השבוע פרסמתי, לראשונה בחיי, פוסט מוגן בסיסמה.
לבלוג הזה יש, לפי פידברנר, תפוצה של כ- 60 מנויים, וכטבעה של אינטרנט גם כל גולש מזדמן יכול להיכנס לקרוא. לשם שינוי רציתי לשלוט ולדעת בדיוק מי קורא. לא כתבתי שם סודות כמוסים במיוחד, אבל כן כמה דברים אישיים מאוד. דברים שמצד אחד הרגשתי צורך לפרוק מעל לבי – ואין כמו בלוג למטרה זו, ומצד שני לא הרגשתי נוח עם חשיפה מקסימלית. דרך הפשרה היא לאפשר רק לקבוצה הקטנה של אנשים שאני מכיר אישית ויחסית קרובים אלי לקרוא ולהתייחס.
וזה השלב שהתחלתי להסתבך.
האם לשלוח לאנשים את הסיסמה או לחכות שיבקשו אותה?
אם אשלח לקבוצה מסוימת, אז יכול להיות שיהיו כאלה שיקבלו את הסיסמה וירגישו מחויבים להיכנס לפוסט ולהתייחס אליו למרות שבאופן רגיל הם לא היו עושים את זה.אני לא רוצה לחשוב שאני כופה על אנשים לקרוא אותי.בנוסף, יכול להיות שיהיו אנשים שלא יקבלו את הסיסמה וייעלבו שלא כללתי אותם בקבוצה שאליה שלחתי.
אם לא אשלח, רוב הסיכויים שפשוט אף אחד לא יקרא.
האם לפוסט שאף אחד לא קרא יש משמעות? מה ההבדל בין פוסט טיוטה לפוסט מפורסם שלאיש אין גישה אליו?
כי אי אפשר שלא להתייחס.
1. תמונת היום: קירשנדון מדווחים ממטה מפלגת העבודה, מיקי חיימוביץ' מתעניינת מה קורה שם; ירון לונדון מחזיר מבט משועמם למצלמה, ומוטי קירשנבאום מניח ראש על כתפו של לונדון כמעמיד פני ישן. כל מילה מיותרת.
2. דיווח תוצאות המדגמים בערוצים: לצד מספר המנדטים שהוענקו במדגם למפלגת ישראל ביתנו לא כתוב שם המפלגה אלא רק "ליברמן". כל מילה מיותרת.
3. למרות שקולו של יעקב אילון חזר אליו רק באופן חלקי (וסיפק שוב ושוב אתנחתא קומית), הוא הצטרף למיקי בהגשת המשדר. יונית לוי לעומת זאת, עשתה חיל לבדה (בדקות הספורות שזיפזפתי לשם).
4. הג'וב הכי שווה הערב הוא זה של שתי עלמות החן הישובות לצד פרופ' קמיל פוקס. רואים אותן בטלוויזיה הארצית, אבל הן לא צריכות לענות על שאלות מפרכות בנוגע למה יכול להיות אם וכאשר, והן בין אלו שיודעים את התוצאות לפני כולם. פנטסטי. (אגב, זה רק אני או שהן עובדות על מקבוקים?)
5. נתניהו אמר שהוא כבר מזמין את כל המפלגות הציוניות לשבת איתו בממשלה. אבל ש"ס ויהדות התורה לא היו מפלגות ציוניות בפעם האחרונה שבדקתי, והן חברות כבוד בכל קואליציה שלא תהייה. אז או שההגדרות של נתניהו, שלי ושל מפלגות החרדים לציונות שונות, או שמישהו פשוט רגיל לדבר בסיסמאות נבובות.
ואני הייתי מת לדעת למי הצביע היום אהוד אולמרט.
קטגוריות:במחוזותנו תגיות:אהוד אולמרט, איווט ליברמן, בחירות, בנימין נתניהו, חרדים, יהדות התורה, יונית לוי, יעקב אילון, ירון לונדון, ישראל ביתנו, מוטי קירשנבאום, מיקי חיימוביץ, ש"ס
בחודשיים האחרונים הגרידר שלי נקלע למצב מאוד בעייתי. נוספו לו עשרות פידים חדשים, בעיקר של בלוגים מתפוז, שבעבר קיבלתי מהם עדכונים באמצעות המייל ועכשיו התחלתי לעקוב אחריהם בצורה מסודרת. עשרות פידים חדשים שמספקים עשרות עדכונים מדי יום ומקבלים עדיפות בסדר הקריאה שלי. מצד שני, 150 הפידים הקיימים שלי לא בדיוק פצחו בשביתה לאות הזדהות. נהפוך הוא.
בלית ברירה נאלצתי, ברוח התקופה, להדק את החגורה ולהיפרד ממספר לא קטן של פידים. לא מדובר בפידים לא מעניינים בהכרח, אבל כן בפידים ששקלול נתוני תדירות העדכון עם אחוז הפריטים שאני מתעמק בהם מתוכם ודקות הסבלנות שיש לי להשקיע בהם הביאו למסקנה הבלתי נמנעת שאלא אם אני מבלה שש שעות נטו מהיממה שלי מול הגרידר, אין לי שום סיכוי להצליח לעקוב אחריהם בצורה מוצלחת אי פעם.
כבר מזמן הסרתי את רוב הפידים של החדשות שסתמו את הגרידר במאות עדכונים יומיים שרק אחוז בודד מתוכם באמת עניין אותי. גם כמעט כל הפידים שהציעו סרטונים לא מצחיקים, בדיחות תפלות, או תוכן מקצועי לא רלוונטי שיש לי מקורות טובים יותר עבורו – הוסרו אחר כבוד. אין לי זמן להתעמק בהם. חברי הפייסבוק שלי יצטרכו להתחיל למצוא את הסרטונים המצחיקים בעצמם.
רשימת הפידים שלי הופכת לעניינית יותר. לא עוד הרשמה לכל זנב בלוג שקראתי בו שורה מעניינת פעם לפני חצי שנה. המטרה היא להגיע למצב שבו בסיכום שבועי לא יהיו שאריות משמעותיות של פריטים שלא נקראו.
כרגע הדברים נראים כך:
From your 276 subscriptions, over the last 30 days you read 4,151 items, starred 6 items, shared 22 items, and emailed 0 items.
ויש לי עוד 53 פריטים שלא נקראו.
אגב, בהזדמנות זו אפשר לומר שאחרי מספר ניסיונות לא מוצלחים, אני חושב שאני מרוצה מהתבנית החדשה הזאת. אה כן, ולכו להצביע לתנועה הירוקה-מימד.
השבוע הלכתי לצפות בסרט "דימדומים" בסינמה סיטי. אחרי שחשבנו שנגמרו הפרסומות על המסך והאולם הוחשך, נשמעו מאחד המושבים קולות: "כן! כן! אני אוהבת את הטעם שלך! עוד!" שכמובן משכו את תשומת לב הנוכחים. נשמע היה שמשהו מאוד מעניין קורה שם. לפתע נכנס סדרן, האיר בפנס על הבחורה הקולנית ושאל בכעס "סליחה, גברתי, מה את חושבת שאת עושה?!" עכשיו מן הסתם לא היה אדם אחד באולם שלא התעניין מקרוב במתרחש, ולכן הבחורה קמה ממקומה וענתה לסדרן: "אני? אני רק נהנית מהטעם החדש של קוקה קולה זירו! קוקה קולה, טעם גדול מהחיים! כולם מוזמנים לבר טעימות פה בחוץ אחרי הסרט!". ניפנפה בבקבוק הקוקה-קולה זירו שלה, ויצאה.
זה לא סוד שצופי הקולנוע הם קהל שבוי, שאין לו לאן לברוח או לשלטט, ולכן אפשר להציג לו 20 דקות של פרסומות לפני תחילת הסרט. אבל מה עושים כשהצופים פשוט לא מתעניינים בפרסומות, נכנסים לאולם מאוחר, מדברים בינם לבין עצמם ומשחקים בסלולרי? מאגפים מכיוון חדש, אשר מאוד מושך את תשומת לב הצופים שאינם מוכנים למתקפה השיווקית. מכונת הפרסום הצליחה להטיל את הפצצה שלה לפני שהרמנו את ההגנות, וכל יושבי האולם ספגו מנה גדושה של קוקה קולה זירו לפני שהספיקו להניד עפעף.
כשיש פרסומות בטלוויזיה אני משתיק את הקול או מעביר ערוץ, לבאנרים באתרי אינטרנט יש פתרונות משלהם, כשאני קורא עיתון אני באופן אוטומטי מסנן את קטעי הפרסומות, ויש חובה להוסיף כיתוב מתאים כאשר מדובר בתוכן שיווקי. החדירה של פרסום כל כך אגרסיבי לאולם מלא קהל שבוי היא מטרידה משהו, ומזכירה לי קצת את פרשת הפרסום הסמוי; קהל שבוי ונטול הגנות חושב שהוא צופה בתוכן מסוים, ומגלה שהזריקו לו פרסומת ישר לוריד כשכבר מאוחר מדי להתחמק.
אני לא שותה קולה משום סוג, וספק אם פרסומת מהסוג הזה הייתה מעוררת אצלי אהדה למשקה. סביר יותר להניח שבדיוק להיפך.
אגב, את הבלוג החדש על מסע בין כוכבים שאני כותב יחד עם ניב קלדרון כבר ראיתם?
תגובות אחרונות