מפת סיביות

רבבות גיקים, שוחרי טכנולוגיה ומשכימי אימוץ רצו לחזות במו עיניהם בצעצוע החדש של סטיב ג'ובס, רק שמספר המקומות באולם היה מוגבל והם נאלצו לחפש חלופות.

שמעתי וקראתי לא מעט אנשים שהתלוננו על כך שהיה קשה מאוד למצוא שידור סטרימינג מהאירוע שלא קרס תחת העומס, והיו כאלה שהרחיקו לכת וראו בכך כשלון של רשת האינטרנט.

אז נכון, האינטרנט (עדיין) לא בנויה כדי להעביר שידורי וידאו מחתרתיים בשידור חי להמונים. מצד שני, תזכירו לי איזה ערוץ טלוויזיה שידר את האירוע? אהא. וקולטים אותו בכבלים או בלווין? לולא האינטרנט לא היתה שום אפשרות לצפות באירוע הזה.

הטלוויזיה אמנם לא קורסת כשמיליונים צופים באותו שידור, אבל הטלוויזיה גם בנויה על מודל של רייטינג, לוחות שידורים ו"פריים-טיים". הטלוויזיה לא היתה משדרת את המסיבה של ג'ובס פשוט כי זה לא נראה לה משהו מעניין מספיק.

האינטרנט, ובמיוחד ה- web 2.0 לא עובדת ככה. האופי של האינטרנט מאפשר לתת ביטוי לכל נושא ולכל תחום, גם אם מספר האנשים שמתעניינים בו קטן באופן יחסי וגופי תקשורת גדולים לא רואים בו פוטנציאל רווח מספק או לא יודעים בכלל איך להתמודד איתו. השילוב של פלטפורמה זולה ונגישה עם אנשים שיוצרים תוכן גם כשהם לא יכולים ממש להתפרנס ממנו (כי הם רוצים להשתמש בו בעצמם, כי כיף להם, כי הם רוצים לתרום לקהילה או מכל סיבה אחרת), הוא מה שיוצר את הסקס-אפיל של web 2.0. בזכות זה האינטרנט יכול לאכלס למשל בלוגים מקומיים שמחליפים את המקומונים המיושנים (אין עניין בציבור), בלוגי ביקורת תקשורת שנכתבים אנונימית (אין עיתון אמיץ מספיק), אתרים שעוסקים באקולוגיה עירונית (בקרוב במקום "לרדת בגדול") או בלוגים מקצועיים על לינוקס וקוד פתוח (מתי יש שידור חוזר של זומביט).

צריך לזכור שלצד הקשיים של האינטרנט בצד הפיסי של כבלי תקשורת ופרוטוקולים (קשיים שצפויים להעלם עם הזמן), כבר היום יש תכנים שעצם קיומם ונגישותם אפשריים רק בזכות האינטרנט.

מה יותר עצוב משריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה?

האם זו העובדה שלא נמצאו רבנים שייצאו נגד הפעולה?

האם זו העובדה שאזרחים חילונים שיתפו פעולה מרצונם, וכלל לא ראו בעייתיות במעשה?

האם זו העובדה שהספרים הושמדו בשריפה (ולא בדרך אחרת), מה שמעורר אסוציאציות לתקופות אחרות שבהן שרפו ספרים בכיכר העיר?

האם זו העובדה שהשד הדמוגרפי כבר לא מספיק מאיים וצריך לעורר מרבצו את שד המיסיון? שוב רבנים מבקשים להגן על הציבור מפני תכנים שעשויים להסיט אותו מדרך הישר (עד לא מזמן זו הייתה המשימה של הצעת חוק 892), ולא חושבים שאנשים מסוגלים לקבל החלטות לגבי דרכם בחיים וחינוך ילדיהם?

ואולי, רק אולי, זו העובדה שבמציאות התקשורתית הישראלית הכל יישכח וייקבר במהרה תחת ההתפתחויות בזירת טלנסקי וסוריה. כי הרבה יותר פשוט לעסוק בשאלה "האם לרדת מהגולן תמורת שלום מלא עם סוריה, או שאולמרט לא לקח אגורה לכיסו?" מאשר להתמודד עם העובדה שבמדינת ישראל בשנת 2008 נאספו מבתי האזרחים ספרי קודש ונשרפו בכיכר העיר ולשאול איך ולמה זה קרה.

מצד שני, בקניה עורכים ציד מכשפות, כך שיש לנו עוד לאן להתקדם.

קראתי היום את "הארץ".
אני מאוד מתגעגע להארץ מאז שעברתי מהבית של אמא ותקציבי הדל לא מאפשר עוד מנוי.
נכון שיש אותו לגמרי באתר, אבל זה לא אותו דבר. זה פשוט לא אותו דבר. לא כי האתר שלו מיושן ומכוער (אפשר להתווכח אם גם העיתון עצמו מיושן ומכוער), אלא כי זה אחרת להחזיק את הנייר. לראות את הפרופורציות של הכותרות, את השילוב של הגרפיקה, את הפרסומת המשעשעת לטיגואן (למרות שראיתי כבר גרסאות יותר משעשעות שלה).

לקרוא הארץ אחרי חודשים של הצטמצמות לישראל היום (וגם זה רק כי משאירים לי אותו מול הדלת כל בוקר) זה תענוג אינטלקטואלי. מאוד נהניתי, והעיתון השרה עלי תחושת ביתיות חמימה, אבל זהו לא פוסט שמומן על ידי מחלקת הפרסום של הארץ (למרות שהם מוזמנים ליצור קשר) ויש לי גם נקודה להעביר; העיתון נתן לי בדיוק את מה שציפיתי ממנו. זה לא דבר רע, בטח לא עבור העיתון, אבל זה כן דבר שבשלב מסוים מתחיל לשעמם. לעיתון יש עורך ומדיניות עריכה אשר מייצרים (או אמורים לייצר) מוצר מהוקצע בעל קווים מנחים קבועים בנוגע לאמירה העיתונאית שהוא מביא.

כאשר אנחנו מדברים על בלוגרים (ובהקשר הזה אני מתכוון לבלוגרים שכותבים לפעמים גם על ענייני דיומא), כל אחד מהם הוא כלי תקשורת בזעיר אנפין, בעל מדיניות עריכה עצמאית. הגוגלרידר שלי מעכל יותר מ-130 מקורות המייצרים עשרות עדכונים מדי יום. הרבה פעמים אני מגלה בלוגים חדשים, והרבה פעמים אני נהנה להיות מופתע מנושאים אחרים ונקודות מבט אחרות על העולם ממה שהעיתון יכול להציע לי.

אני אוהב לקרוא בלוגים כי יש להם נטייה להיות יותר מפתיעים, מקוריים וביקורתיים, וכי הרבה פעמים כשבלוגר כותב על נושא מתוך העניין האותנטי שיש לו בו, התוצאה הרבה יותר מעניינת מאשר כתבה עיתונאית שהסיבות לקיומה הן לא תמיד עניינו האישי של הכותב בנושא ושעוברת תחת פילטר של מדיניות עריכה, יחסי ציבור או מגבלות משפטיות.

אני אוהב לקרוא בלוגים. הם הרבה יותר מעניינים מפתיעים מעיתונים.