קורי עכביש אולי התפשטו בבלוג, אבל הם לא חלק מהחורף שלי. יש משהו סימבולי בעיני בכך שמה שבאמת עשה לי חשק לכתוב לבלוג הזה הוא הסתיו, אחרי שהפוסט הקודם פורסם פה בשלהי האביב.
היום בצהריים ישבתי על ספסל מחוץ למתחם אשכול-פיס של תיכון עירוני א' בת"א, ובזמן שחיכיתי לתחילתו של אחד מאירועי איקון, התחילה לנשוב עלי רוח. לא רוח קייצית ושרבית שמעלה לי אסוציאציות למדבריות צחיחות עם כמה עשבים אפורים שמנסים לשרוד ושלדים של חיות שלא שרדו את החום, אלא רוח סתווית קרירה ואופטימית. רוח שהעלתה לי חיוך על הפנים וגרמה לי לרצות לצעוק בתוכחה על כל קטני האמונה שטוענים שאין סתיו בישראל.
בתור מעריץ חורף מושבע, יש לי חיבה משונה גם לסתיו.
הסתיו הוא טיזר לחורף, כמו קדימון לסרט שנערך לתוך שתי דקות עם כל הקטעים הטובים ומשאיר לסרט עצמו שעתיים של אכזבה. האוויר קצת מתקרר, הלילות יותר נעימים, יורד לפעמים גשם, אפשר אולי ללבוש חולצה ארוכה בערב, ויש תחושה שיש למה לצפות כי הנה-או-טו-טו מגיע האדון חורף בכבודו ובעצמו. אלא שלאדון חורף בישראל יש נטייה לאכזב, ולכן בניית הציפיה אליו יכולה להיות עוד יותר מהנה מהדבר עצמו. טוב, לא באמת… אבל היא כן מרגשת. כמו שכתבתי בפוסט החורף הקודם שלי, יש בזה מן ההוכחה שהעולם עובד. לוח השנה מוכיח את עצמו, ועונות השנה ממשיכות להתחלף.
יש אנשים שסובלים מתופעה ידועה הנקראת דיכאון בחורף. משהו שקשור בשעות האור המצטמצמות משפיע על ייצור הכימיקלים השמחים במוח שלהם. אני, יצור משונה שכמותי, עובד בדיוק הפוך. ככל שיש עלי פחות שמש והימים מתקצרים ומתקררים – מצב הרוח שלי משתפר. החורף, במיוחד בישראל, הוא עונה מרעננת עבורי; בעונה החמה והדביקה אני בורח ממתחם ממוזג אחד לשני ושומר את כל החלונות בבית סגורים, וכשמגיע הסתיו אני יכול לחזור לנשום ולהכניס חמצן טרי לריאות. אני מתחיל לקחת נשימות עמוקות יותר, ומתמלא ביותר אנרגיה, מצב רוח ומוטיבציה.
בחלון שלי יש אדנית עם פקעות של פרחים. שמתי אותן באדמה לפני כמעט שנה, הפרחים פרחו לאורך החורף ובסופו התייבשו והפקעות נרדמו. חודשים רבים ישנו הפקעות באדמה היבשה, ובקרוב אפשר יהיה להתחיל להשקות אותן ולעורר צמיחה מחודשת של פרחי החורף בחלון.
גם אני (וסליחה על האנאלוגיה הצ'יזית) כמו הפקעות, ישנתי כל הקיץ. ניצלתי מינימום אנרגיה כדי להתקיים ולהביא אותי שוב לסתיו, לעונה שאפשר לגזום בה את שאריות העלים היבשים ולהתחיל לפרוח שוב.
ובזכות כמה משבים אקראיים של רוח סתווית שהעלתה לי חיוך וריגשה אותי, יש גם פוסט חדש. הוריי!
קודם כל, כבוד על הרמת הכפפה. אם זה עוד כ"כ טוב אולי אני אזרוק לך כאלה בכל פעם שיתחשק לי לקרוא פוסט חורף חדש.
וברצינות רגע, יש לך מין דרך לקחת את הנושא הכי פשוט ולעטוף אותו בצורה נהדרת לקריאה.
נהניתי לקרוא, הסתיו בהחלט כאן ובגדול וגם החורף בכבודו ובעצמו עוד יטרח להגיע בסוף.
למרות, אגב, שבד"כ באייקון לעד יהיה יום אחד גשום יחסית שיכריח את כל באי הכנס לרוץ ולתפוס מחסה ואת צוותי ההקמה להכין אוהלים מקורים במקום דוכנים חשופים בחוץ, ואלא אם כן יש ענן עצבני שהתמקמם ספציפית מעל שפרינצק פינת קרליבך עוד לא היה לנו כזה באוקטובר.
נדמה לי שסוף סוף מצאתי דבר אחד שאני אוהב בחורף :-)
דוד.
גם אני הבעתי זלזול ברעיון של דיכאון חורף. כאילו, יאללה, קצת חורף. יהיה בסדר.
בארץ דוקא דיי חיבבתי את החורף תמיד.
אבל בברלין הבנתי שהדיכאון הוא אכן דיכאון חורף, כשמתישהו הוא עבר בלי שום סיבה נראית לעין חוץ מתוספת שעות האור.
בקיצור, בטח שאתה אוהב את החורף בארץ. זה חורף צעצוע. (ועדיין, למרות הקור והדיכאון, אני מודה שאני גם מתגעגעת לרוחות והגשם והשלג.)
תארגני לי שנה בברלין ואני אבחן את הנושא.
מיד.