מפת סיביות

כל פעם שאני שומע את השיר על ג'ינג'ס חאן

אני לא יכול שלא לשיר בראש את המילים של מאור לין במקום את אלה המקוריות:

כן, אני יודע שזה עתיק. שמעתי את השיר במקרה שוב עכשיו ושמתי לב לתופעה הזאת.

החודש האחרון הביא איתו מספר שינויים שערכתי בגוגל רידר שלי, ועכשיו המצב נראה כך:

From your 149 subscriptions, over the last 30 days you read 8,419 items, starred 36 items, shared 33 items, and emailed 4 items.

אז מה קרה מאז החודש הקודם?

הסיבה להכפלה במספר הפריטים הנקראים היא באופן אירוני דוקא ההיפטרות מכמה פידים שהציפו אותי בעדכונים אשר רובם לא עיניינו אותי, מה שגרם לי לבזבז עליהם המון זמן בקריאת כותרות (שלא אפספס איזו פנינה בים הזבל), ולסמן רשימות ארוכות של עדכונים כנקראו למרות שלא באמת קראתי אותם. כנגד הפידים המציפנים שהועפו, הוספו מספר פידים מעניינים יותר, והתוצאה היא שיותר מעניין לי לעבור בניחותא על רשימת העידכונים שלי (למרות שאני עדיין לא קורא הכל עד הסוף).

הבעיה שאני מתמודד איתה עכשיו היא סימון של פריטים (בדרך כלל ארוכים או עמוקים במיוחד) לקריאה מאוחרת, בלי שאני באמת מגיע לקרוא אותם בסופו של דבר. הרבה יותר נחמד לקרוא את שמונת העדכונים שהגיעו הרגע טריים מתנור הרסס מאשר לחזור לפוסט פילוסופי/היסטורי ארכני מלפני שבוע.

סוגיה נוספת ובעייתית מסיבותיה שלה, היא הפידים המשותפים, כמו זה של שרון למשל. בניגוד לפיד קוהרנטי שאפשר לזהות דיי מהר אם הוא מעניין אותי ואם אני רוצה אותו ברידר שלי, פידים מהסוג הזה מציגים סוגים שונים של תוכן באריזה אחידה. מכיוון שכל אחד מהאנשים המשתפים מכניס תוכן שמעניין אותו אישית, יכול להיות שחלק מהם יהיו לטעמי וחלק אחר ישתפו דברים שאין לי מה לעשות איתם. יצירת פיד משותף כזה היא רעיון מעולה בעיני, אבל הקריאה שלו מצריכה ממני הרבה יותר משאבי סינון מאשר פידים רגילים.

מכיוון שתוך כדי הכתיבה אני ממשיך לקרוא עדכונים (כבר 8,442), אני יכול להתיחס לאמירה של אום מאליק שהגיעה הרגע, ולומר שלפחות מבחינתי הבעיה היא שרק אני יודע להחליט מה באמת מעניין אותי. שום רשימה של קטגוריות או תגיות תוכל לעשות את זה במקומי, וזה ידידיי, האתגר הבא של עידן המידע.

רבבות גיקים, שוחרי טכנולוגיה ומשכימי אימוץ רצו לחזות במו עיניהם בצעצוע החדש של סטיב ג'ובס, רק שמספר המקומות באולם היה מוגבל והם נאלצו לחפש חלופות.

שמעתי וקראתי לא מעט אנשים שהתלוננו על כך שהיה קשה מאוד למצוא שידור סטרימינג מהאירוע שלא קרס תחת העומס, והיו כאלה שהרחיקו לכת וראו בכך כשלון של רשת האינטרנט.

אז נכון, האינטרנט (עדיין) לא בנויה כדי להעביר שידורי וידאו מחתרתיים בשידור חי להמונים. מצד שני, תזכירו לי איזה ערוץ טלוויזיה שידר את האירוע? אהא. וקולטים אותו בכבלים או בלווין? לולא האינטרנט לא היתה שום אפשרות לצפות באירוע הזה.

הטלוויזיה אמנם לא קורסת כשמיליונים צופים באותו שידור, אבל הטלוויזיה גם בנויה על מודל של רייטינג, לוחות שידורים ו"פריים-טיים". הטלוויזיה לא היתה משדרת את המסיבה של ג'ובס פשוט כי זה לא נראה לה משהו מעניין מספיק.

האינטרנט, ובמיוחד ה- web 2.0 לא עובדת ככה. האופי של האינטרנט מאפשר לתת ביטוי לכל נושא ולכל תחום, גם אם מספר האנשים שמתעניינים בו קטן באופן יחסי וגופי תקשורת גדולים לא רואים בו פוטנציאל רווח מספק או לא יודעים בכלל איך להתמודד איתו. השילוב של פלטפורמה זולה ונגישה עם אנשים שיוצרים תוכן גם כשהם לא יכולים ממש להתפרנס ממנו (כי הם רוצים להשתמש בו בעצמם, כי כיף להם, כי הם רוצים לתרום לקהילה או מכל סיבה אחרת), הוא מה שיוצר את הסקס-אפיל של web 2.0. בזכות זה האינטרנט יכול לאכלס למשל בלוגים מקומיים שמחליפים את המקומונים המיושנים (אין עניין בציבור), בלוגי ביקורת תקשורת שנכתבים אנונימית (אין עיתון אמיץ מספיק), אתרים שעוסקים באקולוגיה עירונית (בקרוב במקום "לרדת בגדול") או בלוגים מקצועיים על לינוקס וקוד פתוח (מתי יש שידור חוזר של זומביט).

צריך לזכור שלצד הקשיים של האינטרנט בצד הפיסי של כבלי תקשורת ופרוטוקולים (קשיים שצפויים להעלם עם הזמן), כבר היום יש תכנים שעצם קיומם ונגישותם אפשריים רק בזכות האינטרנט.

כל מי שמסתובב באינטרנט יותר מיומיים מכיר את הצורך להרשם לאתרים ושירותים ברשת - דואל, בלוג, רשת חברתית, פורום כזה, פורום אחר ואלף יישומי ווב 2.0.

דף הרישום בכל האתרים האלה דומה: שם משתמש, דואל, סיסמה, שאלת ביטחון, CAPTCHA, הסכם תנאי שימוש, אישור.

יש מקומות שמכבידים על הרישום בכוונה, כדי להבדיל בין משתמשים לגיטימיים (בני אדם) ולא לגיטימיים (בוטים, ספאמרים), ומוסיפים צורך באישור ההרשמה במייל או מנגנוני CAPTCHA למיניהם. זה דיי מציק, אבל אני יכול להבין למה עושים את זה.

אבל יש מקומות שההרשמה אליהם מסורבלת בלי שום הצדקה, וכוללת אחד או יותר מהאלמנטים הבאים:

1. סיסמה באורך של בין 6-8 תוים, המשלבת אותיות ומספרים (המהדרין דורשים שהתו הראשון יהיה אות). למה לעזאזל אני לא יכול לבחור את אחת הסיסמאות הסטנדרטיות שמשמשות אותי להרשמה לאתרים כמו שלכם? אם חשוב לכם שהסיסמאות יהיו חזקות, הציגו לי הודעה שמסבירה את החשיבות של סיסמה חזקה. הלאה הכפייה.

2. נא לספק שם, שם משפחה, כתובת פיזית, מיקוד ומספר טלפון בבית. אני חשבתי לתומי שאני נרשם לאתר עדכוני בלוגים, לא לשירות "ספאם כפי יכולתך". נא לדרוש רק את הפרטים שחיוניים לשימוש בשירות שלכם, ואם אני ארצה אולי אוסיף משהו.

3. לאחר שסיימת למלא את הטופס המייגע ולחצת "אישור" מסתבר ששם המשתמש שבחרת תפוס, ואז העמוד מתרענן לו וכל הפרטים שהכנסת נעלמים להם. העניין יכול לחזור על עצמו מספר פעמים עד שיימצא שם משתמש פנוי.

4. CAPTCHA בלתי מובן בעליל. כבר אמרתי שאני מבין את הצורך, אבל לפחות תביאו משהו שבני אדם יכולים לקרוא ולא אותיות מרוחות ומסתתרות שאי אפשר לפענח. גם כאן כמובן העמוד מתרענן עם כל טעות ושוכח את הפרטים שהוקלדו.

5. בונוס: דף רישום לא תקני. אחרי שסיימת למלא אותו מסתבר שכפתור "אישור" לא עובד בפיירפוקס.

ניב קלדרון כתב פוסט נהדר על התהליך האבולוציוני שעברנו כמשתמשי רשת, ובתוך כך על השינויים במנשק שלנו עם הרשת. בעקבות הפוסט של ניב (והתגובה שהשארתי שם), אני רוצה להתייחס למערכת היחסים הפרטית שלי עם הרשת.

השימוש שלי ברשת החל, כפי שסיפרתי ברשומת הפתיחה, כאשר קיבלתי את המודם הראשון שלי והתחלתי לבדוק מה אפשר לעשות איתו. ה-web היה אז בחיתוליו, והשימושים שלי ברשת הצטמצמו לדואל, Icq ו-IRC. מאוחר יותר הגיע הדפדפן הראשון שלי (NetManage Chameleon) והתחלתי גם בשוטטות עקרה ברשת. אבל עד אוקטובר 2001 לא ממש יצאתי מגבולות המחשב האישי שלי.
מה קרה באוקטובר 2001? שני דברים: הראשון הוא שרכשתי לפטופ, והשני הוא שהתחלתי את לימודי התואר הראשון במשפטים. כפי שקורה במקומות רבים, גם אצלנו התארגנה דיי מהר קבוצה של סטודנטים שהסכימו לחלוק ביניהם את נטל הלימודים, להעביר אחד לשני סיכומים של החומר, תרגומי מאמרים וכיוצא באלה. אלא שבניגוד למקרה הנפוץ, אנחנו ויתרנו על צילום מסמכים בעשרות עותקים, וגם שליחה קולקטיבית של כמויות חומר בדואל התגלתה כלא אפקטיבית, כאשר רוב התבות היו אז מאוד מוגבלות בנפח ונסתמו דיי מהר. הוחלט להעלות את כל החומר לאינטרנט. לצורך מטרה נעלה זו נבחר אתר yahoo briefcase, בו נולדו תיקיות נפרדות לכל קורס והחל למעשה עידן של שיתוף מידע בין הסטודנטים. המזוודות של יאהו שירתו את המטרה למשך זמן מסוים, ולאחר מכן עברנו לאתר וובי אמיתי - עולם המשפט.

נכון, האתר הזה חסר כמה מאפיינים שמאוד מזוהים עם עולם ה-web 2.0 כמו תיוג, הוספת תוכן עצמאית על ידי הגולשים ואינטראקציה בין הגולשים על גבי האתר, אבל הוא בפירוש היה החשיפה הראשונה שלי לעידן ה- web 2.0. אנחנו מדברים על קהילת משתמשים, בה כל אחד תורם פרטי מידע מתחום אחריותו, משתף את כל התכנים הללו ברשת באופן פתוח (לאורך כל הדרך האתר היה פתוח לגולשים מזדמנים ולא הוגבל בסיסמאות משום סוג) וללא כל אחריות על קיומו של המידע, טיבו או איכותו. אם מי מהחברים טרח לכתוב סיכום הכנה לבחינה אז היה אחד כזה באתר, אם לא אז לא, ובכל מקרה איש לא יכול היה לערוב לאיכות תוכנו של הסיכום. במרוצת הזמן פיתח האתר גם איזורים פונקצונאליים נוספים (רשימות טלפונים, לוחות זמנים, קישורים משפטיים ואפילו עמוד מיוחד למען עדכוני זמן אמת בנוגע למלחמת המפרץ השנייה) וגם צדדים חברתיים (ברכות ימי הולדת לחברי הצוות, תמונות של חתולים וכו').

בשלב מסוים שמתי לב שבכל הנוגע לחומר הלימודים אני פונה ישירות לאתר ולא למחשב האישי שלי. מכיוון שכמעט כל התוכן שאני ייצרתי היה משותף ברשת, נהניתי גם אני מעובדת היותו נגיש בכל מקום ומכל עמדת עבודה. ועדיין כאשר עבדתי על קובץ מסוים במחשב שאינו שלי, הייתי צריך לשלוח אותו לעצמי בדואל כדי שיהיה זמין מכל מקום.

השנים חלפו עברו, ולמעט גרסאות שונות של מערכות הפעלה, דפדפנים ומעבדי תמלילים, שום דבר מהותי לא השתנה.

אחרי שקניתי את הדומיין לבלוג שלי, מצאתי את עצמי מעביר אליו העתקים של מסמכים חשובים מהמחשב האישי. בהתחלה חשבתי שאני עושה את זה לשם הגיבוי, אבל מאוחר יותר הבנתי שהמשמעות היא רחבה יותר - אני רוצה את הקבצים שלי נגישים מכל מקום.
כיום, כל מחשב חדש שאני מגיע אליו יכול תוך דקות ספורות להפוך לתחנת עבודה זהה לחלוטין למחשב האישי שלי. הסימניות של השועל מסתנכרנות אוטומטית, הדואל שלי כבר מזמן שמור בשרת עלום של ג'ימייל אי שם באוקיאנוס השקט, והשם והסיסמה שלי מביאים את אנשי הקשר שלי למסנג'ר המקומי.
אבל עדיין, כשרציתי להראות לידידה משהו שכתבתי לפני כמה שנים, הסתבר שהוא שמור על הדיסק המקומי של המחשב האישי שלי בבית, ואין לי איך להגיע אליו.
להעלות את כל תוכן תיקיית המסמכים שלי לרשת ייקח שעות רבות (בגלל שקצב ההעלאה של חיבור האינטרנט שלי עדיין לא מספק), וגם אם אעשה זאת אצטרך להוריד את הקובץ למחשב המקומי כדי לפתוח או לערוך אותו, ואז לסנכרן חזרה.

דרך ארוכה, ולא מעט שינויים, עבר המנשק שלי עם הרשת. יש היום כמה פלטפורמות שמאוד מאוד מתקרבות לייצר אפשרות של עבודה בנגישות מלאה למידע שלי, מכל עמדה המחוברת לאינטרנט. אבל יש כאן (לפחות) שתי בעיות מרכזיות שאני לא רואה להן פיתרון באופק:
1. אבטחת מידע. אם אני כותב מסמך בעל תוכן רגיש על המחשב האישי, אני יכול לנתק את הכבל של המודם מהקיר ולדעת שהסיכוי שמישהו מצותת למחשב שלי הוא אפסי. בעבודה ישירות על הרשת אין לי אפשרות דומה, ואם יהיה ספק שיבטיח לי סביבת עבודה מאובטחת תמורת תשלום, תמיד נצטרך לסמוך על המילה שלו שהוא יודע מה הוא עושה.
2. קיומן של תוכנות מתאימות על הפלטפורמה המרוחקת. כאשר אני עובד על המחשב האישי אני יכול לקבוע אלו תוכנות יהיו מותקנות אליו. אחת האהובות עלי, למשל, היא תוכנת התרגום בבילון. היא לא מותקנת על כל מחשב ולא רצה על כל פלטפורמה. נניח שאני אוהב לכתוב את המסמכים שלי על מייקרוסופט וורד, ונניח שהפלטפורמה המרוחקת תציע לי גישה לעמוד עריכה של מייקרוסופט וורד (לא משנה המודל העסקי כרגע, מכיוון שכל זה עדיין תיאורטי), הרי דיי ברור שלא סביר שתהייה לי גישה לבבילון. גם לא לתוכנה החמודה שהופכת הקלדה מוטעית של אנגלית לעברית ולהיפך.

אז אין לי עדיין אפשרות אמיתית לעבוד ישירות על הקובץ ששמור על הרשת, ובכל מקרה עד שלא תהייה רשת זמינה על כל אינטש רבוע של הפלנטה, כנראה שאני אאלץ לסחוב את הלפטופ ו-DOK לכל מקום.