בחירות

בבחירות האלה הצבעתי לראשונה בתל אביב. ב- 99 הצבעתי בקלפי צבאית, ב- 2003, 2006 ו- 2009 הצבעתי ברמת השרון. אולי זה השפיע על האווירה מסביב, אולי גם על התחושות שלי.
אני חושב שאני תמיד מתרגש להצביע. יש בזה משהו טקסי, משהו עוצמתי, רגע אחד שבו חתיכת נייר קטנה באמת נותנת לך כוח, הרגע שבו באה לידי ביטוי מלא השייכות שלך למדינה הזאת.
הבוקר ראיתי בפייסבוק את הנשיא שמעון פרס מצביע. חשבתי על כך שהאיש בוודאי הצביע בכל מערכת בחירות שהתקיימה כאן מקום המדינה ועד היום. כמה זה יוצא? מעניין אם זה עדיין מרגש אותו כל פעם מחדש כמו שזה מרגש אותי.

התעוררתי עם מחשבות קונספירטיביות. מה אם מישהו לא סוגר טוב את המעטפה והפתק שלו נופל? איך הם סופרים בכלל את כל הפתקים האלה? יותר מארבעה מיליון פתקים בלילה אחד? מה אם מישהו מפשל בספירה? חשבתי על חוסר האמון הגובר במערכת הפוליטית ובמוסדות השלטון, ואז הגעתי למסקנה שהדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להאמין בחשיבותן של הבחירות וביכולת שלי להשפיע דרכן.

כשעמדתי בתור הגיע איש אחד מבוגר, אני מעריך שהיה בערך בן 70. הסדרן בכניסה שאל אותו איזה מספר קלפי הוא צריך, והאדון ענה שהוא לא יודע – הוא תמיד מצביע כאן, באותה קלפי, באותה פינה. אני חושב שכל מי שעמד מסביב העלה חיוך קטן. הוא עדיין מאמין.

נהרות אנשים נכנסים, יוצאים, עוברים. גברים, נשים, בחורות, בחורים, אבות, אמהות, גמלאים, מכל הגילים והצבעים. מנצלים את היום היפה בחוץ כדי לקבוע מה יהיה כאן בשנים הקרובות.
כל קול משפיע. חלוקת המושבים בכנסת לא נקבעת בהגרלה ולא מן השמיים, אלא באיסוף של קול לקול, כל איש ואישה שעשו חשבון נפש לעצמם והכניסו פתק אחד למעטפה לפי צו מצפונם. הקמפיין, התעמולה, ההורים, החברים, הרבנים – הם לא נכנסים איתנו מאחורי הפרגוד. גם לא ברק אובמה, מדינות אירופה או האו"ם. שם, כמו ביום הכיפורים, כל אדם עם עצמו, עם מצפונו. כי בסופו של דבר, אנחנו היחידים שנצטרך לחיות יום יום עם התוצאות של הבחירה הזאת.
אחת הסיבות שאני מאוד סקפטי ביחס לסקרי בחירות, היא שבסקר אנחנו לא לבד מאחורי הפרגוד אלא מול הסוקר, לפעמים אפילו עם אנשים נוספים בחדר, כך שאין לנו לא את החופש ולא את השקט לבחור בנחת. זוהי לא בחירה אמיתית וגם לא הבחירה החשובה.

הגעתי לקלפי כשאני יודע מה תהייה הבחירה שלי. לא הייתה התלבטות. ועדיין לקחתי כמה שניות כדי לספוג את הרגע, להחזיק את הפתק שלי ביד, למשש אותו, לחוש את הממשות הפיזית שלו המגלמת כל כך הרבה יותר מחתיכה קטנה של נייר לבן עם אותיות. המעטפה שהכנסתי לתיבה, זהה בגודלה, בצורתה ובחשיבותה למעטפה של שמעון פרס או של כל אחד אחר. היום, ליום אחד, אני לא האזרח הקטן אלא ה-אזרח ב-ה' הידיעה.