יש פוסטים שצריכים להיכתב בחלון זמן מסוים, שאחריו הם הופכים ללא-רלוונטיים והסיכוי שייכתבו קטן משמעותית. כך למשל טיוטה של פוסט שהתחלתי לכתוב לאחר הבחירות בארה"ב (לפני כשנה) ככל הנראה לא תהפוך לפוסט לפני מערכת הבחירות הבאה (בישראל או בארה"ב, לפי המוקדם). גם טיוטת פוסט שהתחלתי לכתוב בכנס "ממלכות הדמיון" שהתקיים במרץ 2008 עדיין מחכה שאסיים אותה.
ולכן דיי ברור לי שאם הפוסט הנוכחי לא יסיים להיכתב ויפורסם הלילה, אין טעם בכלל לשמור את הטיוטה שלו כי היא לעולם לא תושלם.
הייתי הערב בהרצאה "זכרונות מעולם מופלא", ובה בין היתר דובר על מקומה המרכזי של המכונית המעופפת כאלמנט מרכזי בתפיסת המציאות העתידנית כפי שהיא נחזית לאורך ולרוחב היצירה המד"בית במאה ה-20. מסתבר שהיו בעבר ובהווה מספר לא קטן של נסיונות אמיתיים ליצור מכונית מעופפת, חלקם אפילו מוצלחים למדי, ולמרות זאת אנחנו ניצבים בפני שתי עובדות: האחת – אנחנו עדיין נוסעים במכוניות שלנו על כבישי אספלט הנתמכים בקרקע, והשנייה – יצירות מד"ב גם היום מציגות את המכונית המעופפת כאלמנט עתידני בדיוני אף על פי שהיא כבר קיימת.
במהלך ההרצאה שאלתי את עצמי שתי שאלות: למה המכונית המעופפת מהווה אלמנט כל כך מרכזי בתפיסה העתידנית שלנו, ולמה אנחנו עדיין לא מחזיקים אחת כזאת בכל בית למרות שזה לגמרי אפשרי טכנולוגית.
התשובה שניתנה לשאלות אלו במסגרת ההרצאה היא שהמכונית המעופפת נתפסה כאמצעי האולטימטיבי לחופש הקפיטליסטי, שחרור וביטוי עצמי. כאשר כל אחד יכול להגיע לכל נקודה על כדור הארץ מבלי להיות תלוי באף גורם חיצוני (כגון מועדי טיסות, פקקי תנועה וכיו"ב). והסיבה שמכוניות מעופפות עדיין לא מאכלסות כל מוסך במערב היא שמכוניות אלה לא ענו על צורך אמיתי בקהל אשר נדרש לפרק ולהרכיב כנפיים בכל פעם ולחפש מסלולי המראה מתאימים (שלא לדבר על בטיחות טיסה בעייתית), ושייצור המכוניות המעופפות לא נעשה במסגרת תעשיית הרכב אלא היה תלוי יצרניות המטוסים כאשר אלה האחרונות ראו בכך תחרות וחסרו מוטיבציה לקדם את הנושא.
אלה כמובן תשובות מצוינות, וקטונתי מלערער את מומחיותו של המרצה בנושא, אבל אני רוצה להעלות כאן כמה רעיונות משלי סביב מקומה של המכונית המעופפת בחיינו.
קודם כל, מכונית מעופפת היא לא דבר חדשני כלל ועיקר. היא שיפור בנאלי ולכאורה מתבקש של אמצעי תחבורה אשר בצורתו המוכרת מהווה שיפור של כלי תחבורה הקיים מזה אלפי שנה – מושב המחובר לכוח מניע. בתחילה היו אלה עבדים או משרתים שהיוו את אותו כוח, ובהמשך הוצמדו למושב גלגלים והושמו בעלי חיים שימשכו אותו קדימה. המצאת המנוע איפשרה להחליף את הסוסים הניזונים מחציר בכאלה השותים תוצרי נפט. אותו מושב נע עכשיו הרבה יותר מהר, וסביבת הנסיעה שלו קיבלה שיפורים שונים בתחום הנוחות והבטיחות לאורך השנים, אבל העיקרון זהה – כיסא אחד או יותר המונח על גלגלים ומחובר לכוח מניע כלשהו המייצר תנועה – אופקית בלבד, בינתיים.
אז אני רוצה לפרק את השאלה: למה אנחנו צריכים מכוניות בכלל, ומכוניות בעתיד העתידני שלנו בפרט?
כיום, מכונית היא שני דברים עיקריים – אמצעי תחבורה וסמל סטטוס. כאמצעי תחבורה היא אחד הפחות יעילים שיש, קופסת מתכת השוקלת טון, מסיעה אדם אחד בממוצע, ותופסת נפח רב על הדרך תוך שימוש במנוע בעירה פנימית השורף תוצרי נפט ושנצילות האנרגיה שלו מזעזעת. השימוש כסמל סטטוס נובע לדעתי הן מאותו סמל חופש שדובר לעיל, והן מהורסטיליות בעיצוב שלה המאפשרת שדרוג של איכות החומרים, הנוחות והאיבזור במכונית כדי ליצור סביבה נחשבת ונחשקת יותר. אבל למי שזקוק לסמלי סטטוס יש עוד מספר רב של אפשרויות, ואפשר להניח שבעתיד יהיו אף יותר.
ובעתיד מה? הנחת הרקע הרווחת לקיומן של המכוניות המעופפות בעתיד היא שאוכלוסיית כדור הארץ תמשיך לגדול, הערים יצמחו עוד ועוד לגובה ויהיה צורך להעביר הרבה יותר אנשים ממקום למקום עד כדי כך שלא יהיה מספיק מקום פנוי לדרכי תחבורה על הקרקע והפתרון הפרקטי לכאורה הוא העלאת התחבורה לאוויר.
ככל שאני חושב על זה, חלק גדול מהדימויים של העתיד העתידני מבוסס על אלמנטים שאנחנו כבר מכירים אשר עברו אדפטציה מסוימת כדי להיות "עתידניים", ואני ממש מתקשה לחשוב על דברים שהם באמת חדשניים בעולמות העתידניים שהכרתי. אבל דוקא בתחום התחבורה כן יש מספר אפשרויות הרבה יותר מעניינות מאשר מכוניות מעופפות, אפשרויות שברובן ניתנו כפתרונות לתחבורה טרנס-גלקטית המצריכה צליחת מרחקים גדולים אלפי מונים מאלה שעל קרום פלנטרי כזה או אחר. זה לא אומר שאי אפשר ליישם אותם גם לצרכים מקומיים.
אבל רגע לפני שאני מציע להתקין עמדת טלפורטציה בכל מרפסת שירות וחור תולעת בכל חדר מדרגות, צריך לדבר על עצם הצורך בתחבורה שהרי הנחת היסוד לקיומן של מכוניות מעופפות מזן כזה או אחר היא שצריך לשנע המון אנשים ממקום למקום. אנחנו קצת שבויים בקונספציה הזאת שאומרת שהעתיד = פיצוץ אוכלוסין = בנייה לגובה = תחבורה לגובה.
נתעלם לרגע מהאפשרות התיאורטית של צמצום דרמטי דווקא באוכלוסיית כדור הארץ, עקב מלחמה, מגיפה, אסון אקולוגי או פלישת חייזרים, ונניח שאכן אנחנו עומדים בפני פיצוץ אוכלוסין כזה שיביא מחוסר ברירה לבנייה מאסיבית לגובה באופן שטרם הכרנו.
יכול להיות שנגיע למצב בו השטח העירוני על פני הכדור מהווה מאסה בנויה אחת שאין בתוכה כבישים (או דרכי תחבורה דומות). יכול להיות שאין צורך בתחבורה בכלל. אנשי העתיד כמעט ולא ייצאו מהבית. תקשורת עם אנשים אחרים תהייה באמצעים אלקטרוניים (אולי הולוגרמיים), קניות ייעשו באופן מקוון, העבודה תעשה מהבית (מפעלי ייצור יהיו כמובן ממוכנים לחלוטין עם פיקוח אנושי מרחוק בלבד) ואת כל הצרכים יקבלו ישירות אליהם. ייתכן שיחידות הדיור עצמן יהיו ניידות, למשל כדי שכל יחידה בבניין מגורים תנוע לקבלת מנה מדודה שווה של אור שמש ולא תהייה תלויה לנצח בצד שבו נבנתה. במצב כזה אין מכוניות – מעופפות או אחרות. במארג העירוני הזה הרבה יותר הגיוני לייצר מערך של מעליות או קרוניות אישיות (או אפילו מדרכות נעות, למרות שזה לא עתידני בכלל. תשאלו כל שדה תעופה) אשר ינועו במהירות גבוהה ברחבי העיר במסלולים קבועים ליעדים מתוכנתים מראש.
אפשרות נוספת היא שדווקא בתחום התחבורה נראה ירידה בשימוש בטכנולוגיה, כאשר העולם יבין שפעילות גופנית משמעותית וסדירה חיונית לבריאות, ואנשים ינועו בעיר באופן רגלי או על אופניים. אולי העתיד טמון ב- low-tech?
קיימת כמובן האפשרות לאמצעי תחבורה המבוסס על אותה קופסה ותיקה עם כוח מניע כלשהו. זאת יכולה להיות קופסה קטנה יחסית לשימוש פרטי, או קופסה גדולה יותר לשימוש ציבורי. היא יכולה לנוע אופקית בלבד או באופן חופשי במרחב. אלא שיש בעיה בתנועה החופשית הזאת במרחב. כי כאשר כלי רכב נעים על הכביש, יש כללי דרך, תמרורים וסימנים מוסכמים להסדרת התנועה ושמירה על הבטיחות. באוויר אין. אם נקבע כבישים אוויריים באופן מלאכותי, אנחנו נעקר את הייתרונות שבאמצעי תחבורה משחררים אלה. בנוסף, כאשר מנוע של מכונית שובק אפשר לדחוף אותה לצד הכביש, אבל נסו לחשוב מה יקרה כאשר מנוע של מכונית מעופפת ישבוק (ואין ולא תהייה מכונה חסינת תקלות בעולם) באמצע נסיעה מול הקומה ה-200… בקיצור – בעיה אחת גדולה.
ולכן, כפי שאמרתי, הרבה יותר הגיוני בעיני לצייר את העתיד העתידני עם טלפורטר בכל בית מאשר עם מכונית מעופפת במוסך בקומה המי יודע כמה. חור תולעת מלאכותי סטייל סטארגייט בכל חדר מדרגות יכול לחסוך המון במרחב הציבורי. וגם שיכלול של היכולות הקוגניטיביות שלנו כדי לאפשר שליחה של התודעה החוצה מבלי להזיז את הגוף הפיזי זה משהו ששווה לעבוד עליו.
אז למה בכל זאת אנחנו מאמצים את מודל המכונית המעופפת אל ליבנו? הבעיה טמונה לדעתי במאורתה של מפלצת דו-ראשית.
ראש אחד הוא זה שדובר עליו בהרצאה – המכונית המעופפת בדימויה האמריקני מאמצע המאה ה-20 מסמלת אמצעי לשחרור עצמי, לחופש אבסולוטי ומהווה סמל סטטוס קפיטליסטי. החברה האמריקנית עתירת הכבישים המהירים ומרחבי הדרכים תמיד הייתה מאוהבת במכוניות, ותעשיית הרכב הייתה עד העשור האחרון מעמודי התווך של כלכלת הדוד סם. ברור אם כן לכל אמריקני בר דעת שהמכוניות תמיד יהיו שם, ואי אפשר לדמיין קיום בלעדיהן. מי שתהייה לו מכונית מעופפת פשוט יהנה יותר מהחיים. זה עניין של קפיטליזם בחברת השפע המקדשת את תרבות הצריכה (ואני מזכיר כאן בחצי משפט שלאורך ההיסטוריה האדם שלט ביבשה ובים, ותמיד תמיד חלם לדעת לעוף כמו הציפורים).
הראש השני הוא אותו עניין שהזכרתי קודם והעוסק בכך שרוב האלמנטים ה"עתידניים" שלנו הם אותם דברים מוכרים מההווה אשר עברו טיפול קוסמטי כדי שיהיו גדולים יותר, מהירים יותר, נוצצים יותר ואוטומטיים יותר. אבל בבסיסם הם בדיוק אותם אלמנטים שאנחנו מכירים היום.
ההתקדמות הטכנולוגית בעשורים האחרונים נשענת רובה ככולה על שיפור וייעול של מוצרים טכנולוגיים קיימים. בעבודה שלנו עם המחשב למשל, אמצעי הקלט והפלט לא השתנו משמעותית לפחות מזה 20 שנה. רוב מוחלט של מכוניות בעולם עדיין כולל מנוע בעירה פנימית השורף תוצרי נפט ואופן פעולתו השתנה מעט מאוד ב-90 השנה האחרונות. בהרצאה אחרת באייקון שמענו שגם תוכנית החלל המחודשת, לכאורה חזית הטכנולוגיה העתידנית של האנושות, לא תעשה שימוש בטכנולוגיות שונות מהותית מאלה ששימשו את אפולו לפני ארבעה עשורים.
היכולת לדמיין משהו חדש לחלוטין המנותק מן המציאות המוכרת, היא מאוד נדירה. הרבה יותר קל, ובמידה מסוימת אולי יותר אמין, להציג גירסה משופרת למערכות קיימות מאשר לפתח גישה פורצת דרך. ואם זה המצב, אז אנחנו בבעיה קשה מאוד. כי כשלעולם (המדע) הבדיוני יש בעיה של דמיון, אז העתיד שלנו ייראה כמו גירסת ברושור הכרומו שהפיק משרד פרסום להווה האפור והמוכר.
חייבים לחזור ולדמיין רחוק, כדי שבאמת יהיה לנו עתיד עתידני (כי כבר ראינו לאן חברת השפע הקפיטליסטית תביא אותנו).
אני צלחתי בשלום. במקרה הזה, ארוך זה טוב. לא הייתי רוצה לראות פסקה אחת: "עזבו מכונית מעופפת, בואו נסגור על טלפורטר. סיפור ארוך, אבל תסמכו עלי".
ואני איתך. מכוניות מעופפות לא ממש עושות לי את זה. גם ככה אני דואג כשאני נוסע במהירות גבוהה בתוך קופסת פח על גלגלים, אז להוסיף לזה עוד אלמנט של גובה? אני מעדיף כבר שהגוף שלי יפורק ויורכב שוב במקום אחר.
איזה קטע. בדיוק אתמול דיברתי על הנושא עם החבר שלי. השווינו בין ספרי מדע בדיוני שמתיישנים (בעיקר בגלל טכנולוגיה לא רלוונטית) לבין ספרי מדע בדיוני שהם כל כך מופרעים שנראה שהם לא יתיישנו אף פעם – הם תמיד ייראו לנו חדשניים.