על תוכנית הלימודים בחינוך גופני

לפני כמה ימים קראתי בעיתון על יזמה חדשה של מנהלי בתי ספר בארץ, המנסים לגבש רפורמה משלהם במערכת החינוך, בהתבסס על נסיונם רב השנים בעבודה כמורים ומנהלים בבתי ספר.

כמה ימים לפי כן, קראתי רשומה נהדרת של דם דם, בתחילתה הוא מספר כיצד המורה לספורט מתגרה בו – "כולם עושים עשרה סיבובים פחות מעשר דקות ורק לך לוקח רבע שעה".

זה הזכיר לי שכבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על תוכנית הלימודים בחינוך גופני.

כאשר הייתי תלמיד תיכון, אי שם במאה שעברה, הייתי פטור משיעורי חינוך גופני מסיבות בריאותיות. כדי שהמערכת תהייה מרוצה ותעניק לי זכאות לבגרות, נדרשתי להגיש עבודה בכתב במקום הבגרות הרגילה במקצוע שכוללת מבחני כושר גופני (ריצה, קפיצה, כפיפה ועוד עינויים שונים). כבר באותו אירוע נשכח עלתה בי התהייה מדוע ולמה האפלייה הזו בין אלה שנולדו עם שרירים וסיבולת לב-ריאה ברמה אולימפית אשר יכולים לצאת ידי חובה בריצה של כמה מאות מטרים, ובין כאלה שבקושי רצים לתפוס את האוטובוס ונאלצים משום כך לכתוב עבודות משעממות על מערכות הדם והשרירים או משהו דומה.

רציתי להקים קול זעקה: מדוע לימודי החינוך הגופני כוללים רק פרקים של מאמץ פיזי ואין בהם שיעורים עיוניים חשובים בנושאים כמו תזונה נכונה, הפעלה בריאה של השרירים, חלוקת עומסים על אברי הגוף השונים, מבנה השלד ועוד כהנה וכהנה נושאים שנערים ונערות בשיא התפתחותם הגופנית חייבים לדעת?

אחרי שסיימתי לרצות לזעוק, אמרתי לעצמי "בצלאל"… "מה?", השבתי לעצמי. "הרי אתה סיימת את לימודי התיכון שלך לפני כמעט עשור, מאז התחלפו כמה וכמה שרים ומנכ"לי חינוך, אולי משהו השתנה?"
"טוב", אמרתי לעצמי בסקפטיות, "נלך לבדוק את אתר משרד החינוך."

ובכן, הפלא ופלא, מסתבר שבשנת 2000 הכין משרד החינוך תוכנית לימודים חדשנית לחינוך הגופני, והיא אומרת, בין היתר, כך:

"מטרת העל של התכנית הכללית היא לעצב, לפתח ולטפח אצל הפרט דפוסי פעילות והתנהגות גופנית וספורטיבית לפי היכולת האישית שלו, כדי להבטיח לו איכות חיים, בריאות ואישיות הרמונית בהווה ובעתיד. התכנית מציבה יעדים מוגדרים בתחום הגופני, החברתי, ההכרתי ובתחום הרגש והאופי. בכל אחד מתחומי הילד מפרטת התכנית את המיומנויות וההתנהגויות וכן את תחומי הידע, ההבנה והמודעות הנדרשים."

ולבסוף:

"החינוך הגופני משלב נושאים עיוניים שמטרתם פיתוח הידע וההבנה של גוף האדם, עקרונות התנועה ומקומה של הפעילות הגופנית בקידום הבריאות".

אלו תחילתם של ימות המשיח, מלמלתי בהשתאות. לא יכלו להמציא את התוכנית הזאת כשאני עוד יכולתי להינות ממנה?
ליתר ביטחון נעזרתי בשירותיה של המגויסת הטרייה (כבר לא כל כך טרייה…), בוגרת מוסד חינוכי נחשב במרכז הארץ,  שבוודאי זוכרת טוב יותר ממני איך נראה שיעור בחינוך גופני, ושאלתי "האם כשהיית בתיכון היו לכם גם שיעורי חינוך גופני עיוניים (בכתה) או רק פעילות גופנית ממש?" התשובה לא איחרה לבוא: "רק פעילות גופנית".

לסיכום:
אני חושב שעם או בלי קשר לתוכנית הלימודים המופלאה של משרד החינוך, יש חשיבות עליונה לקיומם של שיעורים עיוניים במסגרת החינוך הגופני בכל הכיתות. הדגש העיקרי בבחינת הבגרות בחינוך הגופני צריך להיות על הבנה והטמעה ברמה העיונית(!) של השפעת הפעילות הגופנית על הגוף, דגשים באופן פעולתו של גוף האדם והפעלתו באופן הבריא ביותר.
זעקתי בעינה עומדת.

תוספת ועדכון, נובמבר 2016:

מתברר שאתר משרד החינוך השתנה והקישור המקורי לתוכניות הלימודים כבר לא פעיל.
אפשר לראות איך האתר היה נראה בארכיון האינטרנט. אפשר לקבל את המבוא לחוברת תכנית הלימודים משנת 2000 כאן (קובץ PDF).
ואפשר נכון להיום לגשת לחומרים חדשים של משרד החינוך בקישור הזה.

הפוסט פורסם לראשונה ב- 14 בפברואר 2008. פרסום חוזר בעקבות הפוסט הזה.