רבבות גיקים, שוחרי טכנולוגיה ומשכימי אימוץ רצו לחזות במו עיניהם בצעצוע החדש של סטיב ג'ובס, רק שמספר המקומות באולם היה מוגבל והם נאלצו לחפש חלופות.
שמעתי וקראתי לא מעט אנשים שהתלוננו על כך שהיה קשה מאוד למצוא שידור סטרימינג מהאירוע שלא קרס תחת העומס, והיו כאלה שהרחיקו לכת וראו בכך כשלון של רשת האינטרנט.
אז נכון, האינטרנט (עדיין) לא בנויה כדי להעביר שידורי וידאו מחתרתיים בשידור חי להמונים. מצד שני, תזכירו לי איזה ערוץ טלוויזיה שידר את האירוע? אהא. וקולטים אותו בכבלים או בלווין? לולא האינטרנט לא היתה שום אפשרות לצפות באירוע הזה.
הטלוויזיה אמנם לא קורסת כשמיליונים צופים באותו שידור, אבל הטלוויזיה גם בנויה על מודל של רייטינג, לוחות שידורים ו"פריים-טיים". הטלוויזיה לא היתה משדרת את המסיבה של ג'ובס פשוט כי זה לא נראה לה משהו מעניין מספיק.
האינטרנט, ובמיוחד ה- web 2.0 לא עובדת ככה. האופי של האינטרנט מאפשר לתת ביטוי לכל נושא ולכל תחום, גם אם מספר האנשים שמתעניינים בו קטן באופן יחסי וגופי תקשורת גדולים לא רואים בו פוטנציאל רווח מספק או לא יודעים בכלל איך להתמודד איתו. השילוב של פלטפורמה זולה ונגישה עם אנשים שיוצרים תוכן גם כשהם לא יכולים ממש להתפרנס ממנו (כי הם רוצים להשתמש בו בעצמם, כי כיף להם, כי הם רוצים לתרום לקהילה או מכל סיבה אחרת), הוא מה שיוצר את הסקס-אפיל של web 2.0. בזכות זה האינטרנט יכול לאכלס למשל בלוגים מקומיים שמחליפים את המקומונים המיושנים (אין עניין בציבור), בלוגי ביקורת תקשורת שנכתבים אנונימית (אין עיתון אמיץ מספיק), אתרים שעוסקים באקולוגיה עירונית (בקרוב במקום "לרדת בגדול") או בלוגים מקצועיים על לינוקס וקוד פתוח (מתי יש שידור חוזר של זומביט).
צריך לזכור שלצד הקשיים של האינטרנט בצד הפיסי של כבלי תקשורת ופרוטוקולים (קשיים שצפויים להעלם עם הזמן), כבר היום יש תכנים שעצם קיומם ונגישותם אפשריים רק בזכות האינטרנט.