סליחות

שמעתי בימים האחרונים מספר גישות לעניין הסליחות.

יש אנשים שחשוב להם לבקש סליחה ממי שהם יודעים שנפגע מהם.
יש אנשים שמבקשים סליחה למקרה שמישהו נפגע מהם בטעות והם לא יודעים על כך.

יש אנשים שאומרים שהם לא מבקשים סליחה ממי שנפגע מהם. אם הם פגעו בכוונה, אז הרי הם התכוונו לפגוע ואז למה שיבקשו סליחה? ואם מישהו נפגע בטעות אז בכלל זו לא אשמת הפוגע ואין סיבה שיבקש סליחה.

יש אנשים שמבקשים סליחה רק כדי לצאת ידי חובה, ולא מתכוונים לזה באמת.

יש אנשים שאומרים שאם הם רוצים לבקש סליחה ממישהו הם לא צריכים לחכות עד יום כיפור בשביל לעשות את זה, ופשוט מבקשים סמוך לפגיעה.

לא הרבה אנשים ביקשו ממני סליחה השנה, אבל זה בסדר כי גם לא היו הרבה אנשים שפגעו בי השנה. בטח לא ביודעין.
ואני… אני חושב שלא פחות חשוב מלדעת לבקש סליחה זה לדעת לסלוח.

קיבלתי החלטה, שתקפה כמובן רק כלפי עצמי, לסלוח. לסלוח לכל מי שפגע בי, השנה ובכלל. לא משנה אם זה היה בזדון או בשגגה, אני הגעתי למסקנה ששמירת כעסים בבטן עושה בעיקר צרבת ולא מביאה עימה שום תועלת.

אז סלחתי. למי שהעליב אותי, שהטריד אותי, שלא הבין אותי, ששיקר לי, שהפר הבטחות שנתן לי, שגנב ממני, שבגד באמוני, שלא היה שם כשהייתי צריך אותו לידי, ששבר את ליבי או שפגע בי בכל דרך אחרת, בין אם ביקש את סליחתי או לאו.

סלחתי.

לקוראי הבלוג, וגם לאלה שלא, איחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה.