי צה"ל מסוג אחר לגמרי?

הקריאה לאחדות לאומית ביום הזה גם היא מאד בעייתית. זו לא אחדות מקבלת, אחדות של שונים מכבדים שעומדים ביחד כשווים. רוב האנשים ישמחו לקדם אחדות לאומית באהבה, בתנאי שהאחרים ישתנו אליהם. זה מה שהמיינסטרים דורש. הוא לא עושה כלום בשביל לקדם את ה"אחדות הלאומית" הזאת מלבד להטיל סנקציות על מי שלא נענה לה.
אז הם מתפלאים שתמיד הרדיקאלים הרעים לא מסכימים לעמוד ביחד "זה בטח בגלל שהם חייבים תמיד לבעוט. הם לא יכולים לשים את זה בצד ליום?". הם לא מעלים בדעתם אולי שזה שבשולי החברה ושמרגיש הכי מוחלש, הוא גם זה שהכי נפגע מהדרישה לאחדות, מפני שממנו נדרשת הכי הרבה הדחקה והסתרה, הכי הרבה עיוות עצמי?

בכלל, כשקוראים לאחדות לאומית, לאיזה לאום מתכוונים? הלאום הישראלי? הלאום היהודי? הלאום שמשרת בצה"ל? שאלה טובה, שיהיה מעניין לקבל עליה תשובה אמיצה מהפוליטיקאים שלנו.
דרוזים למשל, משרתים בצה"ל ככלל, ואפילו עושים תפקידים משמעותיים. אני בטוח שיש גם חללים דרוזיים שמאוזכרים ביום הזיכרון. כל עוד הם חיילים הם כאילו חלק מהאחדות הזאת, אבל ברגע שהם פושטים מדים (ולפעמים עוד קודם) המדינה יורקת עליהם.
אין מה לדבר בכלל על כך שטקסי הזיכרון הם כמובן בעלי אופי ונרטיב יהודיים לגמרי – הכותל המערבי, תפילת יזכור, הר הרצל. הם קוראים לאחדות אבל באותה נשימה משאירים בחוץ את מי שלא שייך לעם הנבחר.

יש מי שעל רקע הדברים האלה יקרא לי בוגד. וזה חלק מהנקודה שלי.
אין ספק שמדינת ישראל הוקמה כדי להיות מדינת העם היהודי. אנחנו מציינים את יום הזיכרון ביחד עם יום העצמאות מכיוון שאנחנו רואים קשר הדוק בין השניים. בהינתן שזה המצב, ברור גם למה הנרטיב של יום הזיכרון הוא לא סתם ישראלי אלא ישראלי-יהודי. אבל בין האנשים שנתנו את חייהם לטובת הסטטיסטיקה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה יש גם לא יהודים; יש לא יהודים ששירתו בצה"ל ויש לא יהודים שנהרגו בפעולות איבה. יש ביום הזה קונפליקט מובנה שמדינת ישראל הממסדית והממלכתית בוחרת מדי שנה להתעלם ממנו.
דווקא סביב יום הזיכרון עולות המון שאלות של מדינה יהודית מול דמוקרטית, של סולידריות חברתית, של קולקטיביזם מול מולטי-אינדיבידומיזם (המצאתי את זה הרגע), של יחסי צבא-מדינה. המון שאלות שאפשר וצריך לדון בהן. שאלות שמעט מאוד אנשים מתעניינים בהן, שלאורך השנה הן אף פעם לא אקטואליות מספיק כדי לתפוס מקום בשיח הציבורי, וביום הזיכרון זה לא פטריוטי על גבול הבגידה להזכיר אותן.