מפת סיביות

לישראל יש הרבה חסרונות. יש לה חיסרון במים, בביטחון אישי, במנהיגים, בדרך ארץ… אבל אם יש משהו שלישראל יש שפע ממנו זהו אורה וחומה של השמש, ממנו אנחנו נהנים ימים רבים בשנה. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בניצול אנרגיית שמש, אבל עד היום השימוש בה היה בעיקר לחימום מים ולא לייצור חשמל.

הטכנולוגיה לייצור חשמל באמצעות תאים פוטו-וולטאים קיימת כבר עשרות שנים, והסיבה לכך שהיא לא בשימוש (ביתי) נרחב נעוצה בשלושה חסרונות מרכזיים:

א. כדי להתקין את המערכת דרוש שטח גג מינימאלי פנוי.
ב. החיסכון הכספי המקסימלי האפשרי הוא קיזוז חשבון החשמל ל-0. אם המערכת מייצרת יותר חשמל ממה שהבית צורך, אין מה לעשות איתו.
ג. עלותה של מערכת כזו נעה בין 60 ל-100 אלף ש"ח, בהתאם לצריכה הדרושה לבית.

אתמול התרחש שינוי משמעותי שמבטל כמעט לגמרי את החיסרון השני. הרשות לשירותים ציבוריים חשמל (אלה החבר'ה שאחראים על קביעת תעריפי החשמל השונים במדינה) אישרה תקנות חדשות, המאפשרות למי שיתקין מערכת סולארית (פוטו-וולטאית) למכור את עודפי הייצור שלו לחברת החשמל בתעריף גבוה פי ארבעה מתעריף הצריכה(!).

זהו אכן מאורע מבורך, אך עדיין קשה לי לראות את המוני בית ישראל רצים להתקין מערכת פוטו-וולטאית, והסיבה היא כמובן קיומם של שני החסרונות האחרים. אמנם, כפי שמפרסמים כל העיתונים, אפשר (בהנחה שיש גג פנוי) להחזיר את ההשקעה בתוך בערך 10 שנים, אבל למעט מאוד אנשים יש אפשרות להוציא מהכיס סכומים כאלה במזומן.

מה כן אפשר לעשות?

אם אתם גרים בבית משותף, נסו לעניין את השכנים בהתקנת מערכת כזאת על הגג המשותף. באופן כזה ניתן לחלק את ההוצאה הגדולה בין בעלי הדירות ולחסוך בחשבון החשמל המשותף (מעלית ותאורת מדרגות). אם יש לכם מערכת הסקה מרכזית בבנין הפועלת על סולר או חשמל, ניתן לחסוך משמעותית גם בעלויות האלה.

גם אם אתם גרים בבית פרטי אפשר לנסות ליצור שיתוף פעולה עם השכנים. חלק מעלויות ההתקנה טמונות במחיר ההובלה של המערכת וזמן העבודה של צוותים באתר, כך שייתכן שהתקנה במספר בתים במקביל תביא לחיסכון מסוים.

ולסיום, לקראת הבחירות הקרבות לרשויות המקומיות, הציעו למתמודדים ביישוב שלכם לקחת דוגמה מעיריית ירושלים ולהציב קולטים סולאריים על מבני הציבור.

בברכת קיץ נעים ומחשמל.

אני אוהב לכתוב על עידן המידע, ואני אוהב לכתוב על נושאים סביבתיים, והנה מסתבר שאפשר לכתוב פעם אחת על שני הדברים יחד.

כידוע, כמות המידע בעולם רק הולכת וגדלה בקצב הולך וגדל. מאחר ויש צורך לאכסן את כל המידע הזה איפשהו, גם כמות חוות השרתים גדלה ואיתה כמות האנרגיה שנצרכת, הן ישירות על ידי השרתים והן על ידי אמצעי הקירור שיש צורך להפעיל בסביבתם כדי לשמור על פעולה תקינה. מכיוון שאנרגיה היא מוצר שהולך ומתייקר, החלו חברות בעלות מרכזי מידע גדולים לחפש אלטרנטיבות.

אחת הזוכות הגדולות היא איסלנד, כאשר הסיבות הן שילוב של עתודות קרקע פנויות, אקלים קר, והעובדה ש-90% מצריכת האנרגיה של איסלנד מופקת ממקורות מתחדשים (בעיקר אנרגיה הידרו-אלקטרית וגיאוטרמית) - מה שמנתק את משק האנרגיה שלה מתלות במחירי הנפט.

מסקנה:
אמנם אין לישראל אקלים קר במיוחד וגם לא ניצול מוצלח במיוחד של אנרגיה גיאוטרמית או הידרואלקטרית, אבל כן יש לנו מומחיות עולמית בניצול אנרגיית שמש (שעד שהיא תיגמר כבר לא יהיה כאן אף אחד שיהיה לו אכפת), ויש לנו מדבר דל אכלוס, עשיר ביישובי פיתוח מוכי אבטלה, וטובע בשמש בלתי מנוצלת.
אם עד היום היה כדאי להשקיע באנרגיית השמש בגלל התועלת הישירה שלה למשק האנרגיה הישראלי ולצמצום התלות בנפט והפחם היקרים והמזהמים, עכשיו יש עוד סיבה: זוהי הזדמנות להפוך את ישראל למעצמת אכסון מידע.