בדידים

העיר – פתח תקוה.
הבית ספר – זה שאני משרתת בו.
אני יושבת לי בכיתה א'2 שם הילדים מתוקים, המורה מקסימה והאוירה לימודית חינוכית ומרנינה. הצבעים החדשים בקלמרים החדשים העפרונות מחודדים ולמחברות ולחוברות עדיין יש ריח חדש של עטיפות ניילון. אני והרוסי הקבוע יושבים לשולחן ומקשקשים; הוא בעברית עילגת עם מבטא, ואני בעברית הכי פשוטה שיש לי. בקיצור, כיף כיופאק.

לפתע, נכנסת המורה מהכיתה השניה, איפה שטל (המורה החיילת השני) בדר"כ מלמד. אני כבר לא זוכרת את מילותיה המדוייקות אבל זה היה בתירגום לעברית של אנשים נורמאליים משהו בסגנון: "למה לך יש חיילת ואני לגמרי לבד אני גם צרכה עזרה בו-הו." בטונים ממש גבוהים ועצבניים. המורה החביבה שהיתה איתי בכיתה, הסתכלה בי במבט מבולבל, ושילחה אותי לכיתה השניה. בחוסר חשק וברירה קמתי מהכסא, נפרדתי מהרוסי הקטן לשלום ועברתי לכיתה א'1. השינוי ניכר מיד. אם בכיתה שלי כולם יושבים במקומותיהם, מדברים כשהם מקבלים רשות ועובדים יפה בחוברות והמחברות שלהם, בכיתה השניה הם היו בכל מקום, אחד על השני, החוברות והמחברות התעופפו באויר והרעש היה בלתי נסבל. (בעיקר צווחותיה חסרות האונים של המורה).

"תעברי בינהם." הורתה לי. וויזמיר. לעבור בינהם? הם לא יושבים אפילו. טוב, עשיתי רונדלים בכיתה. יפה מאד, זה לא נכון, את זה צריך לתקן, האלף שלך לא נכונה, כל הכבוד, הנה אני אצייר לך סמיילי. איפשהו מתוך הכאוס הנוראי שמעתי שוב ושוב "למה אתה ניגש אלי?! תיגש לחיילת!!!" ואני נתמלאתי רחמים. כל זאטוט שניגש אלי נתתי לו את מלוא היחס האוהב והחם שאני יכולה בשביל שמשהו בבית הספר בכל זאת יראה לו נחמד. אבל תוך דקות ספורות כבר הייתי מוקפת זאטוטים, ולא יכולתי להתייחס לכולם. נשלחתי ע"י המורה החוצה למסדרון עם כמה תלמידים שסיימו לעבוד. כששאלתי אותה מה הם אמורים לעשות עכשיו, נענתי "שיעבדו במסדרון." אההא. הגיוני, כן. נתתי להם דפי עבודה מגוחכים כאלה שלא תואמים לרמה שלהם (הם היו קלים להחריד, אפילו לילדים בכתה א). פתאום שמתי לב שאני בחוץ במסדרון עם יותר מעשרה ילדי ריטלין, חלקם יושבים לשולחנות שבחוץ ועובדים וחלקם פשוט מתרוצצים סביבי. רציתי לגשת ולהגיד לה שמבחינת הצבא אני לא אמורה להיות לבד עם יותר מחמישה תלמידים, אבל היא גם ככה היתה היסטרית ועוד רגע כבר היה צלצול.

ועכשיו לקטע שעיצבן אותי:
נגמר ה"שיעור" הזה, שבעיני היה יותר כמו קרקס, וניגשתי למורה שנשמה לרווחה, בשביל להגיד לה מה שרציתי להגיד לה רגע לפני הצלצול. מדובר פה במורה מבוגרת, אולי בסוף שנות הארבעים שלה, שנראת כאילו כבר לימדה איזה כמה שנים טובות.
"רק רציתי להגיד לך שתדעי להבא, שאני לא אמורה להיות פרטני עם יותר מחמישה תלמידים."
"מה זאת אומרת? למה לא?!"
"כי זה לא במסגרת העבודה שלי, מבחינת הצבא אני לא אמורה להיות עם יותר מחמישה."
"אבל אנחנו לא עושים בדיוק בדיוק לפי החוקים…." היא ענתה לי בעצבנות.
נכנסתי לשוק. לא ידעתי מאיפה לאכול את מה שהיא אמרה לי באותו רגע.
"אני מאד מצטערת, אבל זה לא במסגרת העבודה שלי, אני לא אמורה להיות עם יותר מחמישה תלמידים, שלא לדבר על זה שזה פשוט לא אפקטיבי כי אני לא יכולה לשים לב לכולם."
הלכתי משם ומאז לא נכנסתי, אלא אם כן היתה שם מורה מחליפה.
חצופה כזאת! אני מאד מצטערת שנמאס לך ללמד, ואני מאד מצטערת שאת לא יודעת איך לעבוד עם ילדים, וחבל לי שאת לא מבינה שככל שתצעקי עליהם יותר הם רק יתרגלו לכל הצעקות שלך (מה שכבר קרה לעניות דעתי) ולא ייתייחסו אליהן ברצינות, אבל אני לא שם בשביל להוריד ממך ילדים, ואני לא שם בשביל להחליף אותך. אני אפילו לא שם בשביל לעזור לך. אני שם, בשביל לעזור לילדים האלה שצרכים אותי, והתפקיד שלך, נטו, הוא להגיד לי איזה ילדים זקוקים לי, זה הכל.

טל סיפר לי שכשהייתי ברגילה היא שאלה אותו איפה אני וכשהוא אמר לה שאני לא נמצאת התגובה שלה היתה, "יום אחד אתה לא נמצא, יום אחד היא לא נמצאת, מה זה הדבר הזה?!" הוא אמר לה די באדישות שאנחנו גם חיילים, שתירגע. למה לה מותר להיות "חולה" שבוע, אבל לי אסור יום חופש?