הומופוביה עצמית? אני??

ביום שישי האחרון נערך מפגש הבלוגרים של תפוז בקולנוע לב, ואטרקציה מרכזית בו הייתה הקרנת הסרט "מילק". הסרט מגולל את סיפורו של הרווי מילק (שון פן, שזכה באוסקר שאין מוצדק ממנו), הומוסקסואל ופעיל זכויות אדם בסן-פרנסיסקו של שנות ה-70, אשר היה לנבחר הציבור הגאה (המפורסם) הראשון בארה"ב.
(עוד על מילק האיש – כאן)

— אזהרה: אני הולך לדבר על הסרט בפוסט הזה. לא יהיו כאן ממש ספויילרים, אבל מי שחשוב לו לקבל את כל המידע ממקור ראשון, שיקרא את הפוסט רק לאחר הצפייה (המומלצת, כבר אמרתי?) בסרט.

מלבד תיאור הקריירה החברתית-פוליטית של מילק, הסרט מתייחס במקביל גם להתפתחויות בחייו האישיים, וכולל מספר סצנות שמציגות אינטימיות הומואית מאוד גדולה וגם מעט עירום גברי.

טרם ההקרנה דיברתי עם אחת האורחות, וכששאלתי אותה אם היא נשארת לסרט ענתה, תוך עיווי פנים, שהיא לא יודעת כי יש בו הומואים וכל זה. הקהל שהגיע לאירוע היה הטרוגני למדי, בני עשרים פלוס לצד בני חמישים פלוס. כשהסרט התחיל וראינו את מילק עם בן זוגו, אני התחלתי לזוע באי נוחות על הכסא. כל כך הרבה סצנות הומואיות בוטות. אולי הקהל שלנו שמרן מדי? אולי כל ההומואיזם המתפרץ הזה יביך אותם או ייתפס כלא ראוי? אבל הם ידעו בדיוק איזה סרט הם באים לראות, הרי פרסמנו את הטריילר שלו בכל מקום אפשרי, לא? אולי זה לא היה ברור כמה הרווי מילק הומו עד שראו אותו על המסך הגדול.

הרווי מילק היה הומו. הוא היה הומו במיטה, בסלון, ברחוב, בהפגנה, בעבודתו בחנות הצילום שלו, בפעילותו כפוליטיקאי, בחייו ובמותו. זה היה בהווייתו. על כך הוא למעשה נלחם – על ההכרה בכך שהומוסקסואליות היא לא סטייה ולא מחלה אלא פשוט חלק מהזהות העצמית.

ואני הסתכלתי על החיים של הרווי מילק והרגשתי אי נוחות.

לא אי נוחות מהסרט עצמו, אלא מהדמות של מילק. הוא יותר מדי שלם עם עצמו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. בעולמו של מילק המונח "ארון" קיים רק בהקשר לאנשים אחרים – אותם הוא מעודד (לעתים אף באגרסיביות) לצאת. לעומת זאת המציאות שאני מכיר היא הרבה יותר מורכבת, והעולם היום – 30 שנה אחרי מילק – עדיין כולל חלקים נרחבים שאינם סן-פרנסיסקו, ורבים מבעלי ההשפעה בו הם סוג של אניטות בראיינט וג'ון בריגסים כאלה שרואים בהומוסקסואליות סטיית מין או מחלת נפש, ובהומוסקסואלים אנשים מסוכנים שאסור להם להימצא ליד ילדים.

הדיסוננס בין דמותו של מילק, שכל הוויתה היא הומואיות טהורה, לבין העולם שאני מכיר, בו עם כל מקום עבודה חדש צריך לחשוב שוב אם, איך ומתי לצאת – הוא מה שגרם לי אי נוחות. לא כי אינטימיות הומואית היא לא דבר טבעי, אלא כי עדיין לא טבעי לחשוב עליה בתור דבר טבעי. מסתבר. אפילו לא בשבילי.