יום יגאל עמיר

(מבוסס על פוסט באותו נושא שפרסמתי ב- 23.10.2007)

היה היה לפני שנים רבות בארץ רחוקה ראש ממשלה ושמו יצחק רבין. רבין היה ראש הממשלה של אותה ארץ רחוקה במשך קדנציה ארוכה יחסית לכמה ראשי ממשלה אחרים במדינה והביא למספר התפתחויות משמעותיות בתחומים כמו חינוך, חברה והיחסים העכורים עם השכנים.
ערב אחד, בסיומה של עצרת המונים למען השלום ונגד האלימות, רבין נרצח.

הרוצח, יגאל עמיר, נתפס בו במקום. עמיר לא ניסה להכחיש את מעשהו, ולמעשה הוא דיי גאה בו.
מאותו יום מציינת המדינה פעם בשנה, בתאריך העברי – י"ב בחשוון (ונוח בכל התקופה שבין 4 בנובמבר ל-י"ב בחשוון), את יום חגו של הרוצח. התקשורת חוקרת את מורשתו של עמיר, חוזרת לבני משפחתו ובודקת מה שלומם. כתבות נרחבות על המקומות בהם גדל ולמד, על אשתו וילדו. ממש "אלו הם חייך". גם לאחר שנתפס, הועמד לדין, הורשע והוכנס מאחורי סורג ובריח, לא ירדו עינייניו של הרוצח מסדר היום. תנאי שהייתו בבית האסורים, רצונו להינשא לבחירת ליבו ושאיפתו להביא עימה ילד לעולם עוררו דיונים ציבוריים, וסיפקו את תאוות התקשורת, העם ונציגיו הנבחרים לעסוק שוב ושוב ברוצח.

ראשי ממשלה באים והולכים. הזיכרון קצר והתחלופה מרובה. מי העביר איזה תקציב, מי מינה שר כזה ומי עבר ועדה כזאת או אחרת – אלה פרטים משעממים. אבל רוצח מפורסם, זה לא קורה הרבה במדינה קטנה ורחוקה. ברור ומובן לכן מדוע החגיגה סביבו.

החגיגה סביב הרוצח ביום הזיכרון השנתי לרצח מייצרת פרסום ובאזז תקשורתי שלא מגיעים לו. הנה אנחנו (שוב) בתקופת בחירות, וזוהי הזדמנות מצוינת להזכיר הן למפלגת העבודה והן לשאר המתמודדים כיצד פעל רבין ז"ל למשל בתחומי הביטחון, השלום והחינוך. חבל שלא מתמקדים במעשיו של הנרצח, שהנצחת זכרו ומורשתו אמורה להיות במוקד היום, וסוקרים את חייו ואת הקריירה העשירה שלו – לטוב ולרע, במקום לתת במה ציבורית מיותרת לרוצח.