הכנסת ה-17 חזרה מחופשה רק בשביל להחליט לצאת לאחת נוספת, אבל בין לבין הספיקו להתפרסם עוד כמה הצעות חוק, ואחת מהן היא "הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 21) (חובת מסירת רשימות מנויים)". הצעת החוק הזו נוגעת בנושא כאוב ורגיש – רשות השידור והאגרה הנגבית מהציבור למימון פעילותה.
אגרת הרדיו נגבית באמצעות תוספת לאגרת רשיון הרכב, ושידורי הרדיו של הרשות אינם סובלים מבעיות מיוחדות. הטלוויזיה, לעומת זאת, היא מקרה הרבה יותר מסובך.
כידוע, רשות השידור היא גוף ממלכתי הפועל לפי חוק, והאמון על שימוש מושכל בכספי הציבור תוך ניצול העדרם של שיקולי רייטינג על מנת להפיק תכנים איכותיים וייחודיים. או ליתר דיוק:
רשות השידור תקיים את שידוריה לשם מילוי תפקידים אלה:
1. לשדר תכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במגמה:
(א) לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה;
(ב) לטפח אזרחות טובה;
(ג) לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה;
(ד) לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות;
(ה) להרחיב השכלה ולהפיץ דעת;
(ו) לשקף את חיי היהודים בתפוצות הגולה;
(ז) לקדם את מטרות החינוך הממלכתי כמתואר בחוק החינוך הממלכתי, תשי"ג–1953;
2. לקדם את היצירה העברית והישראלית;
3. לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה הדוברת ערבית ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה;
4. לקיים שידורים ליהודי התפוצות;
5. לקיים שידורים לחוץ-לארץ.
ביצוע מטלות כה משמעותיות וחשובות מצריך כמובן תקציב ראוי, המבוסס על אגרה מיוחדת אשר נגבית מהציבור בהתאם לקיומו הפוטנציאלי של מקלט טלוויזיה בביתו, לשם כך הוקם ברשות אגף הגבייה.
אגף הגבייה של רשות השידור הוא גוף אימתני, בעל מאפיינים של משטרה חשאית, יחידת קומנדו ומבצר בירוקרטי. לצד תשדירי שירות תעמולתיים אשר הבטיחו לנו כי "יש תמורה בעד האגרה" ועודדו אותנו לשלם אותה בטוב או ברע, נוקט אגף הגבייה בכל טקטיקה אפשרית כדי למקסם את גביית המס, כאשר המטרה מקדשת את האמצעים.
אמנם החוק קובע כי מי שמוכר או משכיר מקלט טלוויזיה חייב להודיע על כך לרשות השידור (אי דיווח הינו עבירה פלילית), ולכאורה מצב זה אמור ליצוק עבור הרשות בסיס חייבים נאה למדי, אך את תאבונו של אגף הגבייה הוא רחוק מלספק.
כך, למשל, נשואים טריים הבאים להירשם במשרד הפנים, מגלים כי אגף הגבייה עוקב אחר המרשם ופועל תחת ההנחה כי זוג צעיר מקים בית בישראל, וכי בבית בישראל יש טלוויזיה.
במשך מספר חודשים בעבר, אגף הגבייה אף פנה לשיטה בלתי חוקית, כאשר הקים בעזרת משטרת ישראל מחסומי דרכים, בהם נערכו בדיקות פתע לנהגים כדי לחשוף עבריינים המתחמקים מתשלום האגרה. מי שנתפס נדרש לשלם בו במקום את מלוא חובו כפי שנציג אגף הגבייה קבע (עד שבע שנים לאחור בתוספת ריבית והצמדה), זאת תחת איום בעיקול מיידי של רכבו.
ישנם סיפורים אינספור על ניסיונות של אגף הגבייה להמציא חובות לאזרחים, לייצר חובות רטרואקטיביים עד שבע שנים לאחור גם אם מכשיר הטלוויזיה חדש בבית, וכמובן ללכת על "שיטת מצליח" הישנה והטובה.
בהצעת החוק החדשה שלפניינו יש ניסיון ללכוד את הציבור מכיוון חדש; ההצעה קובעת כי חברות הכבלים והלווין יעבירו לרשות השידור רשימות של מנוייהן לצורך גביית האגרה. ברשימה יכללו שם המנוי, מספר זהותו, כתובתו ומועד ההתקשרות עם חברת הכבלים או הלווין (מועד ההתקשרות יצויין רק לגבי התקשרויות שיחלו לאחר כניסת החוק לתוקף).
כמובן שכדי לשמור על פרטיות האזרחים, לא תדע רשות השידור אם הרשימה מגיעה מחברת הכבלים או מחברת הלווין, ולא ייעשה שימוש במידע באופן שיאפשר את העברתו בין החברות.
אז שמירה על פרטיות האזרחים אין בהצעת החוק הזאת. אני תוהה מה יקרה כאשר מישהו שמשתמש בשירותי חברת הכבלים רק כתשתית לחיבור אינטרנט, יגלה כי פרטיו הגיעו לידי אגף הגבייה, וייצטרך לשכנע שיבואו לקראתו ויבטלו לו את החוב הרטרואקטיבי בגין אי תשלום האגרה בשבע השנים האחרונות על הטלוויזיה שאין לו.
טוב יעשו חברי הכנסת אם במקום להעצים את כוחו של אגף הגבייה לחדור לפרטיות האזרחים, ידאגו במטותה לקיומה של אותה תמורה, המובטחת לנו כבר שנים בעד תשלום האגרה.