חוויה קולנועית

השבוע הלכתי לצפות בסרט "דימדומים" בסינמה סיטי. אחרי שחשבנו שנגמרו הפרסומות על המסך והאולם הוחשך, נשמעו מאחד המושבים קולות: "כן! כן! אני אוהבת את הטעם שלך! עוד!" שכמובן משכו את תשומת לב הנוכחים. נשמע היה שמשהו מאוד מעניין קורה שם. לפתע נכנס סדרן, האיר בפנס על הבחורה הקולנית ושאל בכעס "סליחה, גברתי, מה את חושבת שאת עושה?!" עכשיו מן הסתם לא היה אדם אחד באולם שלא התעניין מקרוב במתרחש, ולכן הבחורה קמה ממקומה וענתה לסדרן: "אני? אני רק נהנית מהטעם החדש של קוקה קולה זירו! קוקה קולה, טעם גדול מהחיים! כולם מוזמנים לבר טעימות פה בחוץ אחרי הסרט!". ניפנפה בבקבוק הקוקה-קולה זירו שלה, ויצאה.

זה לא סוד שצופי הקולנוע הם קהל שבוי, שאין לו לאן לברוח או לשלטט, ולכן אפשר להציג לו 20 דקות של פרסומות לפני תחילת הסרט. אבל מה עושים כשהצופים פשוט לא מתעניינים בפרסומות, נכנסים לאולם מאוחר, מדברים בינם לבין עצמם ומשחקים בסלולרי? מאגפים מכיוון חדש, אשר מאוד מושך את תשומת לב הצופים שאינם מוכנים למתקפה השיווקית. מכונת הפרסום הצליחה להטיל את הפצצה שלה לפני שהרמנו את ההגנות, וכל יושבי האולם ספגו מנה גדושה של קוקה קולה זירו לפני שהספיקו להניד עפעף.

כשיש פרסומות בטלוויזיה אני משתיק את הקול או מעביר ערוץ, לבאנרים באתרי אינטרנט יש פתרונות משלהם, כשאני קורא עיתון אני באופן אוטומטי מסנן את קטעי הפרסומות, ויש חובה להוסיף כיתוב מתאים כאשר מדובר בתוכן שיווקי. החדירה של פרסום כל כך אגרסיבי לאולם מלא קהל שבוי היא מטרידה משהו, ומזכירה לי קצת את פרשת הפרסום הסמוי; קהל שבוי ונטול הגנות חושב שהוא צופה בתוכן מסוים, ומגלה שהזריקו לו פרסומת ישר לוריד כשכבר מאוחר מדי להתחמק.

אני לא שותה קולה משום סוג, וספק אם פרסומת מהסוג הזה הייתה מעוררת אצלי אהדה למשקה. סביר יותר להניח שבדיוק להיפך.

אגב, את הבלוג החדש על מסע בין כוכבים שאני כותב יחד עם ניב קלדרון כבר ראיתם?