כשכבוד האדם פוגש את חירותו

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (PDF) אשר התקבל בכנסת לפני קצת יותר מ- 19 שנה, ב- 17 במרץ 1992, מגדיר מספר זכויות אדם בסיסיות שזוכות להגנה חוקתית. הגנה זו מפורטת בסעיף 8 לחוק היסוד אשר קובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו." כלומר א. אין פוגעים – לא המדינה, לא תאגידים ציבוריים או פרטיים, לא אנשים אחרים ולא בכלל. אין פוגעים; וב. נדרשים מספר תנאים מצטברים כדי שפגיעה תתאפשר.

הזכויות הראשונות שמקבלות הגנה הן בסעיף 2 "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" ובסעיף 3 "אין פוגעים בקנינו של אדם". אני לא רוצה להיכנס כרגע לשיעור מעמיק בפילוסופיה פוליטית, אבל די לומר שהקניין הוא נגזרת ראשונה של החירות והזכות לקניין נובעת מאופן ישיר מהגדרתו של אדם כבן חורין. כך שהנה לפנינו שני חלקיו של שם החוק.

ההתעוררות האזרחית שאנחנו עדים לה בחודש האחרון היא לא "מחאה על מחירי הדיור" וגם לא על "יוקר המחייה". היא לא קריאה להדיח את ראש הממשלה וגם לא תנועה לגירוש טייקונים. כל הנושאים ושלל הקבוצות השונות שהתחברו תחת אותו אוהל, בעצם מדברים בשורה התחתונה על דבר אחד: האיזון בין הזכות לכבוד האדם באשר הוא אדם לבין הזכות לקניין ולחירות. במציאות חיינו שתי הזכויות האלה נמצאות בהתנגשות מתמדת, וידה של זכות הקניין הייתה עד כה על העליונה.

כשאני חושב על מחאת דיור, אני לא רואה רק את מחירי הדירות המאמירים; זהו מצב טבעי שבו בעלי הבתים מממשים את זכותם לקניין בעת שהשוק סובל ממגבלות היצע. הבעיה היא שבשם זכותם של בעלי הבתים לקניינם, הם רומסים את זכותם של הדיירים לכבודם. בעלי בתים שמפרסמים מודעה כי הם מראים את הדירה ביום זה וזה בשעה כך וכך "תבואו עם צ'קים" – פוגעים בכבוד האדם של השוכרים הפוטנציאליים שלהם. בעלי בתים שעורכים מכרז מאולתר בין המעוניינים שהגיעו באותה שעה כדי לסחוט עוד כמה עשרות או מאות שקלים לחודש יותר ממה שפורסם במודעה – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמשווקים מחסן ללא מקלחת או מטבח כ"דירת סטודיו" – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמסרבים להשכיר את הנכס שלהם רק כי השוכר הוא הומו, טרנסקסואל, ערבי או סתם מתלבש מוזר – פוגעים בכבוד האדם. הכל בשם זכות הקניין ועל חשבון הזכות לכבוד.

כשחברת תקשורת כלשהי לא מנתקת לקוח לבקשתו, מחייבת אותו בחודשים נוספים למרות שהוא לא מקבל את השירות, מתכחשת להסכמות קודמות שהלקוח קיבל מנציגיה, מטרטרת לקוח מנציג לנציג, וכשאותם נציגים נדרשים לחתום בעצמם על התחייבויות שלא להפסיק את עבודתם פן יבולע להם וצריכים לעבוד במשמרות אימתניות בהן יש זמן קצוב ללכת לשירותים – החברה פוגעת בכבוד האדם בשם הזכות לקניין.

כשעובדים בחברת כוח אדם כלשהי לא יודעים בדיוק באיזה חברה הם עובדים כי היא משנה את שמה כל הזמן ומעבירה אותם ממעסיק למעסיק בלי לשאול אותם, כשעובדים כאלה לא יודעים מי הממונה הישיר שלהם, לא יודעים מי משלם להם שכר, אם הם יקבלו בכלל שכר ובזמן, אם הוא יהיה בגובה שכר מינימום או פחות, אם ישלמו להם נסיעות, אם יפרישו להם לפנסיה ואם יהיה להם בכלל עם מי לדבר כשכל הדברים האלה לא יקרו – כבוד האדם נפגע בשם הזכות לקניין.

כשעובדת זרה צריכה להיפרד מהילד שלה בגלל מדיניות "הדלת המסתובבת" (או בגלל העדר מדיניות ממשלתית עקבית בנושא) שמכריחה עובד זר לעזוב את הארץ רק כדי שיביאו אחד אחר במקומו, או כשעובד זר צריך לחיות בתת תנאים ולהיות תלוי לחלוטין בטוב לבו של המעביד שלו – נפגע כבוד האדם בשם הרצון ברווח.

כשיש עובדת שצריכה לספוג מדי יום הערות סקסיסטיות מטרידות מצד הממונים עליה או שותפיה לעבודה, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להתלונן או לעזוב כי היא צריכה את הפרנסה – כבוד האדם שלה נפגע בשם הקניין.

כשהמוסד לביטוח לאומי מעביר קשישים מסכת של השפלות, שוכר בלשים שיעקבו אחרי נשים חד הוריות (פן יתגלה שיש להן בן זוג) או מטרטר נכים להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות – כבוד האדם נרמס עד עפר. כי בעיני הביטוח הלאומי כל הנסמכים על שולחנו הם רמאים וגנבים בפוטנציה, ועל הקופה חייבים להגן.

בסוף שנת 2010 שבתו הפרקליטים בשירות המדינה. למי שלא יודע, אלה הם עורכי דין המייצגים את המדינה בעשרות אלפי התיקים הפליליים והאזרחיים שהיא מעורבת בהם. זוכרים את הסערה סביב הסדר הטיעון שקיבל מי שדרס למוות ילדה? פריחתם של הסדרי טיעון נובעת ממצוקת כוח אדם קשה הן בשורות הפרקליטים והן בשורות השופטים וכוח העזר שלהם (המתמחים והעוזרים המשפטיים). כמות התיקים שעימה מתמודדת המערכת והדרישות שהיא מציבה בפני העוסקים במלאכה – שופט אמור לסגור תיק בכל 20 דקות – הם בלתי אפשריים. התוצאה היא מעבר לפתרונות שיאפשרו סגירה זריזה של תיקים, מה שמיתרגם בתחום האזרחי לגישורים ופשרות מחוץ לבית המשפט, ובתחום הפלילי להסדרי טיעון שיכולים להיות מוזרים למדי. ככה זה כשלא לפרקליטים ולא לשופטים יש אפשרות ללמוד את התיקים שבפניהם ביסודיות מאחר שלכל אחד מהם יש מאות תיקים שהוא אמור לטפל בהם, ככה זה כשלא לכל שופט יש לשכה לעבוד בה (כן, כן, הם צריכים להתחלק), ככה זה כשמתמחים מקבלים שכר עבור 3/4 משרה אבל בפועל עובדים הרבה יותר. כאן כבוד האדם נרמס פעמיים: גם כבודם של הפרקליטים כבני אדם וגם כבודם של האזרחים שצריכים לקיים התדיינות משפטיות מול מערכת שלא מכבדת אותם. הפעם זכות הקניין הרומסת שייכת למדינה, פרי אידיאולוגיה שרואה בניהול המדינה סוג של עסק.

במרץ 2011 שבתו העובדים הסוציאליים. למי שלא יודע, אלה אנשים שמקדישים את חייהם לטיפול ועזרה לאותם חלקים בחברה שהגורל לא שפר עליהם. לפי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים רשומים בפנקס העובדים הסוציאליים קרוב ל 22 אלף איש, 90% מתוכם נשים. הסתבר שהעובדים הסוציאלים בעצמם הופכים לא פעם למקרי סעד – הם מועסקים בחלקיקי משרה, מקבלים תגמול שאינו תואם את המצופה עבור בעלי תארים גבוהים (לא פעם יותר מאחד) ומצריך אותם לקבל השלמת הכנסה, כורעים תחת מספר התיקים העצום שהם מופקדים עליו, לא מקבלים החזרי הוצאות נסיעה וסלולרי, וגם אחרי 30 שנה במקצוע כשהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר, הם ירוויחו שכר מביש. עוד הסתבר שחלק מפעילויות הרווחה במדינה אינן נעשות ישירות ע"י הממשלה אלא הועברו לידיהן של עמותות שונות, והאחריות לתנאי ההעסקה של עו"סים באותן עמותות נופלת בין משרד הרווחה למשרד המשפטים למשרד האוצר… עוד דוגמה מאלפת לאופן שבו זכות הקניין רומסת את כבוד האדם – גם את כבודם של העובדים הסוציאליים וגם כמובן את כבודם של אותם אזרחים שזקוקים לשירותי הרווחה ולא יכולים לקבל אותם בצורה נאותה.

כבר יותר מארבעה חודשים שהרופאים שובתים. מאפייני העבודה שלהם מזכירים מאוד את אלה של הפרקליטים והעובדים הסוציאליים, ואני מתחיל להרגיש כמו תקליט שבור. אפשר היה להוסיף עוד שורה ארוכה של דוגמאות שכל אחת מהן כשלעצמה תגרום לנו לשחרר אנחה כבדה, אבל אני חושב שהנקודה ברורה והיא לא קשורה למגזר או לקבוצת אוכלוסיה מסוימת.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה מי שדואג לקניין שלו חושב שיש לו גם את החירות לדרוס את כבוד האדם של האחר. אנחנו חיים במדינה שמתנהלת כמו עסק בו החלטות מתקבלות לפי מה שכלכלי או יעיל, ולא לפי מה שראוי או אתי. המדינה שכחה שהיא לא חברה בע"מ שצריכה לדאוג רק לתקציבים, גרעונות ואחוזי תוצר – אלא חברה אנושית שצריכה לדאוג לבני האדם שמרכיבים אותה.
ועל זה, רבותי, אנחנו נאבקים. על הזכות שלנו לכבוד האדם באשר הוא אדם. זכות המעוגנת בחוק יסוד, ואשר נרמסת יום יום שעה שעה באין פוצה פה.

נושאים שלא נכללו בפוסט: גורמים נוספים שפוגעים בכבוד האדם מלבד הזכות לקניין, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התייחסות למאפייני המחאות השונות, דרכי פעולה ופתרונות.