מפת סיביות

בחודשיים האחרונים הגרידר שלי נקלע למצב מאוד בעייתי. נוספו לו עשרות פידים חדשים, בעיקר של בלוגים מתפוז, שבעבר קיבלתי מהם עדכונים באמצעות המייל ועכשיו התחלתי לעקוב אחריהם בצורה מסודרת. עשרות פידים חדשים שמספקים עשרות עדכונים מדי יום ומקבלים עדיפות בסדר הקריאה שלי. מצד שני, 150 הפידים הקיימים שלי לא בדיוק פצחו בשביתה לאות הזדהות. נהפוך הוא.

בלית ברירה נאלצתי, ברוח התקופה, להדק את החגורה ולהיפרד ממספר לא קטן של פידים. לא מדובר בפידים לא מעניינים בהכרח, אבל כן בפידים ששקלול נתוני תדירות העדכון עם אחוז הפריטים שאני מתעמק בהם מתוכם ודקות הסבלנות שיש לי להשקיע בהם הביאו למסקנה הבלתי נמנעת שאלא אם אני מבלה שש שעות נטו מהיממה שלי מול הגרידר, אין לי שום סיכוי להצליח לעקוב אחריהם בצורה מוצלחת אי פעם.

כבר מזמן הסרתי את רוב הפידים של החדשות שסתמו את הגרידר במאות עדכונים יומיים שרק אחוז בודד מתוכם באמת עניין אותי. גם כמעט כל הפידים שהציעו סרטונים לא מצחיקים, בדיחות תפלות, או תוכן מקצועי לא רלוונטי שיש לי מקורות טובים יותר עבורו – הוסרו אחר כבוד. אין לי זמן להתעמק בהם. חברי הפייסבוק שלי יצטרכו להתחיל למצוא את הסרטונים המצחיקים בעצמם.

רשימת הפידים שלי הופכת לעניינית יותר. לא עוד הרשמה לכל זנב בלוג שקראתי בו שורה מעניינת פעם לפני חצי שנה. המטרה היא להגיע למצב שבו בסיכום שבועי לא יהיו שאריות משמעותיות של פריטים שלא נקראו.

כרגע הדברים נראים כך:

From your 276 subscriptions, over the last 30 days you read 4,151 items, starred 6 items, shared 22 items, and emailed 0 items.

ויש לי עוד 53 פריטים שלא נקראו.

אגב, בהזדמנות זו אפשר לומר שאחרי מספר ניסיונות לא מוצלחים, אני חושב שאני מרוצה מהתבנית החדשה הזאת. אה כן, ולכו להצביע לתנועה הירוקה-מימד.

public static חזרה לעדכן את הבלוג שלה בישראבלוג, ועכשיו היא מנהלת חנות נעליים.

כל הקונספציה שלי לגבי הסרת פידים מתים מהרידר היתה שגויה והתמוטטה כמגדל קלפים.

או, שהקונספציה עומדת שרירה וקיימת. פאבליק התפרסמה בזמנו בזכות הלקוחות ה"מיוחדים" של אורנג' אותם שירתה, והיום היא חוזרת כשבאמתחתה לקוחות לא פחות מיוחדים של חנות נעליים. הבלוג אותו בלוג מצחיק, הכתיבה אותה כתיבה מבריקה, הלקוחות אותם לקוחות מיוחדים, ורק התפאורה השתנתה.

מסקנה: ההחלטה המקורית היתה נכונה, אבל האצבע תהייה עכשיו הרבה יותר זהירה על הדק ההסרה.

פעם, כשבקושי שמענו על מעללי זרובבלה ולפני שידענו מי זו וולוט, אחת הבלוגריות המדוברות בארץ היתה public static – עובדת אורנג' שחשפה בבלוג "אין ידיים אין אגוזים" את חוויותיה מהמפגשים עם לקוחות החברה. כישרון כתיבה יוצא דופן ומקורות השראה חסרי גבולות הפכו אותה למוקד שיחות הברזיה, קישורים לבלוג שלה זכו לתפוצה ארצית בדואל והוא אף כיכב בכמה "דירוגי" בלוגים.

השבוע הסרתי את "אין ידיים אין אגוזים" מקורא הרסס שלי. לאחר שעזבה את העבודה באורנג' בשלהי 2005, פאבליק ניסתה להמשיך ואפילו ביררה עם הקוראים שיש דרישה להמשך הכתיבה. היא עדיין היתה נהדרת (כשהייתה), חוויות ממקומות העבודה החדשים ורגעי קסם משפחתיים המשיכו להזין את הבלוג מדי פעם, אבל זה כבר לא היה זה. בהדרגה היא הקדישה פחות ופחות זמן לבלוג והפוסט האחרון פורסם לפני שנה (22 ביולי 2007).

מבלי לדעת דבר על נסיבותיה האישיות של פאבליק, ייתכן שניתן ללמוד מהבלוג שלה משהו על הכלל.

נראה כי בלוג שנולד כדי לתת מענה לצורך מסוים יתקשה, עם מילוי אותו צורך, לעשות "הסבה מקצועית" ולהתחיל לטפל בנושאים אחרים. כך למשל, בלוגרית שכתבה על התמודדות עם מחלה קשה איבדה עניין בבלוג לאחר שהבריאה, בלוגר שכתב יומן על חוויותיו מטיול בניכר סגר את הבלוג עם שובו ארצה ובלוגרית אחרת שתיעדה את עולמה הסטודנטיאלי קיבלה את התואר ונטשה את הבלוג.

בלוגים כאלה שונים מהז'אנר הכללי של "בלוגים אישיים" בכך שהם נכתבים מלכתחילה בקונטקסט מאוד מוגדר, מה שמקשה על שינויו בשלב מאוחר יותר של קיום הבלוג. קהל הקוראים הקבוע התגבש במשך תקופה סביב העניין המשותף באותו נושא כתיבה התחלתי, ולא תמיד הוא ירצה להישאר בסביבה עם השינוי בכיוון.

ישנם לא מעט בלוגרים שמגיעים בשלב זה או אחר לתחושת מיצוי ולוקחים הפסקה מכתיבה. אבל הפסקה כזאת שונה בעיני מהמקרים שתיארתי לעיל, מכיוון שהיא נובעת מצרכים אישיים של הכותב ולא מעצם הגדרת נושא הבלוג שהגיע לסוף דרכו.

אין לי בעיה עם בלוגים שלא מעדכנים. הפיד יושב בשקט ולא דורש תחזוקה מיוחדת גם במשך שנים. אבל כשנראה שחוסר העדכון אינו זמני, ושגם אם כותב הבלוג ישוב אליו ביום מן הימים התוצאה תהייה מאולצת, אני מרגיש שהגיע הזמן להיפרד.

מלבד פאבליק נפרדתי מעוד כמה פידים ישנים שהעדכונים בהם גוועו, כך שיש לי פחות מקורות ברשימה אבל מספר העדכונים הכולל נשאר דומה:

From your 140 subscriptions, over the last 30 days you read 9,369 items, starred 12 items, shared 32 items, and emailed 5 items

החודש האחרון הביא איתו מספר שינויים שערכתי בגוגל רידר שלי, ועכשיו המצב נראה כך:

From your 149 subscriptions, over the last 30 days you read 8,419 items, starred 36 items, shared 33 items, and emailed 4 items.

אז מה קרה מאז החודש הקודם?

הסיבה להכפלה במספר הפריטים הנקראים היא באופן אירוני דוקא ההיפטרות מכמה פידים שהציפו אותי בעדכונים אשר רובם לא עיניינו אותי, מה שגרם לי לבזבז עליהם המון זמן בקריאת כותרות (שלא אפספס איזו פנינה בים הזבל), ולסמן רשימות ארוכות של עדכונים כנקראו למרות שלא באמת קראתי אותם. כנגד הפידים המציפנים שהועפו, הוספו מספר פידים מעניינים יותר, והתוצאה היא שיותר מעניין לי לעבור בניחותא על רשימת העידכונים שלי (למרות שאני עדיין לא קורא הכל עד הסוף).

הבעיה שאני מתמודד איתה עכשיו היא סימון של פריטים (בדרך כלל ארוכים או עמוקים במיוחד) לקריאה מאוחרת, בלי שאני באמת מגיע לקרוא אותם בסופו של דבר. הרבה יותר נחמד לקרוא את שמונת העדכונים שהגיעו הרגע טריים מתנור הרסס מאשר לחזור לפוסט פילוסופי/היסטורי ארכני מלפני שבוע.

סוגיה נוספת ובעייתית מסיבותיה שלה, היא הפידים המשותפים, כמו זה של שרון למשל. בניגוד לפיד קוהרנטי שאפשר לזהות דיי מהר אם הוא מעניין אותי ואם אני רוצה אותו ברידר שלי, פידים מהסוג הזה מציגים סוגים שונים של תוכן באריזה אחידה. מכיוון שכל אחד מהאנשים המשתפים מכניס תוכן שמעניין אותו אישית, יכול להיות שחלק מהם יהיו לטעמי וחלק אחר ישתפו דברים שאין לי מה לעשות איתם. יצירת פיד משותף כזה היא רעיון מעולה בעיני, אבל הקריאה שלו מצריכה ממני הרבה יותר משאבי סינון מאשר פידים רגילים.

מכיוון שתוך כדי הכתיבה אני ממשיך לקרוא עדכונים (כבר 8,442), אני יכול להתיחס לאמירה של אום מאליק שהגיעה הרגע, ולומר שלפחות מבחינתי הבעיה היא שרק אני יודע להחליט מה באמת מעניין אותי. שום רשימה של קטגוריות או תגיות תוכל לעשות את זה במקומי, וזה ידידיי, האתגר הבא של עידן המידע.

אחד הדברים שאני אוהב ב Google Reader, זה שהוא לא שיפוטי אלא רק אינפורמטיבי.

From your 144 subscriptions, over the last 30 days you read 4,205 items, starred 13 items, shared 39 items, and emailed 2 items.

(כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הספירה עוד עמדה על 4,199).

אין ספק שכניסתו של קורא הרסס לחיי שינתה מקצה לקצה את האופן שבו אני צורך תוכן. עד אז צרכתי מספר מאוד מצומצם (אני מעריך שפחות מ-20) של מקורות תוכן כמו בלוגים, אתרי אקטואליה ומקורות מקצועיים שונים, ועשיתי זאת במגוון שיטות – עמוד בית מותאם אישית, עדכונים במייל, live bookmarks וכניסה יזומה לאתרים.

כמובן שרשימת המקורות שלי משתנה מפעם לפעם, בלוג נוסף ובלוג נגרע, אבל אני חושב שבשלב הזה הרשימה כבר פחות או יותר מגובשת.

אפשר לומר שאני קורא בממוצע 140 פריטי מידע ביום, אבל זה יהיה מאוד לא מדויק. חלק מהמקורות שאני מתעדכן בהם מייצרים כמות גדולה של תוכן שרק חלקו הקטן מעניין אותי לקריאה מעמיקה ועל היתר אני רק מרפרף (פידים של חדשות טכנולוגיה למיניהם למשל). העדכונים המתקבלים ממגוון המקורות שונים נבדלים בתדירות העדכון (10 עדכונים ביום מול 1 בשבוע), סוג התוכן (עדכוני מבזק או מאמרי דעה) ורמת ההתיחסות שאני רוצה להקדיש לכל אחד מהם. לפעמים חלקם של המאמרים ה"כבדים" ברשימת העדכונים כה גדול, שאני לא מסוגל לעכל את כולם בבת-אחת ונאלץ להשאיר חלק לקריאה והתיחסות מאוחרת יותר.

אני לא בטוח שאני מעביר כיום יותר זמן בצריכת תוכן מאשר בתקופת הטרום גוגל רידר שלי, אבל בוודאי שכיום אני יכול לצרוך כמות הרבה יותר גדולה של מידע באותו הזמן.

יש אנשים שטוענים שאני צריך לצמצם במספר המקורות שאני עוקב אחריהם. זה אפשרי כמובן, אבל הדבר יהייה בגדר ויתור משמעותי מבחינתי. בתור אדם שאוהב ידע ואוהב לדעת אני נדהם מהיקף המידע המונח לרגלי ארוז בגוגל רידר. אז עד שתהייה טכנולוגיה שתאפשר לעדכוני רסס להיטמע באופן ישיר במוח, כנראה שמצבי לא ישתפר באופן משמעותי.

הערה לסיום: אחת מתופעות הלוואי של השימוש בגוגל רידר, היא העובדה שכל פריט מידע שאי פעם עבר בפידים שלי נשמר לנצח בבטנו של הרידר. התוצאה היא שעבור אותו חלק מהאינטרנט שמעניין אותי נוצר אינדקס נפרד ומצומצם מהבריכה הציבורית של גוגל, ואם אני רוצה לחפש משהו אני יכול לקבל מהרידר תוצאות הרבה יותר ממוקדות מאלה שהייתי מקבל בגוגל. ותחשבו על זה.