אחד המאפיינים הבולטים של הספריה האקדמית היום, הוא ריבויים של מאגרי המידע האלקטרוניים, בייחוד בתחום כתבי העת. כידוע, אין מחקר אקדמי ראוי לשמו אם אינו מסתמך על מספר רב של מחקרים קודמים אשר פורסמו בכתבי עת נחשבים (ואם אינו מתפרסם בעצמו באחד מהם לאחר מכן).
עד לפני שנים לא רבות, כתבי העת היו יוצאים לאור בחוברות מודפסות ונשלחים בדואר לספריות ברחבי העולם. שיטה זו הינה יקרה מאוד להפצה, מחייבת את הספריות לתחזק אגפים שלמים לטובת כרכים כרכים של כתבי עת ובדרך כלל כרוכה במעבר זמן בין צאת חוברת לאור ובין הגעתה הפיזית לספריה.
כיום כמובן שהמצב השתנה; כתבי עת יוצאים לאור באופן אלקטרוני, כל ספריה יכולה לרכוש מנוי ולקבל את הגליון החדש ברגע פרסומו, זאת ללא צורך בהקדשת שטחי מדף יקרים ומבלי להמתין למשלוח בדואר. גם יכולת החיפוש באינדקסים, במפתחות ולפעמים אפילו בתוכן(!) המאמרים השתפרה לעין ערוך כתוצאה מהשיטה החדשה.
למנוי מקוון יש ייתרון נוסף – בניגוד לגירסה המודפסת, היוצאת לאור ונמסרת לצרכנים ישירות ע"י המוסד האקדמי האחראי לה, כתב העת המקוון זקוק למתווך שיספק לו פלטפורמה מתאימה באמצעותה יוגשו הפרסומים ללקוחות. המתווך (ספק המידע) לא חייב להיות קשור למוציא לאור (יצרן המידע) ולמעשה ייתכן בהחלט מצב שבו אותו מאגר מידע יוצע על ידי מספר ספקי מידע שונים. ההבדלים בין ספקי המידע יכולים להסתכם בשורת המחיר, אבל הם יכולים גם להתבטא במידת יעילותו ושמישותו של מנשק האחזור, רמת האינדקס ואיכות המפתוח (אגב, באופן מפתיע חלק מהמנשקים האלה ממש גרועים ויותר קל ומהיר למצוא מאמר במפתח מודפס מאשר בחיפוש המקוון). הלקוח המבקש לרכוש גישה למאגר יכול לערוך סקר שוק ולבחור את ספק המידע המציע פתרון אופטימלי לצרכיו.
אך אליה וקוץ בה; מה יקרה אם וכשהמנוי יסתיים?
כשמנוי לכתב עת מודפס מסתיים, נשארים בחזקת הספריה כל הכרכים הקיימים שכבר נרכשו, כך שגם אם נגמר תקציב הרכש בשלב מסוים (וזה, כידוע, אינו תסריט בדיוני), יוכלו החוקרים לגשת לפחות לחלק זה של המאגר. לפעמים אפשר לראות על המדפים סדרה של פרסומים עם הפסקה באמצע – אות לתקופה בה הספריה העדיפה לרכוש פריטים אחרים במקומם.
לעומת זאת במקרה של מנוי מקוון, הפסקת המנוי מביאה לאבדן גישה גורף לכל הפרסומים הכלולים במאגר בעבר ובעתיד ומשאירה את הספריה והחוקרים בלא כלום. במילים אחרות, במקום שהספריה תרכוש את מאגר המידע, היא שוכרת את הגישה אליו. זוהי תפיסה נפוצה בתעשיית המידע ובמקרה של הספריה האקדמית היא מהווה ממש מהפיכה.
עלות המנוי המקוון אינה בהכרח נמוכה יותר מהעלות לפרסום המודפס, שכן היא מספקת ייתרונות רבים כגון מנגנוני אחזור מידע משוכללים ואפשרות גישה למשתמשים רבים במקביל, אבל הנהנה העיקרי מיתרונות אלה אינו הספריה אלא החוקרים. כל הייתרונות בקיומו של מאגר מידע מקוון עומדים מול העובדה שהספריה הופכת כבולה אליו, כאשר היכולת לאזן בין היכולת התקציבית לצרכי החוקרים הרבה יותר מוגבלת.
כמו בחלקים אחרים של תעשיית המידע (ושל השוק המודרני בכלל), הכנסת שורה של גורמים מתווכים למערכת היחסים שבין היצרן ללקוח הסופי מביאה איתה שורה של תועלות יחד עם סל של קונפליקטים ואינטרסים נוספים שיש להתחשב בהם. מאוד קל לראות את הצדדים החיוביים של ההתפתחויות בתחום הזה ולהעלים עין מתג המחיר שמגיע איתם, כמו הכבילה לספק מידע מסוים, העדר ניידות מידע, סיכון הפרטיות או צפייה כפויה בפרסומות.
אני נמנה עם אלו הנהנים מאוד ממהפיכת המידע האלקטרוני, בייחוד שהמוסד שאני לומד בו (האוני' העברית בי-ם) מנוי כמעט על כל המאגרים המובילים, לפחות בתחום שלי. אני חושב שמבחינתי היתרונות הגדולים בשיטת העבודה החדשנית הזו, הם שניים: אחד הוא הגישה מהבית, המקלה מאוד על החיים ומשפרת מאוד את העבודה. השני הוא היכולת להצליב בין מקורות המידע, ובפרט שירותים חדשניים כמו SFX (בעזרת גוגל סקולאר), שיחד עם רישוי למאגרי מידע פותח צוהר לנגישות כמעט אינסופית למאמרים, ובה בעת גם משדרג את ההתמצאות והיכולת לאתר מידע בצורה אינטליגנטית.
בנוגע לגבי הפסקת המנוי האלקטרוני, מצאתי את הנקודה שלך מעניינת. לא חשבתי על זה לעומק לפני כן. לדעתי יש שני פתרונות אפשריים לבעיה שהעלית –
1. כמו בענפי תעשייה אחרים, ניתן גם בתעשיית המאמרים לשנות את התמחורים וההבדל בין שכירה וקנייה כך שיגלמו את הסיכון באובדן הגישה. כך, בעולם ה"מלט והבטון", כאשר אתה שוכר משהו, התשלום הוא נמוך בכמה גדלים בהשוואה לקנייה של ממש.
2. אם לא משנים את מבני התמחור, מה מונע מהמוסד השוכר את שירותי המידע לאחזר ולגבות אצלו את המידע לימים קשים? מהו חוזה השכירות? כמה מותר להוריד? למי מותר להחזיק בנתונים, והאם מותר השימוש לאחר הפסקת המנוי? כל אלה הן שאלות שוודאי יש להן תשובות משפטיות, אבל הדיון אינו מוגבל לחוק ומשפט, אלא קשור לדיון הרבה יותר רחב (חלקו פילוסופי) העוסק בזכויות קניין רוחני באקדמיה ועל הידע בכלל בעולם.
1. בשביל להגיע למצב ה"קנייה" שאתה מציע צריכים לקרות שני דברים:
א. המתווך, ספק המידע, יציע את פלטפורמת האחזור שלו במבנה של תוכנה להתקנה מקומית.
ב. מאגר המידע עצמו יוצע כהעתק לשמירה מקומית בספריה.
כלומר, בעצם, מה שיקרה בשיטה הזאת הוא חזרה למאגרים על תקליטורים. בעבר הם היו על CD-ROM, היום הם יצטרך להיות על DVD אחד או יותר. מדובר במאגרים עצומים בנפחם, למרות שהם מכילים בעיקר קבצי טקסט. בנוסף, התקליטור סובל מחסרונות כמו עדכון תקופתי בלבד (ולא שוטף), מגבלת מקום והעדר גישה מהבית.
2. אני משער שהסכם השימוש לא מאפשר ללקוח לשמור אצלו העתקים, ובכל מקרה כפי שציינתי קודם, הדבר ידרוש נפח אכסון עצום מהרשת המקומית. בנוסף, אל תשכח שלמאמרים עצמם יש ערך מועט ללא תוכנת האחזור שמאפשרת גישה אליהם ואת התוכנה אי אפשר להעביר לרשת המקומית.
אתה צודק, אני פחות התעסקתי בצד הלוגיסטי-טכני, ויותר התעניינתי במודל חלופי למודל הקיים כיום. הרי את הצד הטכני קל לשנות ולתקן, באופן יחסי.