אבדה: כנסת

כמו בדמוקרטיה שמכבדת את עצמה, השלטון הישראלי מורכב ממספר שחקנים השומרים אחד על גבו של השני. הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, נשיא המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה – כל אחד מהם נושא בסמכויות ובאחריות לגבי התנהלותה של המדינה.

נשיא המדינה נבחר בידי חברי הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה מתמנה לתפקידו על ידי הממשלה בהתאם להמלצות ועדה ציבורית, ומבקר המדינה מתמנה על ידי הכנסת. הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת בה, כאשר ראש הממשלה הינו גם חבר כנסת, ומשימת הרכבת הממשלה מוטלת עליו בידי נשיא המדינה. חברי הממשלה נבחרים בידי ראש הממשלה וראשי מפלגות הקואליציה; הם כולם מינויים פוליטיים ולא נבחרי ציבור. חברי בית המשפט העליון ממונים בידי הועדה לבחירת שופטים המורכבת משני חברי ממשלה, שני חברי כנסת, שני חברי לשכת עורכי הדין ושלושה חברים של בית המשפט העליון. גם כאן אין נבחרי ציבורי אלא מינויים.

אבל הכנסת היא המוסד השלטוני היחיד שנבחר על ידי העם בבחירות דמוקרטיות, "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת" (סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת).

מוזר, אם כן, שעל עבודת הממשלה ובית המשפט אנחנו שומעים באופן קבוע, על היועץ המשפטי ומבקר המדינה קוראים לעתים מזומנות, ואילו בעבודת הכנסת מתעמקים בעיקר כשיש בחירות כלליות באופק.

הממשלה עובדת באופן רציף לאורך השנה (חלק משריה גם בשבתות וחגים לפי הצורך), כך גם נשיא המדינה, היועץ המשפטי ומבקר המדינה. בית המשפט יוצא לפגרת דיונים של כחודש וחצי בקיץ, אך שופטיו מנצלים תקופה זו לכתיבת פסקי דין.

הכנסת, לעומת זאת, עובדת חודשים ספורים בשנה: כנס חורף מלאחרי החגים ועד לפני פסח, וכנס קיץ קצרצר מלאחר פסח ועד יולי. סה"כ כ- 9 חודשים בשנה. אך חזרו הח"כים מפגרת הקיץ, והם כופים על עצמם פגרת בחירות ארכנית כדי לא להשתולל בחקיקה (לא חזקים בריסון עצמי החבר'ה כנראה). מה חבל שהיציאה הנמהרת הזו לפגרה תפגע לא רק בחקיקה פופוליסטית ומיותרת, אלא גם בחוקים חשובים וראויים שיתקעו חודשים ארוכים במערכת עד שניתן יהיה להעלותם להצבעה שוב, אם בכלל.

הדימוי של הכנסת בציבור נמצא כבר שנים בירידה, וזה לא סוד. אבל חברי הכנסת, עושה רושם, לא ממש מתרגשים ולא מאוד מתאמצים לשנות את המצב. הם ממשיכים להשתמש בתקציב "הקשר עם הבוחר" להרבה מאוד צרכים שאין בינם ובין קשר עם הבוחר דבר וחצי דבר, והם ממשיכים לא להגיע לדיונים במליאה או בוועדות (לא חסרות דוגמאות).

כלי הפיקוח המשמעותי ביותר של הכנסת (ובאמצעותה – של העם) על הממשלה, הוא חוק התקציב. באמצעות חוק זה יכולים חברי הכנסת לקבוע את גורלן של רוב תוכניות הממשלה לשנה הבאה. ההצבעה על תקציב המדינה היא למעשה הצבעת אמון בממשלה, שכן אם לא יאושר חוק התקציב אזי תאלץ הכנסת להתפזר ויוכרזו בחירות. אלא שבמציאות הפוליטית הישראלית נקבעת ההצבעה על התקציב מראש ע"י ראשי הקואליציה הישובים בממשלה, חברי הכנסת מחויבים להצביע על התקציב, ועל חוק ההסדרים המשוקץ הנספח לו, בהתאם למשמעת הסיעתית, וכך נמוגה האפשרות האמיתית לביקורת על הממשלה. אנה נעלמו האיזונים והבלמים? איך זה שמבין הגורמים המכתיבים את סדר היום במדינה, בשנים האחרונות הכנסת נמצאת בתחתית הרשימה?

חלק עיקרי מעבודתו של פרלמנט אמור להיות חקיקת חוקים. אך בהיסטוריה הפרלמנטרית הישראלית יש לא מעט הצבעות במליאה על נושאים כבדי משקל שכללו מספר מביך של חברי כנסת נוכחים (דוגמה ידועה היא למשל חוק יסוד חופש העיסוק שעבר בכנסת ברוב של 23 ח"כים בלבד, ללא מתנגדים, ודוגמה עדכנית יותר היא הצעת חוק מאגר המידע הביומטרי שעברה בשבוע שעבר בקריאה ראשונה ברוב של 18 נגד 1), ובכלל – מה הביאה לנו החקיקה בשנים האחרונות? את חוק דרומי? חוק הקסדות?

לאן נעלמה העשייה המשמעותית בכנסת? למה עמוד התווך של הדמוקרטיה הישראלית לא נראה, נשמע ומתנהג כמו אחד?

המדינה נמצאת עכשיו שוב בתקופת בחירות לכנסת. לא לראשות הממשלה, למשרת שר הביטחון או האוצר, אלא לכנסת. על סדר היום של המפלגות, כרגיל, היחסים עם השכנים. מי יביא שלום וביטחון, מי יחלק את ירושלים למי ולמי יש יותר כוכבים ברשימה. מה שלא על סדר היום, וכמעט לא נשמע, הוא המצע של המפלגות ומועמדיהם בנושא החיים במדינה הזאת. אני למשל הייתי שמח לדעת מה מתכוונות המפלגות לעשות עם חברי הכנסת שלהן בנושאים כמו:

• זכויות אדם ואזרח (טיפול בפליטים, עובדים זרים, אפשרות של כל אזרח להינשא לבחיר/ת לבו ולקבל זכויות שוות);
• הביטחון האישי (טיפול המשטרה בעבירות ה"קטנות" של הטרדה, פריצה, גניבה ותקיפה שהרבה יותר אזרחים סובלים מהן מאשר מקיומם של ארגוני פשיעה חמורה);
• מערכת החינוך (גני הילדים, בתי הספר היסודיים, התיכונים, האוניברסיטאות והמכללות);
• הגנת הסביבה (תחנות כוח פחמיות, זיהום האוויר, מיחזור מים, מיחזור פסולת, פיקדון בקבוקים, חיסכון בחשמל, בנייה ירוקה);
• תחבורה (תאונות דרכים, שירות לנוסע בתחבורה הציבורית, קיומה של רכבת תחתית/קלה, כירטוס אחיד);

"הסכסוך" הוא עובדה קיימת, ששינויה תלוי לא רק בנו אלא גם ברצונות והיכולות של הצד השני. אבל ההתייחסות לנושאים הפנים-אזרחיים שאת חלקם מניתי כאן, תלויה אך ורק בנו; בחברי הכנסת שייבחרו ובשרים שימונו מקרבם.

ישנה אמרה ידועה: "אלי, תן לי את השלווה לקבל את שאין ביכולתי לשנות, אומץ לשנות את שביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין ביניהם", חבל שהמפלגות לא פועלות יותר לפי המוטו הזה.