מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?

במסגרת הפינה חברי כנסת והצעות החוק ההזויות שלהם, אני רוצה לדבר על "הצעת חוק השירה העברית, התשע"ב–2012" (קובץ RTF), אשר הונחה לאחרונה על שולחן הכנסת ועליה חתומים חברי הכנסת אריה ביבי, דניאל בן-סימון, איתן כבל, מירי רגב ורונית תירוש.

ראשית להלן ציטוט חלקים נבחרים מההצעה:

1.    מטרת חוק זה היא לקדם את השירה העברית בישראל ואת משורריה, להביא להנגשתה ולפיתוחה בכל חלקי הארץ ולהקים לשם כך את המועצה הלאומית לשירה עברית.

2.    בחוק זה –
"משורר" – אחד מאלה:
(1)    מי ששלושים או יותר משיריו פורסמו;
(2)    מי שעמד בכללים להכרה במשוררים שקבע השר;
"שירה" – שירה שנכתבה במקורה בשפה העברית;
3.    (ב)    המועצה תפעל לשם עידוד השירה והתמיכה בה, תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה, ותוך דאגה לחלוקה שוויונית של המשאבים.

4.    אלה תפקידי המועצה:
(1)    לייעץ לשר בכל נושא הנוגע למדיניות בתחום השירה ובכל עניין הנוגע לביצוע חוק זה;
(2)    להציע לשר תכנית רב שנתית למדיניות בתחום השירה;
(5)    לייעץ לשר לעניין קביעת מבחנים לתמיכה במוסדות ציבור כאמור בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, לשם קידום מטרותיו של חוק זה, ובהתחשב בין היתר בסוגי מוסדות הציבור, בצורך בפיזור המשאבים באופן הוגן, אובייקטיבי וחסר פניות בין כלל המשוררים, בשיקולים חברתיים-כלכליים, שיקולי העדפה מתקנת של אוכלוסיות מוחלשות ובמגמות ובתמורות המתרחשות מעת לעת בתחום השירה:
(א)    קיום פעילות, תכניות ומיזמים לפיתוח השירה ולטיפוחה, לרבות כתיבת שירה, הוצאתה לאור והפצתה;
(יא)    הנגשת השירה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים;
(יב)    קידום, סיוע ועידוד האיסוף, התיעוד והמיון של השירה שבכתב ושל השירה שבעל פה, לרבות אירועי שירה;

ובדברי ההסבר נכתב כך:

השירה, שהובילה בימים עברו את עם ישראל ואת תרבותו, נדחקה ברבות השנים לשולי התרבות וההשפעה. מעמדם המיוחד של המשוררים, אשר נהנו בעבר מיוקרה, אינו טריוויאלי עוד, וקולם נחלש. הוצאת ספרי שירה שלא על חשבון המחבר, הפכה לחזון. …
לעתים קרובות, יכולת התשלום של המשורר להוצאה או לבית הדפוס, היא לבדה שתקבע האם הספר יראה אור. ספרים רבים מודפסים אף ללא עריכה ראויה. … אין בקרה על איכות הספרים, והקורא נאלץ לקרוא ספרים אשר עלולים לפגוע בתדמיתה של השירה…

בשנים האחרונות, חלה התעוררות ניכרת בפעילויות השירה הספונטאניות והבלתי ממוסדות, על צורך זה נדרש המחוקק הישראלי לתת מענה.

יום קיימת ריכוזיות קיצונית בעולם הפואטיקה הישראלי. עולם השירה סובל בעיקר, מחלוקה פנימית לא הוגנת של המשאבים הציבוריים. פעמים רבות, גם תורמים פרטיים מוטעים לחשוב כי הם מעניקים כספים לטובת הכלל, בעוד שבפועל מחולק כספם על בסיס שאינו ענייני. הכספים ניתנים לקבוצות פרטיות של משוררים, בהתאם לבקיאותן בנבכי הביורוקרטיה במקרה הטוב, בהתאם להשתייכותן הפוליטית-חברתית במקרה הבינוני, ובהתאם לקשריהן האישיים ולמרפקנותן במקרה הגרוע והשכיח ביותר. …

רוב התלונות מציבור המשוררים – קובלנות שבעטיין עולה הצעת החוק, עסקו בנושא העדר הצדק החלוקתי, והשתלטותם של יחידים, לרבות קבוצות שירה בודדות וקטנות, על משאבים ציבוריים. לגבי הקבוצות, חשוב לציין כי מדובר בקבוצות פרטיות לגמרי, שעושות ככל שעולה על רוחן. התיאורים העובדתיים המוכחים היו קשים, והצביעו על כך שהמקושרים ברשויות המקומיות, בקרנות השונות ובמקורות התקציביים האחרים, מקבלים על חשבון כל השאר ולעתים אף מונעים, אקטיבית, מאחרים לקבל. הכספים, פעמים רבות, הולכים לטיפוח עצמי של חברי הקבוצה ולהטבה עם המקושרים אליהם, התרומה לכלל עקיפה בלבד. כוונתו של המחוקק היא, שהמשאבים הציבוריים המיועדים לשירה יחולקו בצורה שוויונית יותר, על בסיס כישרון ויכולת ושאר שיקולים ענייניים וכנים. החוק המוצע בא לשים סוף פסוק לתופעת הפרוטקציות, ולהקצאה שאינה נכונה או צודקת של משאבי הציבור.

אז אם חשבתם שחברי הכנסת עוסקים יומם וליל בגרעין האיראני, בהכנות להפגנות ענק בקיץ או במצבה המתדרדר של מערכת החינוך – הפתעה!

במבט ראשון, הצעת החוק  נראתה לי כמו קוריוז או סאטירה על בית המחוקקים. זוהי הצעת חוק פרטית לדיון מוקדם (לא עברה עדיין קריאה טרומית, וספק רב אם תבוא לידי מימוש), מפורטת למדי, שמספרת לנו את סיפורה העצוב של השירה העברית, או ליתר דיוק של משוררים או קבוצות שירה כלשהם אשר חשים ממורמרים על העולם. מהפסקה האחרונה עולה ניחוח של פעילת לוביסטית, אפשר רק לשער, של אותה קבוצה מקופחת. אני כמובן לא יודע בוודאות שזה המצב, אך ההצעה הזאת נראית כמו דוגמה מייצגת לניסיון חקיקה מיותר ואווילי, אשר מי יודע כמה שעות עבודה של ח"כים, עוזרים פרלמנטרים ויועצים משפטיים הושקעו בו, ושאפילו לא מתקרב להיות פתרון למצב אותו הוא מתיימר לפתור.

יש הרבה מה להגיד על ההצעה הזאת והרקע שעליו לכאורה צמחה, אבל אני רוצה להתעכב במיוחד על שתי אמירות מתוך דברי ההסבר:

1.  "בשנים האחרונות, חלה התעוררות ניכרת בפעילויות השירה הספונטאניות והבלתי ממוסדות, על צורך זה נדרש המחוקק הישראלי לתת מענה."
לא ברור למה המחוקק צריך לתת מענה להתעוררות בתחום השירה. אם אנשים רוצים לשיר, שיבושם להם. רוצים לכתוב שירה? אדרבא ואדרבא.
אבל למה המחוקק צריך להתערב בצורה כה דרמטית בתחום כה איזוטרי, ולמה המנגנונים הקיימים במשרד התרבות אינם מספקים מענה לצורך המדומה הזה? לכך אין תשובה בהצעת החוק.

ובכלל, מיהו משורר? מהי שירה? אלה מושגים שקשה עד בלתי אפשרי להגדיר באופן פרקטי בדבר חקיקה. אותה מועצה או וועדה שתתמנה לעניין תצטרך לשבת ולשפוט את עבודתו של כל משורר או וונאבי-משורר. האם המועצה בהרכבה המוצע תוכל לספק החלטות אובייקטיביות? ספק רב. האם הקמת מנגנון תמיכות ממשלתי ימנע הקצאה מוטה של כספים ממקורות כאלה ואחרים? נהפוך הוא.

2. "מדובר בקבוצות פרטיות לגמרי, שעושות ככל שעולה על רוחן."
חזיז ורעם! יש במדינה קבוצות של אזרחים העושות ככל העולה על רוחן כדי לקדם נושא שחשוב להן. איך נותנים לדבר כזה לקרות?! חייב המחוקק להתערב מייד ולדאוג לכך שלאזרחים לא תהייה אפשרות לעשות ככה סתם מה שהם רוצים.

בכלל מהפסקה האחרונה הזאת עולים דברים קשים; אנשים מקבלים תרומות ומשתמשים בהן למטרות שאינן שירה, מונעים ממתחרים ראויים לקבל תמיכה דומה, ונעזרים בקשרים אישיים ובפרוטקציות.
אכן, תמונות קשות. ההצעה מתארת מצב שקיים ככל הנראה כמעט בכל תחום, ושיש לו מענה הרבה יותר פשוט מאשר חוק חדש עם מועצה של פונקציונרים-פרוטקציונרים חדשים. למענה הזה קוראים מערכת אכיפת החוק והמשפט המנהלי.
כל גורם ציבורי שנותן תקציבים מחויב להפעיל שיקול דעת מקצועי אובייקטיבי תוך שהוא נוהג בשוויוניות ובשקיפות, ואם יש אפלייה – אפשר לפנות לבית המשפט. כל גורם ציבורי שנותן תקציבים למטרה מסוימת יכול וצריך להפעיל בקרה ולוודא שהתקציב אכן נוצל למטרה לה הוא יועד, ואם זה לא קרה – אפשר לדרוש את הכסף בחזרה, לפנות לבית המשפט, וכמובן למנוע תמיכות עתידיות באותו גוף. ואם חלילה נעשה שימוש בשיטות מפוקפקות כדי למנוע ממי שמגיע לו לקבל תקציב, אזי אפשר לפנות למשטרת ישראל ולהגיש תלונה בעניין.
בקיצור, אם אלה המניעים להצעת החוק הם ממש לא מצדיקים אותה. לא רק זאת, אפילו אם הצעת החוק תהפוך לחוק ממש ואכן תקום אותה מועצה לשירה עברית, זה ממש לא יפתור את בעיית חלוקת המשאבים עליה הממורמרים מתלוננים, שכן חלק ניכר מהכספים האלה לא מגיע ממקורות ממשלתיים כך שלמועצה לא תהייה שליטה עליהם, וברגע שהממשלה תתמוך בגורמי שירה מסוימים – האחרים ירגישו שהם מקופחים וחוזר חלילה.

הערה אחרונה לסיום –
נכון כתבו חברי הכנסת בתחילת דברי ההסבר שעולם השירה העברית בישראל הולך ודועך, במקביל לירידת קרנה של הספרות העברית בכלל. זוהי מגמה חברתית-תרבותית הנמשכת כנראה כבר מספר שנים וסביר שיש לה מספר סיבות (שאין להן מקום בפוסט הזה). גם אם ניתן לחברי הכנסת ליהנות מהספק ונניח שהם אכן רוצים לקדם את תחום השירה החשוב להם, הרי שטיפול במגמות חברתיות-תרבותיות כאלה לא יכול להיעשות באמצעות דבר חקיקה מסוג זה. יש מקום לעורר דיון ציבורי בעניין, בכנסת ובתקשורת, וכן כמו שכתבתי לעיל – לנצל את המשאבים והמנגנונים הקיימים במנשרד התרבות לשם קידום המטרה הזאת.