מפת סיביות

public static חזרה לעדכן את הבלוג שלה בישראבלוג, ועכשיו היא מנהלת חנות נעליים.

כל הקונספציה שלי לגבי הסרת פידים מתים מהרידר היתה שגויה והתמוטטה כמגדל קלפים.

או, שהקונספציה עומדת שרירה וקיימת. פאבליק התפרסמה בזמנו בזכות הלקוחות ה"מיוחדים" של אורנג' אותם שירתה, והיום היא חוזרת כשבאמתחתה לקוחות לא פחות מיוחדים של חנות נעליים. הבלוג אותו בלוג מצחיק, הכתיבה אותה כתיבה מבריקה, הלקוחות אותם לקוחות מיוחדים, ורק התפאורה השתנתה.

מסקנה: ההחלטה המקורית היתה נכונה, אבל האצבע תהייה עכשיו הרבה יותר זהירה על הדק ההסרה.

כמו בדמוקרטיה שמכבדת את עצמה, השלטון הישראלי מורכב ממספר שחקנים השומרים אחד על גבו של השני. הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, נשיא המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה – כל אחד מהם נושא בסמכויות ובאחריות לגבי התנהלותה של המדינה.

נשיא המדינה נבחר בידי חברי הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה מתמנה לתפקידו על ידי הממשלה בהתאם להמלצות ועדה ציבורית, ומבקר המדינה מתמנה על ידי הכנסת. הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת בה, כאשר ראש הממשלה הינו גם חבר כנסת, ומשימת הרכבת הממשלה מוטלת עליו בידי נשיא המדינה. חברי הממשלה נבחרים בידי ראש הממשלה וראשי מפלגות הקואליציה; הם כולם מינויים פוליטיים ולא נבחרי ציבור. חברי בית המשפט העליון ממונים בידי הועדה לבחירת שופטים המורכבת משני חברי ממשלה, שני חברי כנסת, שני חברי לשכת עורכי הדין ושלושה חברים של בית המשפט העליון. גם כאן אין נבחרי ציבורי אלא מינויים.

אבל הכנסת היא המוסד השלטוני היחיד שנבחר על ידי העם בבחירות דמוקרטיות, "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת" (סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת).

מוזר, אם כן, שעל עבודת הממשלה ובית המשפט אנחנו שומעים באופן קבוע, על היועץ המשפטי ומבקר המדינה קוראים לעתים מזומנות, ואילו בעבודת הכנסת מתעמקים בעיקר כשיש בחירות כלליות באופק.

הממשלה עובדת באופן רציף לאורך השנה (חלק משריה גם בשבתות וחגים לפי הצורך), כך גם נשיא המדינה, היועץ המשפטי ומבקר המדינה. בית המשפט יוצא לפגרת דיונים של כחודש וחצי בקיץ, אך שופטיו מנצלים תקופה זו לכתיבת פסקי דין.

הכנסת, לעומת זאת, עובדת חודשים ספורים בשנה: כנס חורף מלאחרי החגים ועד לפני פסח, וכנס קיץ קצרצר מלאחר פסח ועד יולי. סה"כ כ- 9 חודשים בשנה. אך חזרו הח"כים מפגרת הקיץ, והם כופים על עצמם פגרת בחירות ארכנית כדי לא להשתולל בחקיקה (לא חזקים בריסון עצמי החבר'ה כנראה). מה חבל שהיציאה הנמהרת הזו לפגרה תפגע לא רק בחקיקה פופוליסטית ומיותרת, אלא גם בחוקים חשובים וראויים שיתקעו חודשים ארוכים במערכת עד שניתן יהיה להעלותם להצבעה שוב, אם בכלל.

הדימוי של הכנסת בציבור נמצא כבר שנים בירידה, וזה לא סוד. אבל חברי הכנסת, עושה רושם, לא ממש מתרגשים ולא מאוד מתאמצים לשנות את המצב. הם ממשיכים להשתמש בתקציב "הקשר עם הבוחר" להרבה מאוד צרכים שאין בינם ובין קשר עם הבוחר דבר וחצי דבר, והם ממשיכים לא להגיע לדיונים במליאה או בוועדות (לא חסרות דוגמאות).

כלי הפיקוח המשמעותי ביותר של הכנסת (ובאמצעותה – של העם) על הממשלה, הוא חוק התקציב. באמצעות חוק זה יכולים חברי הכנסת לקבוע את גורלן של רוב תוכניות הממשלה לשנה הבאה. ההצבעה על תקציב המדינה היא למעשה הצבעת אמון בממשלה, שכן אם לא יאושר חוק התקציב אזי תאלץ הכנסת להתפזר ויוכרזו בחירות. אלא שבמציאות הפוליטית הישראלית נקבעת ההצבעה על התקציב מראש ע"י ראשי הקואליציה הישובים בממשלה, חברי הכנסת מחויבים להצביע על התקציב, ועל חוק ההסדרים המשוקץ הנספח לו, בהתאם למשמעת הסיעתית, וכך נמוגה האפשרות האמיתית לביקורת על הממשלה. אנה נעלמו האיזונים והבלמים? איך זה שמבין הגורמים המכתיבים את סדר היום במדינה, בשנים האחרונות הכנסת נמצאת בתחתית הרשימה?

חלק עיקרי מעבודתו של פרלמנט אמור להיות חקיקת חוקים. אך בהיסטוריה הפרלמנטרית הישראלית יש לא מעט הצבעות במליאה על נושאים כבדי משקל שכללו מספר מביך של חברי כנסת נוכחים (דוגמה ידועה היא למשל חוק יסוד חופש העיסוק שעבר בכנסת ברוב של 23 ח"כים בלבד, ללא מתנגדים, ודוגמה עדכנית יותר היא הצעת חוק מאגר המידע הביומטרי שעברה בשבוע שעבר בקריאה ראשונה ברוב של 18 נגד 1), ובכלל – מה הביאה לנו החקיקה בשנים האחרונות? את חוק דרומי? חוק הקסדות?

לאן נעלמה העשייה המשמעותית בכנסת? למה עמוד התווך של הדמוקרטיה הישראלית לא נראה, נשמע ומתנהג כמו אחד?

המדינה נמצאת עכשיו שוב בתקופת בחירות לכנסת. לא לראשות הממשלה, למשרת שר הביטחון או האוצר, אלא לכנסת. על סדר היום של המפלגות, כרגיל, היחסים עם השכנים. מי יביא שלום וביטחון, מי יחלק את ירושלים למי ולמי יש יותר כוכבים ברשימה. מה שלא על סדר היום, וכמעט לא נשמע, הוא המצע של המפלגות ומועמדיהם בנושא החיים במדינה הזאת. אני למשל הייתי שמח לדעת מה מתכוונות המפלגות לעשות עם חברי הכנסת שלהן בנושאים כמו:

• זכויות אדם ואזרח (טיפול בפליטים, עובדים זרים, אפשרות של כל אזרח להינשא לבחיר/ת לבו ולקבל זכויות שוות);
• הביטחון האישי (טיפול המשטרה בעבירות ה"קטנות" של הטרדה, פריצה, גניבה ותקיפה שהרבה יותר אזרחים סובלים מהן מאשר מקיומם של ארגוני פשיעה חמורה);
• מערכת החינוך (גני הילדים, בתי הספר היסודיים, התיכונים, האוניברסיטאות והמכללות);
• הגנת הסביבה (תחנות כוח פחמיות, זיהום האוויר, מיחזור מים, מיחזור פסולת, פיקדון בקבוקים, חיסכון בחשמל, בנייה ירוקה);
• תחבורה (תאונות דרכים, שירות לנוסע בתחבורה הציבורית, קיומה של רכבת תחתית/קלה, כירטוס אחיד);

"הסכסוך" הוא עובדה קיימת, ששינויה תלוי לא רק בנו אלא גם ברצונות והיכולות של הצד השני. אבל ההתייחסות לנושאים הפנים-אזרחיים שאת חלקם מניתי כאן, תלויה אך ורק בנו; בחברי הכנסת שייבחרו ובשרים שימונו מקרבם.

ישנה אמרה ידועה: "אלי, תן לי את השלווה לקבל את שאין ביכולתי לשנות, אומץ לשנות את שביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין ביניהם", חבל שהמפלגות לא פועלות יותר לפי המוטו הזה.

הכנסת ה-17 חזרה מחופשה רק בשביל להחליט לצאת לאחת נוספת, אבל בין לבין הספיקו להתפרסם עוד כמה הצעות חוק, ואחת מהן היא "הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 21) (חובת מסירת רשימות מנויים)". הצעת החוק הזו נוגעת בנושא כאוב ורגיש – רשות השידור והאגרה הנגבית מהציבור למימון פעילותה.

אגרת הרדיו נגבית באמצעות תוספת לאגרת רשיון הרכב, ושידורי הרדיו של הרשות אינם סובלים מבעיות מיוחדות. הטלוויזיה, לעומת זאת, היא מקרה הרבה יותר מסובך.

כידוע, רשות השידור היא גוף ממלכתי הפועל לפי חוק, והאמון על שימוש מושכל בכספי הציבור תוך ניצול העדרם של שיקולי רייטינג על מנת להפיק תכנים איכותיים וייחודיים. או ליתר דיוק:

רשות השידור תקיים את שידוריה לשם מילוי תפקידים אלה:
1. לשדר תכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במגמה:
(א) לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה;
(ב) לטפח אזרחות טובה;
(ג) לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה;
(ד) לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות;
(ה) להרחיב השכלה ולהפיץ דעת;
(ו) לשקף את חיי היהודים בתפוצות הגולה;
(ז) לקדם את מטרות החינוך הממלכתי כמתואר בחוק החינוך הממלכתי, תשי"ג–1953;
2. לקדם את היצירה העברית והישראלית;
3. לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה הדוברת ערבית ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה;
4. לקיים שידורים ליהודי התפוצות;
5. לקיים שידורים לחוץ-לארץ.

ביצוע מטלות כה משמעותיות וחשובות מצריך כמובן תקציב ראוי, המבוסס על אגרה מיוחדת אשר נגבית מהציבור בהתאם לקיומו הפוטנציאלי של מקלט טלוויזיה בביתו, לשם כך הוקם ברשות אגף הגבייה.

אגף הגבייה של רשות השידור הוא גוף אימתני, בעל מאפיינים של משטרה חשאית, יחידת קומנדו ומבצר בירוקרטי. לצד תשדירי שירות תעמולתיים אשר הבטיחו לנו כי "יש תמורה בעד האגרה" ועודדו אותנו לשלם אותה בטוב או ברע, נוקט אגף הגבייה בכל טקטיקה אפשרית כדי למקסם את גביית המס, כאשר המטרה מקדשת את האמצעים.

אמנם החוק קובע כי מי שמוכר או משכיר מקלט טלוויזיה חייב להודיע על כך לרשות השידור (אי דיווח הינו עבירה פלילית), ולכאורה מצב זה אמור ליצוק עבור הרשות בסיס חייבים נאה למדי, אך את תאבונו של אגף הגבייה הוא רחוק מלספק.

כך, למשל, נשואים טריים הבאים להירשם במשרד הפנים, מגלים כי אגף הגבייה עוקב אחר המרשם ופועל תחת ההנחה כי זוג צעיר מקים בית בישראל, וכי בבית בישראל יש טלוויזיה.

במשך מספר חודשים בעבר, אגף הגבייה אף פנה לשיטה בלתי חוקית, כאשר הקים בעזרת משטרת ישראל מחסומי דרכים, בהם נערכו בדיקות פתע לנהגים כדי לחשוף עבריינים המתחמקים מתשלום האגרה. מי שנתפס נדרש לשלם בו במקום את מלוא חובו כפי שנציג אגף הגבייה קבע (עד שבע שנים לאחור בתוספת ריבית והצמדה), זאת תחת איום בעיקול מיידי של רכבו.

ישנם סיפורים אינספור על ניסיונות של אגף הגבייה להמציא חובות לאזרחים, לייצר חובות רטרואקטיביים עד שבע שנים לאחור גם אם מכשיר הטלוויזיה חדש בבית, וכמובן ללכת על "שיטת מצליח" הישנה והטובה.

בהצעת החוק החדשה שלפניינו יש ניסיון ללכוד את הציבור מכיוון חדש; ההצעה קובעת כי חברות הכבלים והלווין יעבירו לרשות השידור רשימות של מנוייהן לצורך גביית האגרה. ברשימה יכללו שם המנוי, מספר זהותו, כתובתו ומועד ההתקשרות עם חברת הכבלים או הלווין (מועד ההתקשרות יצויין רק לגבי התקשרויות שיחלו לאחר כניסת החוק לתוקף).

כמובן שכדי לשמור על פרטיות האזרחים, לא תדע רשות השידור אם הרשימה מגיעה מחברת הכבלים או מחברת הלווין, ולא ייעשה שימוש במידע באופן שיאפשר את העברתו בין החברות.

אז שמירה על פרטיות האזרחים אין בהצעת החוק הזאת. אני תוהה מה יקרה כאשר מישהו שמשתמש בשירותי חברת הכבלים רק כתשתית לחיבור אינטרנט, יגלה כי פרטיו הגיעו לידי אגף הגבייה, וייצטרך לשכנע שיבואו לקראתו ויבטלו לו את החוב הרטרואקטיבי בגין אי תשלום האגרה בשבע השנים האחרונות על הטלוויזיה שאין לו.

טוב יעשו חברי הכנסת אם במקום להעצים את כוחו של אגף הגבייה לחדור לפרטיות האזרחים, ידאגו במטותה לקיומה של אותה תמורה, המובטחת לנו כבר שנים בעד תשלום האגרה.

כשאתה מקבל יותר ספאם בנושא אשראי ויציאה מחובות מאשר הצעות להגדלת איבר המין, אז אתה יודע שהכלכלה העולמית באמת בצרות.

מצד שני, כל עוד אנחנו לא שומעים על גל פשיטות רגל של אתרי פורנו, אני מניח שאין סיבה לבהלה אמיתית.

הפוסט הזה נכתב במקור ב- 28.10.2006. מצאתי אותו במקרה, כשחיפשתי איך התייחסתי בעבר לראש השנה ויום כיפור. הוא מילא אותי באופטימיות מחודשת, והזכיר לי שאוטוטו חורף ושפעם ידעתי לכתוב יפה… (מפורסם שוב בעקבות הפוסט הזה)

שמיים אפרוריים. חושך שמגיע כבר בחמש אחרי הצהריים. שרוולים ארוכים. מטריות. ילדים במגפי גומי שמשחקים בשלוליות בוץ. אנשים שמגיעים הביתה בערב, מנערים את טיפות הגשם מהמעיל וחולצים נעליים כדי לחמם את כפות הרגליים ליד התנור. שוב הצפה בדרום ת"א ובנהרייה. הימורים על מתי ואם בכלל יהיה שלג בירושלים. אה כן, ואבוקדים.

החורף בא לידי ביטוי בהרבה דברים.

השבוע חשבתי על סיבה קצת פחות שגרתית לאהבת החורף שלי. החורף מסמל בשבילי את האופטימיות שבמחזוריות הטבע. מי הגשמים שנספגים באדמה וזורמים בנהרות ונשפכים לים מתאדים חזרה לאטמוספירה הופכים לעננים ומורידים גשם וחוזר חלילה. גם כשהחורף קצר, גם כשלא מספיק קר, ואפילו אם אין מספיק גשם. עצם העובדה שהחורף הגיע מראה שהעולם הזה עדיין עובד כמו שהוא מתוכנן לעבוד, למרות כל הנזקים שהמין האנושי גורם לו.
הקיץ הוא עונה יבשה. החום הוא ברירת המחדל – שאריות האנרגיה שמגיעה אלינו באופן שוטף מהשמש. אין שום אינדיקציה שהפלנטה שלנו עדיין מתפקדת, עדיין נושמת, ושהיא לא הפכה לסתם גוש אבן מזוהם.

אמנם יערות הגשם עדיין נכרתים, ודובי פנדה עדיין נכחדים, והקרחונים נמסים, והים מתמלא ביוב, אבל יש חורף וזה אומר שיש גם תקווה שלא הכל אבוד. ושיש לעולם הזה עוד סיכוי.

חורף נעים לכולם.