מפת סיביות

ישבתי היום עם מישהו והסברתי לו קצת על איך עובדים עם הבלוג בתפוז. בין לבין דיברנו על מקומו של איש התוכן באתר תוכן גולשים, ואז הוא אמר לי שבוודאי הגעתי לתפקיד שלי מתוך זה שהייתי איש תוכן בעצמי, ושמאז שאני קורא כל כך הרבה טקסטים מדי יום בטח המוח שלי מתעייף עד שכבר אין לי חשק ליצור בעצמי. הפכתי לבירוקראט שעוסק בדאגה לתפעול התוכן של אחרים במקום להיות איש תוכן בעצמי.
מייד נחלצתי להגנתו של המוח שלי וטענתי בתוקף שזה ממש לא עניין של חשק, אלא של חוסר סבלנות לשבת ולעבד את המחשבות שלי לכדי אייטמים ראויים לפרסום. אבל במחשבה נוספת, ולאחר שהאיש הלך וההגנות האוטומטיות שלי קצת נרגעו, מאוד יכול להיות שיש משהו במה שהוא אומר.

אני באמת באמת צורך כמויות עצומות של טקסטים מדי יום. אני עובר על עשרות אם לא מאות בלוגים רק במסגרת העבודה, ועל כמה עשרות נוספים ממקורות אחרים. העיניים שלי שותות את המילים בשקיקה, מרפרפות אחוזות תזזית על המשפטים כאילו מנסות לבלוע את כל האייטם ברגע חטוף אחד. לא פעם אני צריך לקרוא קטע גם פעמיים ושלוש כדי להעריך אותו במלואו. יכולת ההתעמקות שלי בקריאה הולכת ונשחקת.
לפני עשור וחצי הייתי בשיא תקופת הקריאה שלי; [אזהרת חנוניות מתפרצת] הייתי מתיישב בספריה, עובר מדף מדף על הכותרים, ושולף כל מה שנראה מעניין. ככל שהאינטרנט התפתח ותפס חלק משמעותי יותר בחיי, כמויות התוכן לגווניו שאני צורך תפחה, ויכולת הריכוז שלי ירדה בהתאם.
אבל כשאני רוצה לכתוב לבלוג אני צריך את מלוא הקשב שלי מגוייס. כל פסיק חשוב וכל מילה הרת גורל. אלא שאז אני מגלה שאני מתקשה לשמור על חוט המחשבה שלי ליותר מדקות ספורות לפני שהאותיות מתחילות לצאת במחולות ולהתערבב מול עיני. ראשי כה עייף מהתמודדות מעמיקה עם טקסטים לאורך היום, עד שכשאני רוצה ליצור אחד בעצמי אני מגלה שתש כוחי. זו אחת הסיבות כנראה לכך שכמעט כל הפוסטים שלי נכתבים בלילה, כשכמות ההפרעות מסביב היא מינימאלית והעיניים קצת נרגעות (אגב, גם את העבודות שלי לאוניברסיטה כתבתי בין עשר בלילה לשבע בבוקר).

האם זה אומר שעתידי כבלוגר נחרץ? אני מקווה שלא. עובדה היא שאני מצליח לגרד מעט כוחות כדי לפרסם פה מדי פעם, לכתוב על סטאר טרק מדי פעם, ואפילו לייצר תוכן לתפוז מדי פעם ;-)

בבלוג הזה יש 16 טיוטות. רובן המכריע אמורות היו להפוך לפוסטים אמיתיים בסופו של דבר. חלקן כולל רק משפט קצר או קישור שנועד להזכיר לי על מה רציתי לכתוב. כולן נכתבו לפני יותר מחצי שנה (לפני שחזרתי לעבוד בתפוז).
אני מקווה שאת אותו חלק שעדיין רלוונטי (ולא היה אמור להתפרסם בהקשר אקטואלי מסוים) אני באמת אערוך ואפרסם בסופו של דבר.

—-
ובשולי הדברים: אין לי כוונה לכתוב על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, על ועידת דרבן, על מחמוד אחמדינג'אד, ובטח שלא על סוזן בויל. כולם נושאים טובים וחשובים שדוברו כבר עד זרא. אז הנה, הזכרתי אותם בבלוג כדי לצאת ידי חובה. עכשיו תנו קצת לנוח.

מאז שפתחתי את הבלוג הזה אני מתלבט אם להעביר אליו את הפוסטים הישנים מהבלוג הקודם שלי (זה שנכתב בין מרץ 2004 למרץ 2008). יש שם כ- 110 פוסטים בנושאים שונים; לא כולם רלוונטיים היום, ולא כולם מתאימים להעברה, אבל לחלקם אני עדיין רוצה להתיחס ומוזר לי שהם קבורים בפלטפורמה אחרת, מנותקים מההקשר של הבלוג העכשווי שלי.

האם כדאי להעביר אותם לכאן (עם תאריך הפרסום המקורי כמובן)? האם זה לא יתנגש עם ראשוניותו של הפוסט הראשון שלי כאן?

או שאולי עדיף להשאיר אותם במקומם ולקבל את זה שהבלוג הישן נשאר בעבר ועכשיו אני מתקדם רק קדימה?

ואם אחליט להעביר, האם להשאיר את הפרסום המקורי בבלוג הישן או להוריד אותו (פעולה בלתי הפיכה)?

קראתי היום את "הארץ".
אני מאוד מתגעגע להארץ מאז שעברתי מהבית של אמא ותקציבי הדל לא מאפשר עוד מנוי.
נכון שיש אותו לגמרי באתר, אבל זה לא אותו דבר. זה פשוט לא אותו דבר. לא כי האתר שלו מיושן ומכוער (אפשר להתווכח אם גם העיתון עצמו מיושן ומכוער), אלא כי זה אחרת להחזיק את הנייר. לראות את הפרופורציות של הכותרות, את השילוב של הגרפיקה, את הפרסומת המשעשעת לטיגואן (למרות שראיתי כבר גרסאות יותר משעשעות שלה).

לקרוא הארץ אחרי חודשים של הצטמצמות לישראל היום (וגם זה רק כי משאירים לי אותו מול הדלת כל בוקר) זה תענוג אינטלקטואלי. מאוד נהניתי, והעיתון השרה עלי תחושת ביתיות חמימה, אבל זהו לא פוסט שמומן על ידי מחלקת הפרסום של הארץ (למרות שהם מוזמנים ליצור קשר) ויש לי גם נקודה להעביר; העיתון נתן לי בדיוק את מה שציפיתי ממנו. זה לא דבר רע, בטח לא עבור העיתון, אבל זה כן דבר שבשלב מסוים מתחיל לשעמם. לעיתון יש עורך ומדיניות עריכה אשר מייצרים (או אמורים לייצר) מוצר מהוקצע בעל קווים מנחים קבועים בנוגע לאמירה העיתונאית שהוא מביא.

כאשר אנחנו מדברים על בלוגרים (ובהקשר הזה אני מתכוון לבלוגרים שכותבים לפעמים גם על ענייני דיומא), כל אחד מהם הוא כלי תקשורת בזעיר אנפין, בעל מדיניות עריכה עצמאית. הגוגלרידר שלי מעכל יותר מ-130 מקורות המייצרים עשרות עדכונים מדי יום. הרבה פעמים אני מגלה בלוגים חדשים, והרבה פעמים אני נהנה להיות מופתע מנושאים אחרים ונקודות מבט אחרות על העולם ממה שהעיתון יכול להציע לי.

אני אוהב לקרוא בלוגים כי יש להם נטייה להיות יותר מפתיעים, מקוריים וביקורתיים, וכי הרבה פעמים כשבלוגר כותב על נושא מתוך העניין האותנטי שיש לו בו, התוצאה הרבה יותר מעניינת מאשר כתבה עיתונאית שהסיבות לקיומה הן לא תמיד עניינו האישי של הכותב בנושא ושעוברת תחת פילטר של מדיניות עריכה, יחסי ציבור או מגבלות משפטיות.

אני אוהב לקרוא בלוגים. הם הרבה יותר מעניינים מפתיעים מעיתונים.