ישבתי היום עם מישהו והסברתי לו קצת על איך עובדים עם הבלוג בתפוז. בין לבין דיברנו על מקומו של איש התוכן באתר תוכן גולשים, ואז הוא אמר לי שבוודאי הגעתי לתפקיד שלי מתוך זה שהייתי איש תוכן בעצמי, ושמאז שאני קורא כל כך הרבה טקסטים מדי יום בטח המוח שלי מתעייף עד שכבר אין לי חשק ליצור בעצמי. הפכתי לבירוקראט שעוסק בדאגה לתפעול התוכן של אחרים במקום להיות איש תוכן בעצמי.
מייד נחלצתי להגנתו של המוח שלי וטענתי בתוקף שזה ממש לא עניין של חשק, אלא של חוסר סבלנות לשבת ולעבד את המחשבות שלי לכדי אייטמים ראויים לפרסום. אבל במחשבה נוספת, ולאחר שהאיש הלך וההגנות האוטומטיות שלי קצת נרגעו, מאוד יכול להיות שיש משהו במה שהוא אומר.
אני באמת באמת צורך כמויות עצומות של טקסטים מדי יום. אני עובר על עשרות אם לא מאות בלוגים רק במסגרת העבודה, ועל כמה עשרות נוספים ממקורות אחרים. העיניים שלי שותות את המילים בשקיקה, מרפרפות אחוזות תזזית על המשפטים כאילו מנסות לבלוע את כל האייטם ברגע חטוף אחד. לא פעם אני צריך לקרוא קטע גם פעמיים ושלוש כדי להעריך אותו במלואו. יכולת ההתעמקות שלי בקריאה הולכת ונשחקת.
לפני עשור וחצי הייתי בשיא תקופת הקריאה שלי; [אזהרת חנוניות מתפרצת] הייתי מתיישב בספריה, עובר מדף מדף על הכותרים, ושולף כל מה שנראה מעניין. ככל שהאינטרנט התפתח ותפס חלק משמעותי יותר בחיי, כמויות התוכן לגווניו שאני צורך תפחה, ויכולת הריכוז שלי ירדה בהתאם.
אבל כשאני רוצה לכתוב לבלוג אני צריך את מלוא הקשב שלי מגוייס. כל פסיק חשוב וכל מילה הרת גורל. אלא שאז אני מגלה שאני מתקשה לשמור על חוט המחשבה שלי ליותר מדקות ספורות לפני שהאותיות מתחילות לצאת במחולות ולהתערבב מול עיני. ראשי כה עייף מהתמודדות מעמיקה עם טקסטים לאורך היום, עד שכשאני רוצה ליצור אחד בעצמי אני מגלה שתש כוחי. זו אחת הסיבות כנראה לכך שכמעט כל הפוסטים שלי נכתבים בלילה, כשכמות ההפרעות מסביב היא מינימאלית והעיניים קצת נרגעות (אגב, גם את העבודות שלי לאוניברסיטה כתבתי בין עשר בלילה לשבע בבוקר).
האם זה אומר שעתידי כבלוגר נחרץ? אני מקווה שלא. עובדה היא שאני מצליח לגרד מעט כוחות כדי לפרסם פה מדי פעם, לכתוב על סטאר טרק מדי פעם, ואפילו לייצר תוכן לתפוז מדי פעם ;-)
בבלוג הזה יש 16 טיוטות. רובן המכריע אמורות היו להפוך לפוסטים אמיתיים בסופו של דבר. חלקן כולל רק משפט קצר או קישור שנועד להזכיר לי על מה רציתי לכתוב. כולן נכתבו לפני יותר מחצי שנה (לפני שחזרתי לעבוד בתפוז).
אני מקווה שאת אותו חלק שעדיין רלוונטי (ולא היה אמור להתפרסם בהקשר אקטואלי מסוים) אני באמת אערוך ואפרסם בסופו של דבר.
—-
ובשולי הדברים: אין לי כוונה לכתוב על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, על ועידת דרבן, על מחמוד אחמדינג'אד, ובטח שלא על סוזן בויל. כולם נושאים טובים וחשובים שדוברו כבר עד זרא. אז הנה, הזכרתי אותם בבלוג כדי לצאת ידי חובה. עכשיו תנו קצת לנוח.
אתה לא יודע כמה אתה מזכיר לי את התחושה שלי כשעבדתי כמנהל בלוגים (אבל גם אח"כ).
אני דווקא כיוונתי את חוסר היכולת שלי לכתוב לעובדה שקראתי כל כך הרבה דעות בכל כך הרבה כיוונים שלא נותר לי דבר מקורי להגיד. את כל הדעות כבר קראתי במקומות אחרים ועד שהתיישבתי לכתוב הרגשתי שאין לי מה לתרום לדיון שכבר התנהל.
גם בלי לנהל את התוכן של הבלוגיה, זו בדיוק התחושה שניסיתי להעביר בפוסט הלפני-אחרון (שבנתיים נמחק כי הרגשתי שהוא חסר ערך).
אני צורכת אינטרנט במידה שמתחילה להטריד אותי, ואני ממש מרגישה את ההשפעה השלילית שיש למידע-בזמינות-גבוהה-איכות-לרוב-בינונית-וכמויות-קטנות. אני לא מצליחה להישאר מרוכזת ברעיון אחד, אני רואה סרט על המחשב ועושה לפחות 2-3 הפסקות גלישה קצרות, אני מנסה לקרוא ספר על הספה ואחרי 20-30 עמודים אני צריכה "לפתוח עוד חלון".
וכן, זה משתקף גם בכתיבה שלי.
מה שמטריד אותי, זה שאנחנו דור מעבר- כי הרי האינטרנט גדל איתנו, פחות או יותר, ואנחנו זוכרים גם זמנים של לפני זמינות מידע כל כך גבוהה, ומה יהיה עם אלה שנולדו בשנת 2000 (כמו אחותי) ולא יודעים מה זה ללכת לחפש באנציקלופדיה, ולשבת לקרוא ערכים שלמים כי איך אופציה של חיפוש של המילה הספציפית שאותה אנחנו רוצים למצוא.
השאלה האמיתית היא האם זה באמת משנה שהם לא יודעים איך לקרוא באנציקלופדיה בלי אפשרות של חיפוש – הרי יש להם אפשרות של חיפוש.
זה כמו שאנשי התקופה שבה הגז הגיע לבתים בוודאי הוטרדו מכך שהדור החדש לא יודע להדליק אש לבישול עם ערימת עצים.
מעבר לכך, אני די בטוח שכישורי קריאה יישארו כשהיו לפחות בכל הנוגע לספרי קריאה, לפחות עד שיומצא מסך שמתנהג כמו נייר…
המהדורה האחרונה של אנציקלופדיה בריטניקה יצאה אאל"ט בשנות ה-70, וכללה שני סטים של כרכים:
המאקרופדיה, שכללה ערכים ארוכים, מחקריים ומעמיקים לפרטי פרטים;
והמיקרופדיה, שכללה ערכים קצרים ותמציתיים יותר.
אצל סבא וסבתא שלי בבית עומדות שתי הסדרות זו לצד זו בגאון (יחד עם האנציקלופדיה העברית). לא רק כי הייתה תקופה שבה להחזיק אנציקלופדיה ראוייה בבית היה פשוט סמל סטטוס חברתי, אלא כי גם הורי וגם אני ממש השתמשנו בערכים הנרחבים האלה כרקע לעבודות בבית הספר.
היום, ובעתיד הנראה לעין, אף אחד למעט אנשי אקדמיה לא יקרא את הערכים המורחבים.
וזה רק מבחינת יכולת ההתמקדות והלמידה. אני לא נכנס בכלל לסוגיות הידועות של בריטניקה (שלדעתי היא האנציקלופדיה המחקרית המשמעותית ביותר בעולם, בשפה האנגלית לפחות) מול וויקיפדיה.
הבעיה היא לא שהם לא יורגלו בקריאה ללא אופצית חיפוש, זה רק סימפטום. הבעיה (בעיני) היא שהם יתרגלו לתוצאות של עכשיו, ומיד, לערכים קצרים, וצורך ברמת ריכוז בינונית ולא יותר.
פוסט מעניין. בהחלט קשה לכתוב בעצמך, כשצריך לעסוק בתכנים של אחרים כל היום.
מזדהה, כל כך מזדהה אותך!
"אלא של חוסר סבלנות לשבת ולעבד את המחשבות שלי לכדי אייטמים ראויים לפרסום."
אתה לא יודע כמה פעמים ישבתי בעבר כדי לכתוב פוסט ונטשתי כבר בהתחלה, או יותר גרוע, לקראת הסוף. הייתי צריך לתקן שגיאות ולנסח מחדש אינספור פעמים, עד שלבסוף התחלתי לאבד את שפיותי עקב התעסקות עם כל מה שמסביב, ולא עם הכתיבה עצמה.
למזלי חזרתי רק לאחרונה לבלוגוספירה, ובשפה העברית(!) הפעם, אז אני מחכה בשקיקה לשחיקה ואיך אצליח, או לא אצליח להתמודד איתה.
"בבלוג הזה יש 16 טיוטות. רובן המכריע אמורות היו להפוך לפוסטים אמיתיים בסופו של דבר. חלקן כולל רק משפט קצר או קישור שנועד להזכיר לי על מה רציתי לכתוב. כולן נכתבו לפני יותר מחצי שנה"
היה בלוג בוורדפרס שמספר הטיוטות בו הגיע ל53, וזה היה בגירסאות הישנות יותר של וורדפרס, שמציגות את *כל* הטיוטות בעמוד העריכה של פוסט חדש, רק כדי להזכיר לי – כמה עצל אני.
בכל מקרה, אחלה של בלוג יש לך פה, מקווה שתתחיל לעדכן קצת יותר בקביעות, אשמח לראותך בסביבה!
זיגמונד
תודה. אני נכנס מדי פעם, מתעסק קצת עם הטיוטות, עורך, מוחק, מעדכן…
אני מניח שכמו הרבה בלוגרים אחרים, הידיעה שיש מישהו שנכנס וקורא ומגיב ונהנה מהכתיבה יכולה להוות תמריץ להגברת הפעילות.
נראה מה יהיה…
ברוך השב לבלוגוספרה העברית, וברוך הבא לבלוגי הקט. :)
אולי לא הייתי ברור כשכתבתי "חזרתי רק לאחרונה לבלוגוספירה, ובשפה העברית(!)". unread.me הוא הבלוג הראשון שלי בעברית :)
אבל תודה בכל מקרה! התרצה שנלנקק אחד את רעהו?