מפת סיביות

אחד המאפיינים הבולטים של הספריה האקדמית היום, הוא ריבויים של מאגרי המידע האלקטרוניים, בייחוד בתחום כתבי העת. כידוע, אין מחקר אקדמי ראוי לשמו אם אינו מסתמך על מספר רב של מחקרים קודמים אשר פורסמו בכתבי עת נחשבים (ואם אינו מתפרסם בעצמו באחד מהם לאחר מכן).

עד לפני שנים לא רבות, כתבי העת היו יוצאים לאור בחוברות מודפסות ונשלחים בדואר לספריות ברחבי העולם. שיטה זו הינה יקרה מאוד להפצה, מחייבת את הספריות לתחזק אגפים שלמים לטובת כרכים כרכים של כתבי עת ובדרך כלל כרוכה במעבר זמן בין צאת חוברת לאור ובין הגעתה הפיזית לספריה.

כיום כמובן שהמצב השתנה; כתבי עת יוצאים לאור באופן אלקטרוני, כל ספריה יכולה לרכוש מנוי ולקבל את הגליון החדש ברגע פרסומו, זאת ללא צורך בהקדשת שטחי מדף יקרים ומבלי להמתין למשלוח בדואר. גם יכולת החיפוש באינדקסים, במפתחות ולפעמים אפילו בתוכן(!) המאמרים השתפרה לעין ערוך כתוצאה מהשיטה החדשה.

למנוי מקוון יש ייתרון נוסף – בניגוד לגירסה המודפסת, היוצאת לאור ונמסרת לצרכנים ישירות ע"י המוסד האקדמי האחראי לה, כתב העת המקוון זקוק למתווך שיספק לו פלטפורמה מתאימה באמצעותה יוגשו הפרסומים ללקוחות. המתווך (ספק המידע) לא חייב להיות קשור למוציא לאור (יצרן המידע) ולמעשה ייתכן בהחלט מצב שבו אותו מאגר מידע יוצע על ידי מספר ספקי מידע שונים. ההבדלים בין ספקי המידע יכולים להסתכם בשורת המחיר, אבל הם יכולים גם להתבטא במידת יעילותו ושמישותו של מנשק האחזור, רמת האינדקס ואיכות המפתוח (אגב, באופן מפתיע חלק מהמנשקים האלה ממש גרועים ויותר קל ומהיר למצוא מאמר במפתח מודפס מאשר בחיפוש המקוון). הלקוח המבקש לרכוש גישה למאגר יכול לערוך סקר שוק ולבחור את ספק המידע המציע פתרון אופטימלי לצרכיו.

אך אליה וקוץ בה; מה יקרה אם וכשהמנוי יסתיים?

כשמנוי לכתב עת מודפס מסתיים, נשארים בחזקת הספריה כל הכרכים הקיימים שכבר נרכשו, כך שגם אם נגמר תקציב הרכש בשלב מסוים (וזה, כידוע, אינו תסריט בדיוני), יוכלו החוקרים לגשת לפחות לחלק זה של המאגר. לפעמים אפשר לראות על המדפים סדרה של פרסומים עם הפסקה באמצע – אות לתקופה בה הספריה העדיפה לרכוש פריטים אחרים במקומם.

לעומת זאת במקרה של מנוי מקוון, הפסקת המנוי מביאה לאבדן גישה גורף לכל הפרסומים הכלולים במאגר בעבר ובעתיד ומשאירה את הספריה והחוקרים בלא כלום. במילים אחרות, במקום שהספריה תרכוש את מאגר המידע, היא שוכרת את הגישה אליו. זוהי תפיסה נפוצה בתעשיית המידע ובמקרה של הספריה האקדמית היא מהווה ממש מהפיכה.

עלות המנוי המקוון אינה בהכרח נמוכה יותר מהעלות לפרסום המודפס, שכן היא מספקת ייתרונות רבים כגון מנגנוני אחזור מידע משוכללים ואפשרות גישה למשתמשים רבים במקביל, אבל הנהנה העיקרי מיתרונות אלה אינו הספריה אלא החוקרים. כל הייתרונות בקיומו של מאגר מידע מקוון עומדים מול העובדה שהספריה הופכת כבולה אליו, כאשר היכולת לאזן בין היכולת התקציבית לצרכי החוקרים הרבה יותר מוגבלת.

כמו בחלקים אחרים של תעשיית המידע (ושל השוק המודרני בכלל), הכנסת שורה של גורמים מתווכים למערכת היחסים שבין היצרן ללקוח הסופי מביאה איתה שורה של תועלות יחד עם סל של קונפליקטים ואינטרסים נוספים שיש להתחשב בהם. מאוד קל לראות את הצדדים החיוביים של ההתפתחויות בתחום הזה ולהעלים עין מתג המחיר שמגיע איתם, כמו הכבילה לספק מידע מסוים, העדר ניידות מידע, סיכון הפרטיות או צפייה כפויה בפרסומות.

אני אוהב לכתוב על עידן המידע, ואני אוהב לכתוב על נושאים סביבתיים, והנה מסתבר שאפשר לכתוב פעם אחת על שני הדברים יחד.

כידוע, כמות המידע בעולם רק הולכת וגדלה בקצב הולך וגדל. מאחר ויש צורך לאכסן את כל המידע הזה איפשהו, גם כמות חוות השרתים גדלה ואיתה כמות האנרגיה שנצרכת, הן ישירות על ידי השרתים והן על ידי אמצעי הקירור שיש צורך להפעיל בסביבתם כדי לשמור על פעולה תקינה. מכיוון שאנרגיה היא מוצר שהולך ומתייקר, החלו חברות בעלות מרכזי מידע גדולים לחפש אלטרנטיבות.

אחת הזוכות הגדולות היא איסלנד, כאשר הסיבות הן שילוב של עתודות קרקע פנויות, אקלים קר, והעובדה ש-90% מצריכת האנרגיה של איסלנד מופקת ממקורות מתחדשים (בעיקר אנרגיה הידרו-אלקטרית וגיאוטרמית) – מה שמנתק את משק האנרגיה שלה מתלות במחירי הנפט.

מסקנה:
אמנם אין לישראל אקלים קר במיוחד וגם לא ניצול מוצלח במיוחד של אנרגיה גיאוטרמית או הידרואלקטרית, אבל כן יש לנו מומחיות עולמית בניצול אנרגיית שמש (שעד שהיא תיגמר כבר לא יהיה כאן אף אחד שיהיה לו אכפת), ויש לנו מדבר דל אכלוס, עשיר ביישובי פיתוח מוכי אבטלה, וטובע בשמש בלתי מנוצלת.
אם עד היום היה כדאי להשקיע באנרגיית השמש בגלל התועלת הישירה שלה למשק האנרגיה הישראלי ולצמצום התלות בנפט והפחם היקרים והמזהמים, עכשיו יש עוד סיבה: זוהי הזדמנות להפוך את ישראל למעצמת אכסון מידע.

אחד הביטויים הכי חמים בשטח, חם כמעט כמו "web 2.0", הוא "מהפכת המידע" או "עידן המידע", והמהדרין מוסיפים "חברת המידע".

את התהוותה של מהפכת המידע נהוג ליחס לפריצת האינטרנט, ובמיוחד ה-web, לחיינו באמצע שנות ה-90' של המאה הקודמת. קיומה של הרשת ונגישותה לציבור אפשרו לראשונה שיתוף מאסיבי של כלל הידע האנושי; החל מפרסומים אקדמיים רבי חשיבות, דרך עיתונות יומית, וכלה בבלוגים זבי חוטם.
אם בעבר חיפוש מידע סבל ממיעוט מקורות, העדר עדכון שוטף ועלויות גבוהות, כיום הבעיה היא עודף מידע וכן יכולת מוגבלת להעריך את מהימנותו. מיזמים רבים הוקמו, וכספי משקיעים רבים הוצאו, במטרה לשפר את היכולת לדלות מידע מהרשת ולספק לצרכני המידע כלים לברירת המידע הרלוונטי והערכת מהימנותו.

למעשה, מהפכת המידע החלה לפני זמן רב – עם המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15. עד אז מצבור הידע האנושי היה אצור בכתבי יד נדירים ויקרים, אשר היו נגישים רק לאצולת הכנסיה. המצאת טכנולוגיות המחשוב, האחסון האלקטרוני והרשת הציבורית הן רק התפתחויות מאוחרות של אותה מהפכת מידע בת ארבע מאות שנה. נכון, היקף המידע הקיים גדל באופן חסר תקדים במאה השנה האחרונות, אבל ההתנהגות האנושית בהקשר אליו כמעט ולא השתנתה עד לאחרונה.

בעשור האחרון אנחנו עדים לתופעה מאוד מעניינת והרבה פחות מדוברת מאשר מהפכת המידע עצמה, אשר במסגרתה משתנה האופן שבו אנו צורכים שירותי מידע.

בתחילת דרכה של הרשת הציבורית, שירותי המידע שהיא הציעה התבססו על השיטה הרווחת ברוב השווקים האחרים: הצרכן המעוניין בשירות או במוצר משלם לספק או ליצרן ומקבל בתמורה את המוצר שחפץ בו. כך למשל, עד שלהי שנות ה-90 נהגו ספקיות שירותי המידע CompuServe ו- AOL לגבות תשלום קבוע מהמנויים תמורת הגישה לשרתים שלהן. באותה תקופה היו גם חברות ישראליות שניסו את השיטה הזאת, ביניהן TvTel (שירות שניסה לחקות את הצלחת ה- MiniTel הצרפתי ולהציע מעין פורטל קניות מקוון למנויים) וכמובן IOL זצ"ל. המודל הכלכלי של ספקי המידע היה מסורתי, ולא התאים לתנאים המתהווים ביקום האינטרנט.
כאשר צרכן נדרש לשלם מראש עבור הגישה למאגרי המידע ושירותי התוכן, אין לו למעשה יכולת לדעת האם מאחורי דרישת התשלום עומדת יכולת מוכחת לספק את המידע הדרוש. הפריצה הגדולה של האינטרנט להמונים טרם התרחשה, וציבור הצרכנים הפוטנציאלי היה ספקן בנוגע לנחיצותו של מנוי לשירותי מידע בחייו.

כך עברה הרשת למודל תשלום שהושאל מתעשיית הטלויזיה אך התפתח הרבה מעבר לאופי הראשוני שלו. לפי המודל הזה, צרכני התוכן אינם משלמים עבור המידע שהם צורכים; או שהמידע מוצע בחינם, או שהצרכן נדרש לצפות בנוסף לתוכן שביקש גם בתוכן שספק המידע בחר עבורו. זה יכול להיות תוכן פרסומי טהור (למשל כרזת פרסומת לאבקת כביסה), זה יכול להיות פרסום עצמי של ספק המידע (אם חיפשת מסוג X, דע לך שיש לנו גם מידע מסוג Y) ועוד. המכנה המשותף לכולן הוא שצד שלישי נושא בעלות העברת המידע מהיצרן לצרכן – זהו כמובן המפרסם.

למעשה, אותו "מפרסם" הוא בדרך כלל לא ישות אחת אלא אוסף של חברות פרסום אשר מייצגות, כל אחת, מספר מפרסמים, ומפיצות את התוכן הפרסומי שלהן באופן רוחבי ברשת. את אותו סט של פרסומות לאבקת כביסה, מכוניות, קופות גמל וקורנפלקס אני אפגוש גם באתר החדשות החביב עלי, גם בפרופיל של חברים ברשת החברתית שלי, גם בבלוגים של חברים שלי וגם במסגרת שירות הדואל-רשת החינמי שלי. עבור כל אחד מהשירותים האלה הייתי אמור, לו היינו משתמשים במודל המסורתי, לשלם בנפרד מכספי.

העובדה שבחברת המידע אנחנו רוכשים שירותים שמישהו אחר משלם עליהם הפכה למובנת מאליה, גם אם לא כל צרכני המידע מבינים אותה לעומקה. אנחנו משלמים על המידע שמעניין אותנו בקבלת מידע עודף שלא בהכרח מעניין אותנו, ובכך מעצימים את הבעיות בחיפוש המידע אותן הזכרתי בתחילת הרשומה.

אך מדוע שיטה זו לא  מתפשטת גם לשווקים אחרים? מדוע הספר שלי לא מעניק לי תספורת בתמורה לצפייה בפרסומות של ג'ל לשיער? מדוע חברת הטלפון לא מצליחה לקדם שירותים של שיחות טלפון בתמורה לפרסומות מתפרצות?
התשובה, לדעתי, נעוצה בעובדה שבעולם המידע הצרכן אינו יכול לדעת אם התמורה שיקבל עבור כספו תביא לו תועלת, ולפעמים הוא בכלל לא יודע מהי התמורה שיקבל. ביני לבין הספר שלי יש הסכם האומר שהוא יספר אותי לשביעות רצוני, אחרת הוא יוותר על התמורה או יבצע תיקון על חשבונו. ביני לבין חברת הטלפון יש הסכם האומר שכאשר אני מחייג מספר אקושר אל המנוי שהמספר שייך לו. נניח שפייסבוק היתה גובה תשלום חודשי, האם מישהו מעלה בדעתו שהיו מחזירים לו כסף לו לא היה מוצא חברים?

נניח שהמאמצים של מנועי חיפוש, סטארטאפים ושאר מיזמים ישאו פרי ויתנו בידנו כלים לדלות רק מידע רלוונטי ומהימן מתוך בליל המידע הקיים ברשת הציבורית, האם לאחר שהתרגלנו לצרוך מידע מבלי לשלם עליו יחזור הגלגל לאחור ומודל התשלום הקלאסי ישוב לשימוש?
הרי גם היום נשארו "איים" של ספקי מידע המציעים וודאות גבוהה מספיק שתמצא בהם את מה שאתה מחפש כדי להרשות לעצמם לגבות תשלום בכניסה, ואלו הם בעיקר ספקי מידע של מאמרים אקדמיים או אנציקלופדיות מקוונות כמו הבריטניקה ירום הודה.

מרכיב נוסף שעשוי להשפיע על התשובה לשאלה הזאת הוא ההתפתחות האבולוציונית שעבר מודל הפרסום הטלוויזיוני לאחר התאמתו לאינטרנט. אני מתכוון כמובן למרכיב התשלום ששמו "ויתור על הפרטיות".
כמעט כל אתר אינטרנט אוסף ושומר פריטי מידע על המשתמשים בו. אלה יכולים להיות פריטים סטטיסטיים סתמיים כמו סוג הדפדפן של המשתמש, אבל גם פרטים מהותיים יותר בנוגע להתנהגות המשתמש: מאיזה אתר הוא הגיע, לאיזה אתר הוא המשיך, מה המאפיינים הדמוגרפיים שלו ואילו פעולות הוא ביצע במסגרת האתר. כמעט כל אתר כולל עמוד של "הצהרת פרטיות", אבל מעטים המשתמשים שמבינים את משמעות תוכנו, מעטים המשתמשים שקוראים אותו  – וגם כשקוראים, הדבר הרי נעשה לאחר שכבר נכנסת לאתר והוא אסף עליך מידע.
איסוף זה של מידע על הצרכן הוא תשלום נוסף עבור מתן השירות – מעבר לצפייה בתוכן הפרסומי, ומי שמרוויח ממנו הוא לעיתים רחוקות הצרכן עצמו. מידע זה משמש את האתר, למשל, להצגת פרסומות מותאמות אישית ומאפשר לו לקבל תשלום כספי גבוה יותר מהמפרסם.

שוב ושוב עולה מילת המפתח "מידע". אנחנו צורכים מידע, משלמים במתן מידע על עצמנו ובקבלת מידע עודף על אחרים. מידע הפך לסחורה הכי חמה והשליטה במידע למקור הכוח הכי גדול. מסתבר שהאתגר של חברת המידע הוא לא רק להתמודד עם עודף המידע והערכת מהימנותו, אלא גם להתמודד עם חוסר הבקרה המוחלט על המידע שנמסר ומתקבל בידי המשתמשים.

האם תהיו מוכנים לשלם מכיסכם עבור סביבת מידע שבה אין פרסומות משום סוג ומובטח שלא נאסף עליכם כל פרט מידע? או שעבור הנגישות למידע אתם מוכנים להשלים עם אובדן הפרטיות והפיכתכם לפריטי מידע בעצמכם?