הצדדים הירוקים והחמים של אינפלציית המידע

אני אוהב לכתוב על עידן המידע, ואני אוהב לכתוב על נושאים סביבתיים, והנה מסתבר שאפשר לכתוב פעם אחת על שני הדברים יחד.

כידוע, כמות המידע בעולם רק הולכת וגדלה בקצב הולך וגדל. מאחר ויש צורך לאכסן את כל המידע הזה איפשהו, גם כמות חוות השרתים גדלה ואיתה כמות האנרגיה שנצרכת, הן ישירות על ידי השרתים והן על ידי אמצעי הקירור שיש צורך להפעיל בסביבתם כדי לשמור על פעולה תקינה. מכיוון שאנרגיה היא מוצר שהולך ומתייקר, החלו חברות בעלות מרכזי מידע גדולים לחפש אלטרנטיבות.

אחת הזוכות הגדולות היא איסלנד, כאשר הסיבות הן שילוב של עתודות קרקע פנויות, אקלים קר, והעובדה ש-90% מצריכת האנרגיה של איסלנד מופקת ממקורות מתחדשים (בעיקר אנרגיה הידרו-אלקטרית וגיאוטרמית) – מה שמנתק את משק האנרגיה שלה מתלות במחירי הנפט.

מסקנה:
אמנם אין לישראל אקלים קר במיוחד וגם לא ניצול מוצלח במיוחד של אנרגיה גיאוטרמית או הידרואלקטרית, אבל כן יש לנו מומחיות עולמית בניצול אנרגיית שמש (שעד שהיא תיגמר כבר לא יהיה כאן אף אחד שיהיה לו אכפת), ויש לנו מדבר דל אכלוס, עשיר ביישובי פיתוח מוכי אבטלה, וטובע בשמש בלתי מנוצלת.
אם עד היום היה כדאי להשקיע באנרגיית השמש בגלל התועלת הישירה שלה למשק האנרגיה הישראלי ולצמצום התלות בנפט והפחם היקרים והמזהמים, עכשיו יש עוד סיבה: זוהי הזדמנות להפוך את ישראל למעצמת אכסון מידע.