מפת סיביות

ביום שישי האחרון נערך מפגש הבלוגרים של תפוז בקולנוע לב, ואטרקציה מרכזית בו הייתה הקרנת הסרט "מילק". הסרט מגולל את סיפורו של הרווי מילק (שון פן, שזכה באוסקר שאין מוצדק ממנו), הומוסקסואל ופעיל זכויות אדם בסן-פרנסיסקו של שנות ה-70, אשר היה לנבחר הציבור הגאה (המפורסם) הראשון בארה"ב.
(עוד על מילק האיש – כאן)

— אזהרה: אני הולך לדבר על הסרט בפוסט הזה. לא יהיו כאן ממש ספויילרים, אבל מי שחשוב לו לקבל את כל המידע ממקור ראשון, שיקרא את הפוסט רק לאחר הצפייה (המומלצת, כבר אמרתי?) בסרט.

מלבד תיאור הקריירה החברתית-פוליטית של מילק, הסרט מתייחס במקביל גם להתפתחויות בחייו האישיים, וכולל מספר סצנות שמציגות אינטימיות הומואית מאוד גדולה וגם מעט עירום גברי.

טרם ההקרנה דיברתי עם אחת האורחות, וכששאלתי אותה אם היא נשארת לסרט ענתה, תוך עיווי פנים, שהיא לא יודעת כי יש בו הומואים וכל זה. הקהל שהגיע לאירוע היה הטרוגני למדי, בני עשרים פלוס לצד בני חמישים פלוס. כשהסרט התחיל וראינו את מילק עם בן זוגו, אני התחלתי לזוע באי נוחות על הכסא. כל כך הרבה סצנות הומואיות בוטות. אולי הקהל שלנו שמרן מדי? אולי כל ההומואיזם המתפרץ הזה יביך אותם או ייתפס כלא ראוי? אבל הם ידעו בדיוק איזה סרט הם באים לראות, הרי פרסמנו את הטריילר שלו בכל מקום אפשרי, לא? אולי זה לא היה ברור כמה הרווי מילק הומו עד שראו אותו על המסך הגדול.

הרווי מילק היה הומו. הוא היה הומו במיטה, בסלון, ברחוב, בהפגנה, בעבודתו בחנות הצילום שלו, בפעילותו כפוליטיקאי, בחייו ובמותו. זה היה בהווייתו. על כך הוא למעשה נלחם – על ההכרה בכך שהומוסקסואליות היא לא סטייה ולא מחלה אלא פשוט חלק מהזהות העצמית.

ואני הסתכלתי על החיים של הרווי מילק והרגשתי אי נוחות.

לא אי נוחות מהסרט עצמו, אלא מהדמות של מילק. הוא יותר מדי שלם עם עצמו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. בעולמו של מילק המונח "ארון" קיים רק בהקשר לאנשים אחרים – אותם הוא מעודד (לעתים אף באגרסיביות) לצאת. לעומת זאת המציאות שאני מכיר היא הרבה יותר מורכבת, והעולם היום – 30 שנה אחרי מילק – עדיין כולל חלקים נרחבים שאינם סן-פרנסיסקו, ורבים מבעלי ההשפעה בו הם סוג של אניטות בראיינט וג'ון בריגסים כאלה שרואים בהומוסקסואליות סטיית מין או מחלת נפש, ובהומוסקסואלים אנשים מסוכנים שאסור להם להימצא ליד ילדים.

הדיסוננס בין דמותו של מילק, שכל הוויתה היא הומואיות טהורה, לבין העולם שאני מכיר, בו עם כל מקום עבודה חדש צריך לחשוב שוב אם, איך ומתי לצאת – הוא מה שגרם לי אי נוחות. לא כי אינטימיות הומואית היא לא דבר טבעי, אלא כי עדיין לא טבעי לחשוב עליה בתור דבר טבעי. מסתבר. אפילו לא בשבילי.

השבוע פרסמתי, לראשונה בחיי, פוסט מוגן בסיסמה.

לבלוג הזה יש, לפי פידברנר, תפוצה של כ- 60 מנויים, וכטבעה של אינטרנט גם כל גולש מזדמן יכול להיכנס לקרוא. לשם שינוי רציתי לשלוט ולדעת בדיוק מי קורא. לא כתבתי שם סודות כמוסים במיוחד, אבל כן כמה דברים אישיים מאוד. דברים שמצד אחד הרגשתי צורך לפרוק מעל לבי – ואין כמו בלוג למטרה זו, ומצד שני לא הרגשתי נוח עם חשיפה מקסימלית. דרך הפשרה היא לאפשר רק לקבוצה הקטנה של אנשים שאני מכיר אישית ויחסית קרובים אלי לקרוא ולהתייחס.

וזה השלב שהתחלתי להסתבך.

האם לשלוח לאנשים את הסיסמה או לחכות שיבקשו אותה?

אם אשלח לקבוצה מסוימת, אז יכול להיות שיהיו כאלה שיקבלו את הסיסמה וירגישו מחויבים להיכנס לפוסט ולהתייחס אליו למרות שבאופן רגיל הם לא היו עושים את זה.אני לא רוצה לחשוב שאני כופה על אנשים לקרוא אותי.בנוסף, יכול להיות שיהיו אנשים שלא יקבלו את הסיסמה וייעלבו שלא כללתי אותם בקבוצה שאליה שלחתי.

אם לא אשלח, רוב הסיכויים שפשוט אף אחד לא יקרא.

האם לפוסט שאף אחד לא קרא יש משמעות? מה ההבדל בין פוסט טיוטה לפוסט מפורסם שלאיש אין גישה אליו?

כי אי אפשר שלא להתייחס.

1. תמונת היום: קירשנדון מדווחים ממטה מפלגת העבודה, מיקי חיימוביץ' מתעניינת מה קורה שם; ירון לונדון מחזיר מבט משועמם למצלמה, ומוטי קירשנבאום מניח ראש על כתפו של לונדון כמעמיד פני ישן. כל מילה מיותרת.

2. דיווח תוצאות המדגמים בערוצים: לצד מספר המנדטים שהוענקו במדגם למפלגת ישראל ביתנו לא כתוב שם המפלגה אלא רק "ליברמן". כל מילה מיותרת.

3. למרות שקולו של יעקב אילון חזר אליו רק באופן חלקי (וסיפק שוב ושוב אתנחתא קומית), הוא הצטרף למיקי בהגשת המשדר. יונית לוי לעומת זאת, עשתה חיל לבדה (בדקות הספורות שזיפזפתי לשם).

4. הג'וב הכי שווה הערב הוא זה של שתי עלמות החן הישובות לצד פרופ' קמיל פוקס. רואים אותן בטלוויזיה הארצית, אבל הן לא צריכות לענות על שאלות מפרכות בנוגע למה יכול להיות אם וכאשר, והן בין אלו שיודעים את התוצאות לפני כולם. פנטסטי. (אגב, זה רק אני או שהן עובדות על מקבוקים?)

5. נתניהו אמר שהוא כבר מזמין את כל המפלגות הציוניות לשבת איתו בממשלה. אבל ש"ס ויהדות התורה לא היו מפלגות ציוניות בפעם האחרונה שבדקתי, והן חברות כבוד בכל קואליציה שלא תהייה. אז או שההגדרות של נתניהו, שלי ושל מפלגות החרדים לציונות שונות, או שמישהו פשוט רגיל לדבר בסיסמאות נבובות.

ואני הייתי מת לדעת למי הצביע היום אהוד אולמרט.