מפת סיביות

"על הציבור האמריקאי להבין כי לא נוכל להמשיך לנהוג ברכבים זוללי הדלק שלנו, לאכול כל מה שאנחנו רוצים ולשמור את הטמפרטורה בבתים על 72 מעלות פרנהייט (22 מעלות צלזיוס) לאורך כל השנה. העולם פשוט לא יקבל זאת".

את המשפט הזה אמר המתמודד לנשיאות ארה"ב ברק אובאמה לפני כמה ימים בנאום בחירות (מקור).

במבט ראשון האמירה הזאת שימחה אותי. מועמד לנשיאות בארה"ב מודה קבל עם ובוחרים פוטנציאלים שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות חייבת להתחיל להגביל את עצמה או שהעולם יסבול. חגיגת הצריכה והבזבוז שהציבור האמריקני כל כך אוהב חייבת להיפסק, פשוט כי ארה"ב צורכת 25% מהאנרגיה העולמית בעוד היא מהווה רק 3% מהאוכלוסיה (כה אמר אובאמה).

אבל במבט שני הבנתי שהאמירה הנכונה הזאת באה כנראה מהמניעים הלא נכונים. אובאמה לא הפך פתאום לאל גור, ולא נחתה עליו שום הארה פתאומית בנוגע לנזקים העצומים שהצריכה האמריקנית גורמת למצבו האקולוגי של כדור הארץ. הוא פשוט חושב שהמדינה אותה הוא שואף להנהיג לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתעלם מדעת הקהל העולמית (כמו שהיא עושה, למשל, בנושא פרוטוקול קיוטו). אין לזה שום קשר לדאגה לסביבה, רק ליחסי החוץ.

לא רחוק מביתה של סבתי התל אביבית, הייתה גינה קטנה חבויה בין קרן הרחוב אל הכביש הראשי. שביליה הפתלתלים והצמחייה העבותה שביניהם, יחד עם מתקני משחקים יצירתיים ומאתגרים, סיפקו לנו שעות אין-ספור של הרפתקאות וסיפורים עתירי דמיון.

אלא שעם חלוף השנים הגינה הוזנחה, צמחייתה לא טופחה, ומתקניה נפלו קרבן לרוחות הים. לאחר זמן נמצא התורם שנאות לחדש את הגינה. איני יודע אם תכנון הגינה החדשה היה נתון לשיקול דעתם או אישורם של התורמים, אך התוצאה הייתה גינה מהונדסת היטב, עם שבילים ישרים, צמחיה דלילה ומתקני-שטאנץ חסרי מעוף.

כנראה שכשחילקו את הדמיון, יותר מדי אנשים העדיפו לשבת בבית ולראות טלוויזיה.

(נכתב בתגובה לדניאל גוש)