חברה באה אלי וסיפרה שהיא מרגישה שהבן הצעיר שלה בן החמש יתגלה בהמשך כבעל נטיות הומוסקסואליות. היא כמובן רוצה להיות אמא אוהבת ותומכת, אבל היא מפחדת שיהיו לו חיים קשים, שהסביבה תתנכל לו כי הוא שונה, והיא רוצה את עצתי איך להקל עליו אם וכשהוא ייצא מהארון.
העניין הוא שכמעט לכל אחד יש איזה ארון. הארון הוא המקום שבו אנחנו מתחבאים ומחביאים חלק מעצמנו שאנחנו מפחדים לחשוף לסביבה כי אנחנו לא רוצים להתמודד עם התגובות שאולי יבואו. הארון הוא המקום שבו אנחנו מחביאים חלק מעצמנו שאנחנו חושבים שהוא לא פופולרי, שיאיר אותנו באור לא מחמיא, שיגרום לאחרים לגבש עלינו דעה שמבוססת על סטריאוטיפים במקום על מי שאנחנו באמת. השימוש המוכר ביותר בארון הוא אולי באמת אצל אנשים שיש להם נטיה מינית או זהות מגדרית שאינם נחשבים כשגרתיים. אבל האמת היא שיש הרבה מאוד ארונות והרבה מאוד אנשים מתחבאים בהם.
השאלה איזה סוגים של חלקים בעצמם אנשים ירגישו צורך להחביא בארון היא שאלה שהתשובה עליה משתנה עם הזמן ועם התפיסות החברתיות המקובלות. ארונות אפשריים הם למשל: ילדים להורים גרושים, אנשים שלוקחים תרופות נגד דיכאון, אנשים במצב כלכלי קשה, אנשים שעברו ניצול או תקיפה מינית, אנשים בעלי קושי או מוגבלות פיזית, נפשית או קוגניטיבית, אנשים שסובלים ממחלה כרונית, אנשים שחיים במערכת יחסים לא קונבנציונלית, אנשים שלא רוצים להביא ילדים, אנשים שסובלים מאלימות במשפחה, ואנשים שבן משפחה קרוב שלהם הוא אחד מהנ"ל.
השבוע פורסם נושא הקמפיין של אירועי הגאווה בלונדון לשנת 2016: nofilter#
הקמפיין רוכב על תגית האינסטגרם הפופולרית nofilter (ללא פילטר), ומבוסס על הטענה שרבים בקהילה הלהט"בית מרגישים צורך לסנן את ההתנהגות שלהם, לצנזר את עצמם או להחביא את מי שהם. מטרת הקמפיין היא לעודד אנשים פשוט להיות עצמם לא יותר ולא פחות. לעמוד בגאווה ולחגוג את האותנטיות שלהם.
אלא שהשימוש בתגית הזאת באינסטגרם נעשה לא פעם אפילו כשבפועל כן נעשה שימוש בפילטר.
אולי הצלם אומר לקהל שדווקא עם הפילטר הוא מצליח להעביר יותר מהמהות של הצילום, ואולי הוא מזמין את הקהל להשתתף איתו במשחק ציני בו כולם יודעים שהתמונה עברה עיבוד כדי למצוא חן אבל משתפים פעולה עם ההונאה. כן, הרבה פעמים אנחנו רואים תמונה שמציגה את עצמה כאותנטית או אפילו חושפנית, וברור לנו שהיא עברה עיבוד כדי שתיתפס אפילו כיותר מושכת. אנחנו קונים את השקר ומקבלים אותו מתוך הבנה שזהו חלק בלתי נפרד מהעולם שבו אנו חיים, בין אם מדובר בתמונה של ידוען, של יעד תיירות, של מוצר מזון ("הצעת הגשה") או סתם תמונה משפחתית של חברים.
גם כשאנחנו בצד שמעביר את המסר או התמונה, אנחנו אלה שבוחרים את הפילטרים (ולפעמים לצרף אליהם את התגית nofilter#), ואנחנו אלה שמפחדים לשלוח את המסר פשוט כמו שהוא כי הוא לא יהיה מספיק מלהיב, או כי הפגמים שבו יהיו בולטים מדי, אז אנחנו בוחרים באופן אינסטינקטיבי ללטש ולרטש. לפעמים, וזה בולט במיוחד אצל פוליטיקאים מסוימים אבל גם אצל מנהלים, אנחנו כל כך נסחפים בשימוש בפילטרים עד שלא ברור בכלל מה התמונה המקורית, האמיתית, הבסיסית.
אנחנו רגילים להיות עבדים לצורך העמוק שלנו להשתייך ולהיות נאהבים. אנחנו מוכנים לוותר על חלקים מעצמנו כדי להרגיש שאנחנו מגשימים את הצרכים האלה, ולפעמים אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו עושים את זה. הסכנה היא שמרוב הסתרה אנחנו לא נדע בעצמנו איך נראית התמונה האמיתית ואיפה מתחיל הפילטר.
אם תחושת הנאהבות שלנו תלויה בכך שנשאיר חלק מעצמנו בארון, האם באמת אוהבים אותנו?
אם תחושת השייכות שלנו תלויה בכך שנסתיר את השונות שלנו, האם אנחנו באמת שייכים?
לחיות את עצמינו פשוט כמו שאנחנו וללא ארונות מצריך לפעמים אומץ, והיציאה מהארונות השונים לעולם אינה נגמרת. אבל באופן זה אנחנו יכולים לעורר בסביבתנו השראה להתנהגות דומה, אשר תוביל ליחסי אמון עמוקים יותר, וחשוב יותר – אנחנו נפטרים מהפחדים ומתחושת המתח המתמידה שחוסמים אותנו מלהתפתח ולהגשים את עצמנו.
חג חירות שמח.