מפת סיביות

קורי עכביש אולי התפשטו בבלוג, אבל הם לא חלק מהחורף שלי. יש משהו סימבולי בעיני בכך שמה שבאמת עשה לי חשק לכתוב לבלוג הזה הוא הסתיו, אחרי שהפוסט הקודם פורסם פה בשלהי האביב.

היום בצהריים ישבתי על ספסל מחוץ למתחם אשכול-פיס של תיכון עירוני א' בת"א, ובזמן שחיכיתי לתחילתו של אחד מאירועי איקון, התחילה לנשוב עלי רוח. לא רוח קייצית ושרבית שמעלה לי אסוציאציות למדבריות צחיחות עם כמה עשבים אפורים שמנסים לשרוד ושלדים של חיות שלא שרדו את החום, אלא רוח סתווית קרירה ואופטימית. רוח שהעלתה לי חיוך על הפנים וגרמה לי לרצות לצעוק בתוכחה על כל קטני האמונה שטוענים שאין סתיו בישראל.

בתור מעריץ חורף מושבע, יש לי חיבה משונה גם לסתיו.
הסתיו הוא טיזר לחורף, כמו קדימון לסרט שנערך לתוך שתי דקות עם כל הקטעים הטובים ומשאיר לסרט עצמו שעתיים של אכזבה. האוויר קצת מתקרר, הלילות יותר נעימים, יורד לפעמים גשם, אפשר אולי ללבוש חולצה ארוכה בערב, ויש תחושה שיש למה לצפות כי הנה-או-טו-טו מגיע האדון חורף בכבודו ובעצמו. אלא שלאדון חורף בישראל יש נטייה לאכזב, ולכן בניית הציפיה אליו יכולה להיות עוד יותר מהנה מהדבר עצמו. טוב, לא באמת… אבל היא כן מרגשת. כמו שכתבתי בפוסט החורף הקודם שלי, יש בזה מן ההוכחה שהעולם עובד. לוח השנה מוכיח את עצמו, ועונות השנה ממשיכות להתחלף.

יש אנשים שסובלים מתופעה ידועה הנקראת דיכאון בחורף. משהו שקשור בשעות האור המצטמצמות משפיע על ייצור הכימיקלים השמחים במוח שלהם. אני, יצור משונה שכמותי, עובד בדיוק הפוך. ככל שיש עלי פחות שמש והימים מתקצרים ומתקררים – מצב הרוח שלי משתפר. החורף, במיוחד בישראל, הוא עונה מרעננת עבורי; בעונה החמה והדביקה אני בורח ממתחם ממוזג אחד לשני ושומר את כל החלונות בבית סגורים, וכשמגיע הסתיו אני יכול לחזור לנשום ולהכניס חמצן טרי לריאות. אני מתחיל לקחת נשימות עמוקות יותר, ומתמלא ביותר אנרגיה, מצב רוח ומוטיבציה.

בחלון שלי יש אדנית עם פקעות של פרחים. שמתי אותן באדמה לפני כמעט שנה, הפרחים פרחו לאורך החורף ובסופו התייבשו והפקעות נרדמו. חודשים רבים ישנו הפקעות באדמה היבשה, ובקרוב אפשר יהיה להתחיל להשקות אותן ולעורר צמיחה מחודשת של פרחי החורף בחלון.

גם אני (וסליחה על האנאלוגיה הצ'יזית) כמו הפקעות, ישנתי כל הקיץ. ניצלתי מינימום אנרגיה כדי להתקיים ולהביא אותי שוב לסתיו, לעונה שאפשר לגזום בה את שאריות העלים היבשים ולהתחיל לפרוח שוב.

ובזכות כמה משבים אקראיים של רוח סתווית שהעלתה לי חיוך וריגשה אותי, יש גם פוסט חדש. הוריי!

ישבתי היום עם מישהו והסברתי לו קצת על איך עובדים עם הבלוג בתפוז. בין לבין דיברנו על מקומו של איש התוכן באתר תוכן גולשים, ואז הוא אמר לי שבוודאי הגעתי לתפקיד שלי מתוך זה שהייתי איש תוכן בעצמי, ושמאז שאני קורא כל כך הרבה טקסטים מדי יום בטח המוח שלי מתעייף עד שכבר אין לי חשק ליצור בעצמי. הפכתי לבירוקראט שעוסק בדאגה לתפעול התוכן של אחרים במקום להיות איש תוכן בעצמי.
מייד נחלצתי להגנתו של המוח שלי וטענתי בתוקף שזה ממש לא עניין של חשק, אלא של חוסר סבלנות לשבת ולעבד את המחשבות שלי לכדי אייטמים ראויים לפרסום. אבל במחשבה נוספת, ולאחר שהאיש הלך וההגנות האוטומטיות שלי קצת נרגעו, מאוד יכול להיות שיש משהו במה שהוא אומר.

אני באמת באמת צורך כמויות עצומות של טקסטים מדי יום. אני עובר על עשרות אם לא מאות בלוגים רק במסגרת העבודה, ועל כמה עשרות נוספים ממקורות אחרים. העיניים שלי שותות את המילים בשקיקה, מרפרפות אחוזות תזזית על המשפטים כאילו מנסות לבלוע את כל האייטם ברגע חטוף אחד. לא פעם אני צריך לקרוא קטע גם פעמיים ושלוש כדי להעריך אותו במלואו. יכולת ההתעמקות שלי בקריאה הולכת ונשחקת.
לפני עשור וחצי הייתי בשיא תקופת הקריאה שלי; [אזהרת חנוניות מתפרצת] הייתי מתיישב בספריה, עובר מדף מדף על הכותרים, ושולף כל מה שנראה מעניין. ככל שהאינטרנט התפתח ותפס חלק משמעותי יותר בחיי, כמויות התוכן לגווניו שאני צורך תפחה, ויכולת הריכוז שלי ירדה בהתאם.
אבל כשאני רוצה לכתוב לבלוג אני צריך את מלוא הקשב שלי מגוייס. כל פסיק חשוב וכל מילה הרת גורל. אלא שאז אני מגלה שאני מתקשה לשמור על חוט המחשבה שלי ליותר מדקות ספורות לפני שהאותיות מתחילות לצאת במחולות ולהתערבב מול עיני. ראשי כה עייף מהתמודדות מעמיקה עם טקסטים לאורך היום, עד שכשאני רוצה ליצור אחד בעצמי אני מגלה שתש כוחי. זו אחת הסיבות כנראה לכך שכמעט כל הפוסטים שלי נכתבים בלילה, כשכמות ההפרעות מסביב היא מינימאלית והעיניים קצת נרגעות (אגב, גם את העבודות שלי לאוניברסיטה כתבתי בין עשר בלילה לשבע בבוקר).

האם זה אומר שעתידי כבלוגר נחרץ? אני מקווה שלא. עובדה היא שאני מצליח לגרד מעט כוחות כדי לפרסם פה מדי פעם, לכתוב על סטאר טרק מדי פעם, ואפילו לייצר תוכן לתפוז מדי פעם ;-)

בבלוג הזה יש 16 טיוטות. רובן המכריע אמורות היו להפוך לפוסטים אמיתיים בסופו של דבר. חלקן כולל רק משפט קצר או קישור שנועד להזכיר לי על מה רציתי לכתוב. כולן נכתבו לפני יותר מחצי שנה (לפני שחזרתי לעבוד בתפוז).
אני מקווה שאת אותו חלק שעדיין רלוונטי (ולא היה אמור להתפרסם בהקשר אקטואלי מסוים) אני באמת אערוך ואפרסם בסופו של דבר.

—-
ובשולי הדברים: אין לי כוונה לכתוב על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, על ועידת דרבן, על מחמוד אחמדינג'אד, ובטח שלא על סוזן בויל. כולם נושאים טובים וחשובים שדוברו כבר עד זרא. אז הנה, הזכרתי אותם בבלוג כדי לצאת ידי חובה. עכשיו תנו קצת לנוח.

ביום שישי האחרון נערך מפגש הבלוגרים של תפוז בקולנוע לב, ואטרקציה מרכזית בו הייתה הקרנת הסרט "מילק". הסרט מגולל את סיפורו של הרווי מילק (שון פן, שזכה באוסקר שאין מוצדק ממנו), הומוסקסואל ופעיל זכויות אדם בסן-פרנסיסקו של שנות ה-70, אשר היה לנבחר הציבור הגאה (המפורסם) הראשון בארה"ב.
(עוד על מילק האיש – כאן)

— אזהרה: אני הולך לדבר על הסרט בפוסט הזה. לא יהיו כאן ממש ספויילרים, אבל מי שחשוב לו לקבל את כל המידע ממקור ראשון, שיקרא את הפוסט רק לאחר הצפייה (המומלצת, כבר אמרתי?) בסרט.

מלבד תיאור הקריירה החברתית-פוליטית של מילק, הסרט מתייחס במקביל גם להתפתחויות בחייו האישיים, וכולל מספר סצנות שמציגות אינטימיות הומואית מאוד גדולה וגם מעט עירום גברי.

טרם ההקרנה דיברתי עם אחת האורחות, וכששאלתי אותה אם היא נשארת לסרט ענתה, תוך עיווי פנים, שהיא לא יודעת כי יש בו הומואים וכל זה. הקהל שהגיע לאירוע היה הטרוגני למדי, בני עשרים פלוס לצד בני חמישים פלוס. כשהסרט התחיל וראינו את מילק עם בן זוגו, אני התחלתי לזוע באי נוחות על הכסא. כל כך הרבה סצנות הומואיות בוטות. אולי הקהל שלנו שמרן מדי? אולי כל ההומואיזם המתפרץ הזה יביך אותם או ייתפס כלא ראוי? אבל הם ידעו בדיוק איזה סרט הם באים לראות, הרי פרסמנו את הטריילר שלו בכל מקום אפשרי, לא? אולי זה לא היה ברור כמה הרווי מילק הומו עד שראו אותו על המסך הגדול.

הרווי מילק היה הומו. הוא היה הומו במיטה, בסלון, ברחוב, בהפגנה, בעבודתו בחנות הצילום שלו, בפעילותו כפוליטיקאי, בחייו ובמותו. זה היה בהווייתו. על כך הוא למעשה נלחם – על ההכרה בכך שהומוסקסואליות היא לא סטייה ולא מחלה אלא פשוט חלק מהזהות העצמית.

ואני הסתכלתי על החיים של הרווי מילק והרגשתי אי נוחות.

לא אי נוחות מהסרט עצמו, אלא מהדמות של מילק. הוא יותר מדי שלם עם עצמו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. בעולמו של מילק המונח "ארון" קיים רק בהקשר לאנשים אחרים – אותם הוא מעודד (לעתים אף באגרסיביות) לצאת. לעומת זאת המציאות שאני מכיר היא הרבה יותר מורכבת, והעולם היום – 30 שנה אחרי מילק – עדיין כולל חלקים נרחבים שאינם סן-פרנסיסקו, ורבים מבעלי ההשפעה בו הם סוג של אניטות בראיינט וג'ון בריגסים כאלה שרואים בהומוסקסואליות סטיית מין או מחלת נפש, ובהומוסקסואלים אנשים מסוכנים שאסור להם להימצא ליד ילדים.

הדיסוננס בין דמותו של מילק, שכל הוויתה היא הומואיות טהורה, לבין העולם שאני מכיר, בו עם כל מקום עבודה חדש צריך לחשוב שוב אם, איך ומתי לצאת – הוא מה שגרם לי אי נוחות. לא כי אינטימיות הומואית היא לא דבר טבעי, אלא כי עדיין לא טבעי לחשוב עליה בתור דבר טבעי. מסתבר. אפילו לא בשבילי.