חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אשר התקבל בכנסת לפני קצת יותר מ- 19 שנה, ב- 17 במרץ 1992, מגדיר מספר זכויות אדם בסיסיות שזוכות להגנה חוקתית. הגנה זו מפורטת בסעיף 8 לחוק היסוד אשר קובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו." כלומר א. אין פוגעים – לא המדינה, לא תאגידים ציבוריים או פרטיים, לא אנשים אחרים ולא בכלל. אין פוגעים; וב. נדרשים מספר תנאים מצטברים כדי שפגיעה תתאפשר.

הזכויות הראשונות שמקבלות הגנה הן בסעיף 2 "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" ובסעיף 3 "אין פוגעים בקנינו של אדם". אני לא רוצה להיכנס כרגע לשיעור מעמיק בפילוסופיה פוליטית, אבל די לומר שהקניין הוא נגזרת ראשונה של החירות והזכות לקניין נובעת מאופן ישיר מהגדרתו של אדם כבן חורין. כך שהנה לפנינו שני חלקיו של שם החוק.

ההתעוררות האזרחית שאנחנו עדים לה בחודש האחרון היא לא "מחאה על מחירי הדיור" וגם לא על "יוקר המחייה". היא לא קריאה להדיח את ראש הממשלה וגם לא תנועה לגירוש טייקונים. כל הנושאים ושלל הקבוצות השונות שהתחברו תחת אותו אוהל, בעצם מדברים בשורה התחתונה על דבר אחד: האיזון בין הזכות לכבוד האדם באשר הוא אדם לבין הזכות לקניין ולחירות. במציאות חיינו שתי הזכויות האלה נמצאות בהתנגשות מתמדת, וידה של זכות הקניין הייתה עד כה על העליונה.

כשאני חושב על מחאת דיור, אני לא רואה רק את מחירי הדירות המאמירים; זהו מצב טבעי שבו בעלי הבתים מממשים את זכותם לקניין בעת שהשוק סובל ממגבלות היצע. הבעיה היא שבשם זכותם של בעלי הבתים לקניינם, הם רומסים את זכותם של הדיירים לכבודם. בעלי בתים שמפרסמים מודעה כי הם מראים את הדירה ביום זה וזה בשעה כך וכך "תבואו עם צ'קים" – פוגעים בכבוד האדם של השוכרים הפוטנציאליים שלהם. בעלי בתים שעורכים מכרז מאולתר בין המעוניינים שהגיעו באותה שעה כדי לסחוט עוד כמה עשרות או מאות שקלים לחודש יותר ממה שפורסם במודעה – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמשווקים מחסן ללא מקלחת או מטבח כ"דירת סטודיו" – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמסרבים להשכיר את הנכס שלהם רק כי השוכר הוא הומו, טרנסקסואל, ערבי או סתם מתלבש מוזר – פוגעים בכבוד האדם. הכל בשם זכות הקניין ועל חשבון הזכות לכבוד.

כשחברת תקשורת כלשהי לא מנתקת לקוח לבקשתו, מחייבת אותו בחודשים נוספים למרות שהוא לא מקבל את השירות, מתכחשת להסכמות קודמות שהלקוח קיבל מנציגיה, מטרטרת לקוח מנציג לנציג, וכשאותם נציגים נדרשים לחתום בעצמם על התחייבויות שלא להפסיק את עבודתם פן יבולע להם וצריכים לעבוד במשמרות אימתניות בהן יש זמן קצוב ללכת לשירותים – החברה פוגעת בכבוד האדם בשם הזכות לקניין.

כשעובדים בחברת כוח אדם כלשהי לא יודעים בדיוק באיזה חברה הם עובדים כי היא משנה את שמה כל הזמן ומעבירה אותם ממעסיק למעסיק בלי לשאול אותם, כשעובדים כאלה לא יודעים מי הממונה הישיר שלהם, לא יודעים מי משלם להם שכר, אם הם יקבלו בכלל שכר ובזמן, אם הוא יהיה בגובה שכר מינימום או פחות, אם ישלמו להם נסיעות, אם יפרישו להם לפנסיה ואם יהיה להם בכלל עם מי לדבר כשכל הדברים האלה לא יקרו – כבוד האדם נפגע בשם הזכות לקניין.

כשעובדת זרה צריכה להיפרד מהילד שלה בגלל מדיניות "הדלת המסתובבת" (או בגלל העדר מדיניות ממשלתית עקבית בנושא) שמכריחה עובד זר לעזוב את הארץ רק כדי שיביאו אחד אחר במקומו, או כשעובד זר צריך לחיות בתת תנאים ולהיות תלוי לחלוטין בטוב לבו של המעביד שלו – נפגע כבוד האדם בשם הרצון ברווח.

כשיש עובדת שצריכה לספוג מדי יום הערות סקסיסטיות מטרידות מצד הממונים עליה או שותפיה לעבודה, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להתלונן או לעזוב כי היא צריכה את הפרנסה – כבוד האדם שלה נפגע בשם הקניין.

כשהמוסד לביטוח לאומי מעביר קשישים מסכת של השפלות, שוכר בלשים שיעקבו אחרי נשים חד הוריות (פן יתגלה שיש להן בן זוג) או מטרטר נכים להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות – כבוד האדם נרמס עד עפר. כי בעיני הביטוח הלאומי כל הנסמכים על שולחנו הם רמאים וגנבים בפוטנציה, ועל הקופה חייבים להגן.

בסוף שנת 2010 שבתו הפרקליטים בשירות המדינה. למי שלא יודע, אלה הם עורכי דין המייצגים את המדינה בעשרות אלפי התיקים הפליליים והאזרחיים שהיא מעורבת בהם. זוכרים את הסערה סביב הסדר הטיעון שקיבל מי שדרס למוות ילדה? פריחתם של הסדרי טיעון נובעת ממצוקת כוח אדם קשה הן בשורות הפרקליטים והן בשורות השופטים וכוח העזר שלהם (המתמחים והעוזרים המשפטיים). כמות התיקים שעימה מתמודדת המערכת והדרישות שהיא מציבה בפני העוסקים במלאכה – שופט אמור לסגור תיק בכל 20 דקות – הם בלתי אפשריים. התוצאה היא מעבר לפתרונות שיאפשרו סגירה זריזה של תיקים, מה שמיתרגם בתחום האזרחי לגישורים ופשרות מחוץ לבית המשפט, ובתחום הפלילי להסדרי טיעון שיכולים להיות מוזרים למדי. ככה זה כשלא לפרקליטים ולא לשופטים יש אפשרות ללמוד את התיקים שבפניהם ביסודיות מאחר שלכל אחד מהם יש מאות תיקים שהוא אמור לטפל בהם, ככה זה כשלא לכל שופט יש לשכה לעבוד בה (כן, כן, הם צריכים להתחלק), ככה זה כשמתמחים מקבלים שכר עבור 3/4 משרה אבל בפועל עובדים הרבה יותר. כאן כבוד האדם נרמס פעמיים: גם כבודם של הפרקליטים כבני אדם וגם כבודם של האזרחים שצריכים לקיים התדיינות משפטיות מול מערכת שלא מכבדת אותם. הפעם זכות הקניין הרומסת שייכת למדינה, פרי אידיאולוגיה שרואה בניהול המדינה סוג של עסק.

במרץ 2011 שבתו העובדים הסוציאליים. למי שלא יודע, אלה אנשים שמקדישים את חייהם לטיפול ועזרה לאותם חלקים בחברה שהגורל לא שפר עליהם. לפי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים רשומים בפנקס העובדים הסוציאליים קרוב ל 22 אלף איש, 90% מתוכם נשים. הסתבר שהעובדים הסוציאלים בעצמם הופכים לא פעם למקרי סעד – הם מועסקים בחלקיקי משרה, מקבלים תגמול שאינו תואם את המצופה עבור בעלי תארים גבוהים (לא פעם יותר מאחד) ומצריך אותם לקבל השלמת הכנסה, כורעים תחת מספר התיקים העצום שהם מופקדים עליו, לא מקבלים החזרי הוצאות נסיעה וסלולרי, וגם אחרי 30 שנה במקצוע כשהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר, הם ירוויחו שכר מביש. עוד הסתבר שחלק מפעילויות הרווחה במדינה אינן נעשות ישירות ע"י הממשלה אלא הועברו לידיהן של עמותות שונות, והאחריות לתנאי ההעסקה של עו"סים באותן עמותות נופלת בין משרד הרווחה למשרד המשפטים למשרד האוצר… עוד דוגמה מאלפת לאופן שבו זכות הקניין רומסת את כבוד האדם – גם את כבודם של העובדים הסוציאליים וגם כמובן את כבודם של אותם אזרחים שזקוקים לשירותי הרווחה ולא יכולים לקבל אותם בצורה נאותה.

כבר יותר מארבעה חודשים שהרופאים שובתים. מאפייני העבודה שלהם מזכירים מאוד את אלה של הפרקליטים והעובדים הסוציאליים, ואני מתחיל להרגיש כמו תקליט שבור. אפשר היה להוסיף עוד שורה ארוכה של דוגמאות שכל אחת מהן כשלעצמה תגרום לנו לשחרר אנחה כבדה, אבל אני חושב שהנקודה ברורה והיא לא קשורה למגזר או לקבוצת אוכלוסיה מסוימת.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה מי שדואג לקניין שלו חושב שיש לו גם את החירות לדרוס את כבוד האדם של האחר. אנחנו חיים במדינה שמתנהלת כמו עסק בו החלטות מתקבלות לפי מה שכלכלי או יעיל, ולא לפי מה שראוי או אתי. המדינה שכחה שהיא לא חברה בע"מ שצריכה לדאוג רק לתקציבים, גרעונות ואחוזי תוצר – אלא חברה אנושית שצריכה לדאוג לבני האדם שמרכיבים אותה.
ועל זה, רבותי, אנחנו נאבקים. על הזכות שלנו לכבוד האדם באשר הוא אדם. זכות המעוגנת בחוק יסוד, ואשר נרמסת יום יום שעה שעה באין פוצה פה.

נושאים שלא נכללו בפוסט: גורמים נוספים שפוגעים בכבוד האדם מלבד הזכות לקניין, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התייחסות למאפייני המחאות השונות, דרכי פעולה ופתרונות.

הגבינה עם האוהל חולה אנושה ואין עו"ס פנוייה שתבוא לבקר אותה. הילדים שלה (2.4 מהם, תודה ששאלתם) מתרוצצים ברחוב כי היא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם לקייטנה. היא גם נאלצת לעבוד במשרה חלקית כי מישהו צריך לאסוף את הילדים מהגן והיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם לצהרון או למטפלת. הגבינה עם האוהל חולה אנושה, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על יום עבודה כי היא חוששת מפיטורין. היא מרוויחה 20 שקל לשעה כולל נסיעות ושעות נוספות, וויתור על יום עבודה משמעו וויתור על ארוחה חמה ביום שישי. הגבינה עם האוהל חולה אנושה, כי הרופא שבדק אותה בקופת חולים רשם לה תרופה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות. כשהיא הגיעה למיון בדק אותה לאחר שלוש שעות המתנה מתמחה שעובד ברצף כבר 20 שעות ומתפקד בקושי על כוס הקפה העשירית שלו, כך שלמרבה הצער היא קיבלה טיפול לא מתאים. האחות אולי הייתה שמה לב לטעות, אבל בשל אשפוז יתר של חולים במחלקה לא נשארו מספיק אחיות שישגיחו על כולם.
הגבינה עם האוהל גרה עם בן זוגה וילדיהם בדירת 2.5 חדרים בפריפריה. לא, הם לא נשואים מכיוון שהמדינה לא מאפשרת להם להינשא כרצונם והם לא יכולים להרשות לעצמם לטוס לקפריסין (רק הנפקה של דרכונים תעלה להם כמו הטיסה). הדירה, אגב, לא שלהם. אין להם את הסכום המינימלי הנדרש כדי לקבל משכנתה (הם גם לא נשואים כך שקשה להם לקבל הטבות לזוגות צעירים), אז הם שוכרים. כמחצית מההכנסה המשותפת שלהם משמשת לשכר דירה. הם גם צריכים להחזיק רכב (מודל 98', תודה ששאלתם) כי אין תחבורה ציבורית סדירה ממקום המגורים שלהם לעבודה (כלומר, יש רכבת, לפעמים, כשהקו לא "בתחזוקה"). הגבינה עם האוהל ניסתה לקבל מילגה מהמכללה בה היא רוצה ללמוד תואר ראשון במסלול ערב, אבל מכיוון שיש לה רכב היא נמצאה לא זכאית.
הגבינה עם האוהל הגיעה לגיל פרישה וגילתה שהפנסיה שלה מספיקה בקושי לחצי חודש שכירות ושביטוח לאומי לא משלם לה את מלוא הקיצבה שמגיעה לה בגלל "טעות מחשב". הגבינה עם האוהל רצתה לצאת להפגין נגד המצב אבל המשטרה לא נתנה אישור כי היא שייכת לעדה הלא נכונה. הגבינה עם האוהל מתה, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לשלם כדי להיקבר באדמה ושיכינו לה מצבה ראויה. אז שלחו את גופתה לבית עלמין רחוק, בו היא נקברה "בקומות".
על קברה נכתב רק "כאן טמונה אלטנוילנד".

כי אי אפשר שלא להתייחס.

1. תמונת היום: קירשנדון מדווחים ממטה מפלגת העבודה, מיקי חיימוביץ' מתעניינת מה קורה שם; ירון לונדון מחזיר מבט משועמם למצלמה, ומוטי קירשנבאום מניח ראש על כתפו של לונדון כמעמיד פני ישן. כל מילה מיותרת.

2. דיווח תוצאות המדגמים בערוצים: לצד מספר המנדטים שהוענקו במדגם למפלגת ישראל ביתנו לא כתוב שם המפלגה אלא רק "ליברמן". כל מילה מיותרת.

3. למרות שקולו של יעקב אילון חזר אליו רק באופן חלקי (וסיפק שוב ושוב אתנחתא קומית), הוא הצטרף למיקי בהגשת המשדר. יונית לוי לעומת זאת, עשתה חיל לבדה (בדקות הספורות שזיפזפתי לשם).

4. הג'וב הכי שווה הערב הוא זה של שתי עלמות החן הישובות לצד פרופ' קמיל פוקס. רואים אותן בטלוויזיה הארצית, אבל הן לא צריכות לענות על שאלות מפרכות בנוגע למה יכול להיות אם וכאשר, והן בין אלו שיודעים את התוצאות לפני כולם. פנטסטי. (אגב, זה רק אני או שהן עובדות על מקבוקים?)

5. נתניהו אמר שהוא כבר מזמין את כל המפלגות הציוניות לשבת איתו בממשלה. אבל ש"ס ויהדות התורה לא היו מפלגות ציוניות בפעם האחרונה שבדקתי, והן חברות כבוד בכל קואליציה שלא תהייה. אז או שההגדרות של נתניהו, שלי ושל מפלגות החרדים לציונות שונות, או שמישהו פשוט רגיל לדבר בסיסמאות נבובות.

ואני הייתי מת לדעת למי הצביע היום אהוד אולמרט.

(מבוסס על פוסט באותו נושא שפרסמתי ב- 23.10.2007)

היה היה לפני שנים רבות בארץ רחוקה ראש ממשלה ושמו יצחק רבין. רבין היה ראש הממשלה של אותה ארץ רחוקה במשך קדנציה ארוכה יחסית לכמה ראשי ממשלה אחרים במדינה והביא למספר התפתחויות משמעותיות בתחומים כמו חינוך, חברה והיחסים העכורים עם השכנים.
ערב אחד, בסיומה של עצרת המונים למען השלום ונגד האלימות, רבין נרצח.

הרוצח, יגאל עמיר, נתפס בו במקום. עמיר לא ניסה להכחיש את מעשהו, ולמעשה הוא דיי גאה בו.
מאותו יום מציינת המדינה פעם בשנה, בתאריך העברי – י"ב בחשוון (ונוח בכל התקופה שבין 4 בנובמבר ל-י"ב בחשוון), את יום חגו של הרוצח. התקשורת חוקרת את מורשתו של עמיר, חוזרת לבני משפחתו ובודקת מה שלומם. כתבות נרחבות על המקומות בהם גדל ולמד, על אשתו וילדו. ממש "אלו הם חייך". גם לאחר שנתפס, הועמד לדין, הורשע והוכנס מאחורי סורג ובריח, לא ירדו עינייניו של הרוצח מסדר היום. תנאי שהייתו בבית האסורים, רצונו להינשא לבחירת ליבו ושאיפתו להביא עימה ילד לעולם עוררו דיונים ציבוריים, וסיפקו את תאוות התקשורת, העם ונציגיו הנבחרים לעסוק שוב ושוב ברוצח.

ראשי ממשלה באים והולכים. הזיכרון קצר והתחלופה מרובה. מי העביר איזה תקציב, מי מינה שר כזה ומי עבר ועדה כזאת או אחרת – אלה פרטים משעממים. אבל רוצח מפורסם, זה לא קורה הרבה במדינה קטנה ורחוקה. ברור ומובן לכן מדוע החגיגה סביבו.

החגיגה סביב הרוצח ביום הזיכרון השנתי לרצח מייצרת פרסום ובאזז תקשורתי שלא מגיעים לו. הנה אנחנו (שוב) בתקופת בחירות, וזוהי הזדמנות מצוינת להזכיר הן למפלגת העבודה והן לשאר המתמודדים כיצד פעל רבין ז"ל למשל בתחומי הביטחון, השלום והחינוך. חבל שלא מתמקדים במעשיו של הנרצח, שהנצחת זכרו ומורשתו אמורה להיות במוקד היום, וסוקרים את חייו ואת הקריירה העשירה שלו – לטוב ולרע, במקום לתת במה ציבורית מיותרת לרוצח.

כמו בדמוקרטיה שמכבדת את עצמה, השלטון הישראלי מורכב ממספר שחקנים השומרים אחד על גבו של השני. הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, נשיא המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה – כל אחד מהם נושא בסמכויות ובאחריות לגבי התנהלותה של המדינה.

נשיא המדינה נבחר בידי חברי הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה מתמנה לתפקידו על ידי הממשלה בהתאם להמלצות ועדה ציבורית, ומבקר המדינה מתמנה על ידי הכנסת. הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת בה, כאשר ראש הממשלה הינו גם חבר כנסת, ומשימת הרכבת הממשלה מוטלת עליו בידי נשיא המדינה. חברי הממשלה נבחרים בידי ראש הממשלה וראשי מפלגות הקואליציה; הם כולם מינויים פוליטיים ולא נבחרי ציבור. חברי בית המשפט העליון ממונים בידי הועדה לבחירת שופטים המורכבת משני חברי ממשלה, שני חברי כנסת, שני חברי לשכת עורכי הדין ושלושה חברים של בית המשפט העליון. גם כאן אין נבחרי ציבורי אלא מינויים.

אבל הכנסת היא המוסד השלטוני היחיד שנבחר על ידי העם בבחירות דמוקרטיות, "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת" (סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת).

מוזר, אם כן, שעל עבודת הממשלה ובית המשפט אנחנו שומעים באופן קבוע, על היועץ המשפטי ומבקר המדינה קוראים לעתים מזומנות, ואילו בעבודת הכנסת מתעמקים בעיקר כשיש בחירות כלליות באופק.

הממשלה עובדת באופן רציף לאורך השנה (חלק משריה גם בשבתות וחגים לפי הצורך), כך גם נשיא המדינה, היועץ המשפטי ומבקר המדינה. בית המשפט יוצא לפגרת דיונים של כחודש וחצי בקיץ, אך שופטיו מנצלים תקופה זו לכתיבת פסקי דין.

הכנסת, לעומת זאת, עובדת חודשים ספורים בשנה: כנס חורף מלאחרי החגים ועד לפני פסח, וכנס קיץ קצרצר מלאחר פסח ועד יולי. סה"כ כ- 9 חודשים בשנה. אך חזרו הח"כים מפגרת הקיץ, והם כופים על עצמם פגרת בחירות ארכנית כדי לא להשתולל בחקיקה (לא חזקים בריסון עצמי החבר'ה כנראה). מה חבל שהיציאה הנמהרת הזו לפגרה תפגע לא רק בחקיקה פופוליסטית ומיותרת, אלא גם בחוקים חשובים וראויים שיתקעו חודשים ארוכים במערכת עד שניתן יהיה להעלותם להצבעה שוב, אם בכלל.

הדימוי של הכנסת בציבור נמצא כבר שנים בירידה, וזה לא סוד. אבל חברי הכנסת, עושה רושם, לא ממש מתרגשים ולא מאוד מתאמצים לשנות את המצב. הם ממשיכים להשתמש בתקציב "הקשר עם הבוחר" להרבה מאוד צרכים שאין בינם ובין קשר עם הבוחר דבר וחצי דבר, והם ממשיכים לא להגיע לדיונים במליאה או בוועדות (לא חסרות דוגמאות).

כלי הפיקוח המשמעותי ביותר של הכנסת (ובאמצעותה – של העם) על הממשלה, הוא חוק התקציב. באמצעות חוק זה יכולים חברי הכנסת לקבוע את גורלן של רוב תוכניות הממשלה לשנה הבאה. ההצבעה על תקציב המדינה היא למעשה הצבעת אמון בממשלה, שכן אם לא יאושר חוק התקציב אזי תאלץ הכנסת להתפזר ויוכרזו בחירות. אלא שבמציאות הפוליטית הישראלית נקבעת ההצבעה על התקציב מראש ע"י ראשי הקואליציה הישובים בממשלה, חברי הכנסת מחויבים להצביע על התקציב, ועל חוק ההסדרים המשוקץ הנספח לו, בהתאם למשמעת הסיעתית, וכך נמוגה האפשרות האמיתית לביקורת על הממשלה. אנה נעלמו האיזונים והבלמים? איך זה שמבין הגורמים המכתיבים את סדר היום במדינה, בשנים האחרונות הכנסת נמצאת בתחתית הרשימה?

חלק עיקרי מעבודתו של פרלמנט אמור להיות חקיקת חוקים. אך בהיסטוריה הפרלמנטרית הישראלית יש לא מעט הצבעות במליאה על נושאים כבדי משקל שכללו מספר מביך של חברי כנסת נוכחים (דוגמה ידועה היא למשל חוק יסוד חופש העיסוק שעבר בכנסת ברוב של 23 ח"כים בלבד, ללא מתנגדים, ודוגמה עדכנית יותר היא הצעת חוק מאגר המידע הביומטרי שעברה בשבוע שעבר בקריאה ראשונה ברוב של 18 נגד 1), ובכלל – מה הביאה לנו החקיקה בשנים האחרונות? את חוק דרומי? חוק הקסדות?

לאן נעלמה העשייה המשמעותית בכנסת? למה עמוד התווך של הדמוקרטיה הישראלית לא נראה, נשמע ומתנהג כמו אחד?

המדינה נמצאת עכשיו שוב בתקופת בחירות לכנסת. לא לראשות הממשלה, למשרת שר הביטחון או האוצר, אלא לכנסת. על סדר היום של המפלגות, כרגיל, היחסים עם השכנים. מי יביא שלום וביטחון, מי יחלק את ירושלים למי ולמי יש יותר כוכבים ברשימה. מה שלא על סדר היום, וכמעט לא נשמע, הוא המצע של המפלגות ומועמדיהם בנושא החיים במדינה הזאת. אני למשל הייתי שמח לדעת מה מתכוונות המפלגות לעשות עם חברי הכנסת שלהן בנושאים כמו:

• זכויות אדם ואזרח (טיפול בפליטים, עובדים זרים, אפשרות של כל אזרח להינשא לבחיר/ת לבו ולקבל זכויות שוות);
• הביטחון האישי (טיפול המשטרה בעבירות ה"קטנות" של הטרדה, פריצה, גניבה ותקיפה שהרבה יותר אזרחים סובלים מהן מאשר מקיומם של ארגוני פשיעה חמורה);
• מערכת החינוך (גני הילדים, בתי הספר היסודיים, התיכונים, האוניברסיטאות והמכללות);
• הגנת הסביבה (תחנות כוח פחמיות, זיהום האוויר, מיחזור מים, מיחזור פסולת, פיקדון בקבוקים, חיסכון בחשמל, בנייה ירוקה);
• תחבורה (תאונות דרכים, שירות לנוסע בתחבורה הציבורית, קיומה של רכבת תחתית/קלה, כירטוס אחיד);

"הסכסוך" הוא עובדה קיימת, ששינויה תלוי לא רק בנו אלא גם ברצונות והיכולות של הצד השני. אבל ההתייחסות לנושאים הפנים-אזרחיים שאת חלקם מניתי כאן, תלויה אך ורק בנו; בחברי הכנסת שייבחרו ובשרים שימונו מקרבם.

ישנה אמרה ידועה: "אלי, תן לי את השלווה לקבל את שאין ביכולתי לשנות, אומץ לשנות את שביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין ביניהם", חבל שהמפלגות לא פועלות יותר לפי המוטו הזה.

העולם כמרקחה. שווקי העולם מתנהלים כמו רכבת הרים שיכורה, ובעקבותם העיתונאים, הפרשנים, הדעתנים וכמובן הבלוגרים. אני לא מתיימר להבין בזה יותר מדי, אבל אנאלוגיה חביבה כן קפצה לי לראש.

לפני כמה ימים ראיתי (לבושתי, לראשונה) את הסרט "מלתעות". והנה סצנה מהסרט שכמו מדמה את המצב רגע לפני פריצת המשבר. בסצנה המדוברת מנסים מפקד המשטרה והמומחה לכרישים לשכנע את ראש העיר שיש כריש מסוכן המאיים על המתרחצים ושצריך לסגור את החוף. ראש העיר לא מוכן לשמוע, ומודיע להם שלמחרת, ה- 4 ביולי (יום העצמאות האמריקני הכה מתאים לאנאלוגיה שלי), החופים יהיו פתוחים ומלאים נופשים עד אפס מקום. ראש העיר, בגאוותו, לא היה מוכן לסכן את חווית החג האמריקנית ואת רווחיה העצומים של העיר מרבבות הנופשים שמגיעים לחופיה בחג. כמובן שהכריש אכן הגיע וההמשך ידוע.

אינני בקי מספיק בתולדות המשבר כדי לומר אם היו כאלה מזהירים מפני הכריש, אבל כנראה שבכל מקרה אף אחד לא ממש רצה לשמוע. על חגיגת הנהנתנות האמריקנית אנחנו משלמים, תרתי משמע, עכשיו. את חלקינו הכריש כבר טרף, והאחרים עסוקים בבריחה מבוהלת.

כותרות היום זועקות שמשרד הבריאות מזהיר מפני הטלפון הסלולרי, ומסביבי מפלס הפאניקה גואה.

בישראל יש יותר טלפונים סלולריים מבני אדם והישראלים הם בין הדברנים הגדולים בעולם, כך שסכנה פוטנציאלית מהמכשיר הזה בהחלט צריכה להדאיג.

אבל צריך לזכור שהטלפון הסלולרי, על אנטנתו וקרינתו, אינו הפריט היחיד שפולט קרינה בסביבתנו. ד"ר סטליאן גלברג, ראש תחום רעש וקרינה במשרד לאיכות הגנת הסביבה, מסביר ש"החשיפה הגבוהה ביותר היא סמוך למכשירי חשמל כמו המקרר ומכונת הכביסה. הסיבה היא שליד שנאים ומנועים יש שדה מגנטי גבוה. הקרינה בצמוד לשנאים יכולה להגיע אף ל-1,000 מילי-גאוס." (הרמה המותרת על פי התקן היא 2 מילי-גאוס)

רשתות אלחוטיות המוצאות דרכן לבתים רבים, טלפונים אלחוטיים ביתיים, טלוויזיות ומוצרי אלקטרוניקה נפוצים רבים אחרים, מייצרים קרינת רדיו וקרינה אלקטרומגנטית ברמות גבוהות משמעותית מאלה של הטלפון הסלולרי. למעשה, לפי ההסבר של ד"ר גלברג אני מבין שגם המאוורר שלצדי פולט ממנועו קרינה אלקטרומגנטית מסוכנת (שלא לדבר על מנוע המזגן שנמצא ממש מתחת לחלון חדר השינה).

משום מה אנחנו לא רואים אף אחד במשרד הבריאות יוצא נגד טלפונים אלחוטיים או כותב תקן לקרינה אלקטרומגנטית ממנוע של מאוורר.

בסופו של דבר, כמו שהחיים בסביבה מקוונת של רשתות מידע כרוכים בויתור על הפרטיות, כך החיים בסביבה עתירת מכשור אלקטרוני כרוכים בספיגת קרינה. אלא שבשימוש באינטרנט אפשר עדיין לנקוט אמצעי זהירות מסוימים כדי להגן על הפרטיות, ועל המקרר לעומת זאת אני לא צופה שמישהו יוותר. אני גם מאמין שמשתמש ממוצע באינטרנט מודע ברמה כזו או אחרת לויתור על פרטיותו בעת השימוש ברשת, בעוד שרק קומץ מבין משתמשי המקררים יודע את נתוני הקרינה שלהם.

הדבר היחיד שאפשר לנסות לעשות בינתיים הוא להיות מודעים לדבר. אפשר להשתמש בטלפון קווי רגיל במקום באלחוטי, אפשר לטעון את הסלולרי בחדר אחר במקום ליד המיטה (ולהשתמש בשעון מעורר מהסוג העתיק), אפשר להפחית ככל הניתן את השהות בסביבת המקרר או מכונת הכביסה, ואולי גם אפשר שמשרד הבריאות ידרוש שכל מוצר אלקטרוני יגיע עם נתוני הקרינה שהוא מייצר.

קונטאר הוא פושע. טרוריסט. רוצח. אדם נאלח. הוא נשפט בבית משפט ישראלי, הורשע ברצח ארבעה ישראלים ונידון לארבעה מאסרי עולם. אין ספק שהוא צריך היה להינמק בכלא עד יומו האחרון.

אבל רוצחים, טרוריסטים ואישים נאלחים ממלאים את בתי הכלא כל הזמן, ומאסרי עולם של רוצחים רבים נקצבים כך שיוכלו להשתחרר לאחר מספר שנים. במה שונה קונטאר מרוצחים אחרים? מדוע כשרוצח "סתם" מקבל הפחתה בעונש לא מזמין ראש הממשלה את משפחת הקורבן לפגישה אישית בה הוא מסביר את הסיבות להחלטה? קונטאר נתפס, נשפט וישב בכלא כמעט 30 שנה. זה הרבה יותר זמן ממה שפושעים לא פחות אכזריים ממנו זוכים לשבת בכלא הישראלי.

אני לא מצליח להבין למה לקצוב עונש של רוצח מתועב "סתם" כי הוא מתנהג יפה בכלא זה בסדר, ולשחרר רוצח מתועב ומפורסם אחרי 29 שנה בכלא כדי להחזיר הביתה חיילים שבויים זה משהו שמעורר כל כך הרבה מחלוקת.

לא מבין.

"על הציבור האמריקאי להבין כי לא נוכל להמשיך לנהוג ברכבים זוללי הדלק שלנו, לאכול כל מה שאנחנו רוצים ולשמור את הטמפרטורה בבתים על 72 מעלות פרנהייט (22 מעלות צלזיוס) לאורך כל השנה. העולם פשוט לא יקבל זאת".

את המשפט הזה אמר המתמודד לנשיאות ארה"ב ברק אובאמה לפני כמה ימים בנאום בחירות (מקור).

במבט ראשון האמירה הזאת שימחה אותי. מועמד לנשיאות בארה"ב מודה קבל עם ובוחרים פוטנציאלים שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות חייבת להתחיל להגביל את עצמה או שהעולם יסבול. חגיגת הצריכה והבזבוז שהציבור האמריקני כל כך אוהב חייבת להיפסק, פשוט כי ארה"ב צורכת 25% מהאנרגיה העולמית בעוד היא מהווה רק 3% מהאוכלוסיה (כה אמר אובאמה).

אבל במבט שני הבנתי שהאמירה הנכונה הזאת באה כנראה מהמניעים הלא נכונים. אובאמה לא הפך פתאום לאל גור, ולא נחתה עליו שום הארה פתאומית בנוגע לנזקים העצומים שהצריכה האמריקנית גורמת למצבו האקולוגי של כדור הארץ. הוא פשוט חושב שהמדינה אותה הוא שואף להנהיג לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתעלם מדעת הקהל העולמית (כמו שהיא עושה, למשל, בנושא פרוטוקול קיוטו). אין לזה שום קשר לדאגה לסביבה, רק ליחסי החוץ.

כך הגדיר ח"כ אחמד טיבי את תקיפת הרופא בבי"ח ברחובות.

האם ב"שפל" התכוון ח"כ טיבי שתקיפת הרופא מצביעה על ירידה בהיקף התופעה של אלימות חברתית? סביר להניח שלא.

ככל הנראה התכוון ח"כ טיבי לומר שהתקיפה הזאת חריגה בנבזותה ורשעותה ביחס למקרים אחרים של אלימות. אלא שלצערנו תקיפות מסוג זה אינן דבר חדש.

ברור הרי שאף אחד לא יוכל להימנע מלגנות תקיפה של רופא. אבל בניגוד לרבים מאזרחי המדינה שמרגישים שאין ביכולתם לעשות הרבה מלבד לצקצק בלשון ולהסכים שאין ספק שהמדינה שלנו מתדרדרת, ח"כ טיבי, דוקא נמצא במקום שבו אפשר לעשות.

השאלה היא מה ח"כ טיבי, רופא בעצמו, ושאר 119 חבריו למשכן, עושים כדי לטפל בבעיה. אני לא חושב שקביעת עונשים כבדים על תקיפת רופאים תמנע את התופעה. אנשים תוקפים רופאים כי הם מרגישים שהם לא מרוצים מהטיפול הרפואי שניתן להם או כי הם צריכים להמתין לו זמן רב, וברגעים כאלה אף אחד לא יחשוב על מספר שנות המאסר הצפויות לו בעקבות המעשה. כנראה שהתחושות האלה (סובייקטיביות ככל שיהיו) משקפות חלק מתחלואי מערכת הבריאות הציבורית שסובלת באופן כרוני מהעדר תקציבים נאותים ומחוסר בכוח אדם.

אולי כדאי שבמקום להפריח משפטים חסרי פשר לעבר עיתונאים, יתחילו שם בכנסת לבחון את הדברים לעומק ולטפל בדרוש טיפול. ענישה פלילית היא לא תמיד הפתרון האולטימטיבי.