חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אשר התקבל בכנסת לפני קצת יותר מ- 19 שנה, ב- 17 במרץ 1992, מגדיר מספר זכויות אדם בסיסיות שזוכות להגנה חוקתית. הגנה זו מפורטת בסעיף 8 לחוק היסוד אשר קובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו." כלומר א. אין פוגעים – לא המדינה, לא תאגידים ציבוריים או פרטיים, לא אנשים אחרים ולא בכלל. אין פוגעים; וב. נדרשים מספר תנאים מצטברים כדי שפגיעה תתאפשר.

הזכויות הראשונות שמקבלות הגנה הן בסעיף 2 "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" ובסעיף 3 "אין פוגעים בקנינו של אדם". אני לא רוצה להיכנס כרגע לשיעור מעמיק בפילוסופיה פוליטית, אבל די לומר שהקניין הוא נגזרת ראשונה של החירות והזכות לקניין נובעת מאופן ישיר מהגדרתו של אדם כבן חורין. כך שהנה לפנינו שני חלקיו של שם החוק.

ההתעוררות האזרחית שאנחנו עדים לה בחודש האחרון היא לא "מחאה על מחירי הדיור" וגם לא על "יוקר המחייה". היא לא קריאה להדיח את ראש הממשלה וגם לא תנועה לגירוש טייקונים. כל הנושאים ושלל הקבוצות השונות שהתחברו תחת אותו אוהל, בעצם מדברים בשורה התחתונה על דבר אחד: האיזון בין הזכות לכבוד האדם באשר הוא אדם לבין הזכות לקניין ולחירות. במציאות חיינו שתי הזכויות האלה נמצאות בהתנגשות מתמדת, וידה של זכות הקניין הייתה עד כה על העליונה.

כשאני חושב על מחאת דיור, אני לא רואה רק את מחירי הדירות המאמירים; זהו מצב טבעי שבו בעלי הבתים מממשים את זכותם לקניין בעת שהשוק סובל ממגבלות היצע. הבעיה היא שבשם זכותם של בעלי הבתים לקניינם, הם רומסים את זכותם של הדיירים לכבודם. בעלי בתים שמפרסמים מודעה כי הם מראים את הדירה ביום זה וזה בשעה כך וכך "תבואו עם צ'קים" – פוגעים בכבוד האדם של השוכרים הפוטנציאליים שלהם. בעלי בתים שעורכים מכרז מאולתר בין המעוניינים שהגיעו באותה שעה כדי לסחוט עוד כמה עשרות או מאות שקלים לחודש יותר ממה שפורסם במודעה – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמשווקים מחסן ללא מקלחת או מטבח כ"דירת סטודיו" – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמסרבים להשכיר את הנכס שלהם רק כי השוכר הוא הומו, טרנסקסואל, ערבי או סתם מתלבש מוזר – פוגעים בכבוד האדם. הכל בשם זכות הקניין ועל חשבון הזכות לכבוד.

כשחברת תקשורת כלשהי לא מנתקת לקוח לבקשתו, מחייבת אותו בחודשים נוספים למרות שהוא לא מקבל את השירות, מתכחשת להסכמות קודמות שהלקוח קיבל מנציגיה, מטרטרת לקוח מנציג לנציג, וכשאותם נציגים נדרשים לחתום בעצמם על התחייבויות שלא להפסיק את עבודתם פן יבולע להם וצריכים לעבוד במשמרות אימתניות בהן יש זמן קצוב ללכת לשירותים – החברה פוגעת בכבוד האדם בשם הזכות לקניין.

כשעובדים בחברת כוח אדם כלשהי לא יודעים בדיוק באיזה חברה הם עובדים כי היא משנה את שמה כל הזמן ומעבירה אותם ממעסיק למעסיק בלי לשאול אותם, כשעובדים כאלה לא יודעים מי הממונה הישיר שלהם, לא יודעים מי משלם להם שכר, אם הם יקבלו בכלל שכר ובזמן, אם הוא יהיה בגובה שכר מינימום או פחות, אם ישלמו להם נסיעות, אם יפרישו להם לפנסיה ואם יהיה להם בכלל עם מי לדבר כשכל הדברים האלה לא יקרו – כבוד האדם נפגע בשם הזכות לקניין.

כשעובדת זרה צריכה להיפרד מהילד שלה בגלל מדיניות "הדלת המסתובבת" (או בגלל העדר מדיניות ממשלתית עקבית בנושא) שמכריחה עובד זר לעזוב את הארץ רק כדי שיביאו אחד אחר במקומו, או כשעובד זר צריך לחיות בתת תנאים ולהיות תלוי לחלוטין בטוב לבו של המעביד שלו – נפגע כבוד האדם בשם הרצון ברווח.

כשיש עובדת שצריכה לספוג מדי יום הערות סקסיסטיות מטרידות מצד הממונים עליה או שותפיה לעבודה, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להתלונן או לעזוב כי היא צריכה את הפרנסה – כבוד האדם שלה נפגע בשם הקניין.

כשהמוסד לביטוח לאומי מעביר קשישים מסכת של השפלות, שוכר בלשים שיעקבו אחרי נשים חד הוריות (פן יתגלה שיש להן בן זוג) או מטרטר נכים להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות – כבוד האדם נרמס עד עפר. כי בעיני הביטוח הלאומי כל הנסמכים על שולחנו הם רמאים וגנבים בפוטנציה, ועל הקופה חייבים להגן.

בסוף שנת 2010 שבתו הפרקליטים בשירות המדינה. למי שלא יודע, אלה הם עורכי דין המייצגים את המדינה בעשרות אלפי התיקים הפליליים והאזרחיים שהיא מעורבת בהם. זוכרים את הסערה סביב הסדר הטיעון שקיבל מי שדרס למוות ילדה? פריחתם של הסדרי טיעון נובעת ממצוקת כוח אדם קשה הן בשורות הפרקליטים והן בשורות השופטים וכוח העזר שלהם (המתמחים והעוזרים המשפטיים). כמות התיקים שעימה מתמודדת המערכת והדרישות שהיא מציבה בפני העוסקים במלאכה – שופט אמור לסגור תיק בכל 20 דקות – הם בלתי אפשריים. התוצאה היא מעבר לפתרונות שיאפשרו סגירה זריזה של תיקים, מה שמיתרגם בתחום האזרחי לגישורים ופשרות מחוץ לבית המשפט, ובתחום הפלילי להסדרי טיעון שיכולים להיות מוזרים למדי. ככה זה כשלא לפרקליטים ולא לשופטים יש אפשרות ללמוד את התיקים שבפניהם ביסודיות מאחר שלכל אחד מהם יש מאות תיקים שהוא אמור לטפל בהם, ככה זה כשלא לכל שופט יש לשכה לעבוד בה (כן, כן, הם צריכים להתחלק), ככה זה כשמתמחים מקבלים שכר עבור 3/4 משרה אבל בפועל עובדים הרבה יותר. כאן כבוד האדם נרמס פעמיים: גם כבודם של הפרקליטים כבני אדם וגם כבודם של האזרחים שצריכים לקיים התדיינות משפטיות מול מערכת שלא מכבדת אותם. הפעם זכות הקניין הרומסת שייכת למדינה, פרי אידיאולוגיה שרואה בניהול המדינה סוג של עסק.

במרץ 2011 שבתו העובדים הסוציאליים. למי שלא יודע, אלה אנשים שמקדישים את חייהם לטיפול ועזרה לאותם חלקים בחברה שהגורל לא שפר עליהם. לפי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים רשומים בפנקס העובדים הסוציאליים קרוב ל 22 אלף איש, 90% מתוכם נשים. הסתבר שהעובדים הסוציאלים בעצמם הופכים לא פעם למקרי סעד – הם מועסקים בחלקיקי משרה, מקבלים תגמול שאינו תואם את המצופה עבור בעלי תארים גבוהים (לא פעם יותר מאחד) ומצריך אותם לקבל השלמת הכנסה, כורעים תחת מספר התיקים העצום שהם מופקדים עליו, לא מקבלים החזרי הוצאות נסיעה וסלולרי, וגם אחרי 30 שנה במקצוע כשהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר, הם ירוויחו שכר מביש. עוד הסתבר שחלק מפעילויות הרווחה במדינה אינן נעשות ישירות ע"י הממשלה אלא הועברו לידיהן של עמותות שונות, והאחריות לתנאי ההעסקה של עו"סים באותן עמותות נופלת בין משרד הרווחה למשרד המשפטים למשרד האוצר… עוד דוגמה מאלפת לאופן שבו זכות הקניין רומסת את כבוד האדם – גם את כבודם של העובדים הסוציאליים וגם כמובן את כבודם של אותם אזרחים שזקוקים לשירותי הרווחה ולא יכולים לקבל אותם בצורה נאותה.

כבר יותר מארבעה חודשים שהרופאים שובתים. מאפייני העבודה שלהם מזכירים מאוד את אלה של הפרקליטים והעובדים הסוציאליים, ואני מתחיל להרגיש כמו תקליט שבור. אפשר היה להוסיף עוד שורה ארוכה של דוגמאות שכל אחת מהן כשלעצמה תגרום לנו לשחרר אנחה כבדה, אבל אני חושב שהנקודה ברורה והיא לא קשורה למגזר או לקבוצת אוכלוסיה מסוימת.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה מי שדואג לקניין שלו חושב שיש לו גם את החירות לדרוס את כבוד האדם של האחר. אנחנו חיים במדינה שמתנהלת כמו עסק בו החלטות מתקבלות לפי מה שכלכלי או יעיל, ולא לפי מה שראוי או אתי. המדינה שכחה שהיא לא חברה בע"מ שצריכה לדאוג רק לתקציבים, גרעונות ואחוזי תוצר – אלא חברה אנושית שצריכה לדאוג לבני האדם שמרכיבים אותה.
ועל זה, רבותי, אנחנו נאבקים. על הזכות שלנו לכבוד האדם באשר הוא אדם. זכות המעוגנת בחוק יסוד, ואשר נרמסת יום יום שעה שעה באין פוצה פה.

נושאים שלא נכללו בפוסט: גורמים נוספים שפוגעים בכבוד האדם מלבד הזכות לקניין, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התייחסות למאפייני המחאות השונות, דרכי פעולה ופתרונות.

אתמול שלח לי אחד מחברי הודעה פרטית בטוויטר והפנה את תשומת לבי לכך שבמגזין "טיים אאוט" ציטטו השבוע טוויט שלי.

כולי נרגש, פתחתי את הגירסה המקוונת של המגזין, ואכן בעמ' 16 מצוטט שחור על גבי תכלת הטוויט שלי יחד עם עוד כמה, תחת הכותרת "כל מה שאמרו השבוע בטוויטר על יעקב טייטל".

אחרי שסיימתי להתרגש, חשבתי על כך שבעצם אף אחד לא ביקש את רשותי או הודיע לי על השימוש בטוויט הזה (ואני מניח שכך גם לגבי האחרים המופיעים שם). ותהיתי ביני לביני אם על טוויט יש זכות יוצרים, איזה ואיך.

תנאי השימוש של טוויטר קובעים בין היתר כך:

"You retain your rights to any Content you submit, post or display on or through the Services. By submitting, posting or displaying Content on or through the Services, you grant us a worldwide, non-exclusive, royalty-free license (with the right to sublicense) to use, copy, reproduce, process, adapt, modify, publish, transmit, display and distribute such Content in any and all media or distribution methods (now known or later developed)."

במילים אחרות (וקצרות יותר): הזכויות בטוויטים שלך שייכות לך, אבל אתה מאשר לטוויטר מראש לפרסם ולהפיץ את התוכן שלך בעצמו או באמצעות אחרים בכל דרך. הסעיף הזה חיוני בשל אופיו הפתוח של טוויטר, המאפשר לכל מפתח להתממשק לשירות ולהציג את התוכן שמפורסם בו.

האם כל תוכן המפורסם בטוויטר הוא בגדר יצירה שיכולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים? כנראה שלא.

חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 קובע כי:

4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;

לא כל טוויט הוא יצירה מקורית, ובכלל לא בטוח שכל טוויט הוא יצירה (יש לא מעט טוויטים הכוללים למשל לינק בלבד). מצד שני, תנאי השימוש של טוויטר לא מכירים את החוק הישראלי. המשתמש מצהיר כי יש לו את הזכות לפרסם את תוכן הטוויטים שלו, ועל בסיס ההצהרה הזאת טוויטר מצהירה כי התוכן הזה נשאר בכל מקרה שייך למשתמש תוך מתן רשיון ההפצה הנ"ל וכו'.

אחד הפונקציות המובנות בטוויטר היא הרטוויט. הציטוט. משתמש ראה טוויט של אחר שהוא מעוניין להפיץ הלאה לרשימת העוקבים שלו, ומצטט אותו בשם אומרו (עם או בלי שינויים קלים, הנובעים לעתים ממגבלת התווים). כלומר באופן אינהרנטי לשימוש בטוויטר ניתנת למשתמשים אחרים היכולת, שלא לומר – הלגיטימציה, לפרסם מחדש טוויטים ואף ליצור מהם נגזרות. תנאי השימוש מעניקים רשיון הפצה לטוויטר ולשותפותיה (ר"ל מפתחי אפליקציות טוויטריות למיניהן). לא למשתמשים אחרים. אלא שהמוסכמה החברתית-קהילתית של משתמשי טוויטר היא שרטוויטים כאלה אינם מהווים הפרה של זכויות, מה שיוצר מצב שבו טוויטים מתפרסמים דה-פקטו (גם אם לא דה-יורה) תחת רשיון שיתוף-ייחוס.

חקיקה יכולה להיות רלוונטית רק כאשר היא מגובה במוסכמה או בצורך חברתי הנותנים לה תוקף.  החוק נועד להגן על אנשים מסוימים (יוצרים, במקרה זה) מפני פעולות מסוימות וליתן בידם כלים להתמודד עם פעולות כאלה. במצב שבו אותם אנשים אינם תופסים את אותן פעולות כפוגעות ולא ישתמשו בכלים שהחוק מעניק להם, הוא הופך לאות מתה.

אבל עוד לפני שאני שואל את עצמי אם אני רואה בציטוט הטוויט שלי בטיים אאוט הפרה של זכויותי, יש עוד סוגיה שמטרידה אותי בנוגע לטוויטר, והיא שייכת לעצם הגדרתו.

ה- FAQ של טוויטר מגדיר אותו כך:

"Twitter is a service for friends, family, and co–workers to communicate and stay connected through the exchange of quick, frequent messages."

כלומר טוויטר הוא בעצם כלי לשיחה. שיחה פומבית, שמשתתפים בה בין משתמש אחד ליותר – עד לגבול תיאורטי של סה"כ מספר המשתמשים הרשומים בטוויטר. בשיחה הזאת אנחנו מדברים על עצמנו, משתפים מחשבות בנושאים שונים עם אחרים, ובאופן כללי עושים כל מה שהיינו עושים בדו או רב שיח בע"פ – בשלושה הבדלים עיקריים: א. השיחה מתועדת ואינה תמיד בזמן אמת, ב. היא באינטרנט ולכן מאפשרת שיתוף של מקורות תוכן חיצוניים כמו קישורים, ג. היא פומבית.

אילו הייתי מביע את הטוויט הנ"ל בעל-פה, נניח תוך כדי שיחה עם חברים בבית קפה, ומישהו היה שומע אותי ומצטט – לא הייתי חושב שיש בכלל בעיית זכויות יוצרים. גם אם המשפט הזה הוא יצירה מקורית, הוא ככל הנראה לא היה עומד בתנאי החוק ולא זכאי להגנה. האם טוויטר שונה מבחינה מהותית משיחה כזאת? או יותר חשוב – האם אנחנו רואים אותו כשונה מבחינה מהותית משיחה כזאת? התשובה מורכבת.

אנשים שונים משתמשים בטוויטר באופן שונה, וכל אחד יכול לפרסם סוגים שונים ומגוונים של טוויטים. האם כאשר אנחנו מפרסמים טוויט הכולל אמירה שנונה ומקורית אנחנו רואים אותו באופן שונה לעומת טוויט הכולל מספר מילים סתמיות?

ההגדרה למונח "יצירה" המופיעה בוויקיפדיה נאה בעיני, ונאמר בה כך:

יצירה היא מונח מופשט, המתאר התייחסות לדבר מה כאל תוצר של תהליכים מורכבים בעל ערך סובייקטיבי מוסף.

טוויטים הם בדרך כלל לא תוצר של תהליכים מורכבים אלא של חשיבה ספונטנית רגעית, הערך הסוביקטיבי שלהם קטן, והם בעלי אורך חיים המוגבל בדרך כלל לשעות ספורות. למעשה, אילולא היו מצטטים את הטוויט שלי בדפוס, רב הסיכוי שלא הייתי זוכר בכלל שפרסמתי אותו.

העובדה שהשיחה המתנהלת בטוויטר מתועדת ומקובעת בכתב, מחייבת התייחסות פורמלית לזכויות היוצרים בה. אלא שעושה רושם שהמעורבים בשיחה לא רואים את התוכן שלה ככפוף להגדרות הפורמליות, ומתבססים יותר על כללי התנהגות חברתיים-קהילתיים מקובלים.

ישנה לעתים הנחה, גם בקרב ציבור לא קטן של גולשים, אך גם לעתים בקרב עיתונאים, כי תוכן גולשים המפורסם באינטרנט אינו מוגן בזכויות יוצרים או שזכויות היוצרים בו הן גמישות. רק לפני כמה ימים החלפתי מסרים עם גולשת שטענה שאם היא מצאה משהו בגוגל אזי הוא שייך לנחלת הכלל.

פורמלית, הייתי יכול לטעון שהטוויט שלי מהווה יצירה ספרותית מקורית, שהוא מוגן ע"י חוק זכות יוצרים, ושמגזין טיים אאוט הפר את זכויותי (ואני מתעלם כרגע מהאפשרות של שימוש הוגן) בכך שפרסם מחדש יצירה שלי בשלמותה, ללא אישורי וללא תשלום.

אלא שבעוד הדין חל באופן זהה על תוכן שנוצר בטוויטר כמו על תוכן שנוצר בבלוגים למשל, המוסכמה החברתית המגבה את הדין עדיין שונה. אם נתיחס רגע שוב להגדרת היצירה שלמעלה, אני חושב שתוכן הנוצר בבלוגים הוא לעתים קרובות הרבה יותר תוצר של תהליכים מורכבים, ובפירוש בעל ערך סוביקטיבי מוסף עבור יוצרו. קהל הכותבים בבלוגים מודע לזכויותיו בתוכן שלו (בין היתר מכיוון שהצהרות בנושא קיימות כברירת מחדל בחלק גדול ממערכות הבלוגים) והנושא חשוב לו. לעומת זאת קהל המשתמשים בטוויטר מייחס חשיבות פחותה לערך היצירתי שבטוויטים, וההסדרה הקיימת פשוט לא מתאימה.

הבעיה היא לא רק שההסדרה בחוקים הקיימים לא מתאימה, אלא שחוקים מעצם טבעם לא מתאימים כדי להסדיר את מה שקורה בטוויטר. התכנים המתפרסמים בו הם כה גמישים וכה מגוונים, שכדי להסדיר את השימוש בהם כראוי היה צורך להגדיר רשיון נפרד לכל טוויט וטוויט. שהרי טוויט המספר על כך שאני תקוע בפקק בדרך לעבודה אינו בעל ערך יצירתי כמו טוויט המבקש להיות חלק מסיפור בהמשכים, כמו הפרויקט של ניל גיימן. ומאחר שהשימוש בטוויטר הוא ספונטני, מהיר ודינאמי, אין כל הגיון בדרישה להגדיר רשיון שימוש לכל טוויט.

שאלתי את עצמי בנוסף, האם בכלל יש צורך בהסדרה של הפעילות בטוויטר? האם לא די שהיא מסדירה את עצמה במסגרת תנאי השימוש והמקובלות הקהילתיות? אך מכיוון שטוויטר בכל זאת אינו פועל בואקום אלא באינטראקציה עם גורמים נוספים בעולם, ומכיוון שאנחנו כחברה זקוקים ורגילים למערכות של כללים ידועים להסדרת ההתנהלות שלנו, אני חושב שבסופו של דבר רצוי שיהיו כללים כאלה.

השאלה בנוגע לרלוונטיות של כלל דיני הקניין הרוחני כיום אינה סוגיה חדשה. היא מהווה נושא לדיון בשנים האחרונות גם בהקשרים של התפתחות האינטרנט, הפצה פיראטית של מוצרי מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע, תרופות, משך תקופת הזכויות ועוד. אלא שבעוד בנושאים האלו ניתן אולי לחשוב על תיקוני חקיקה כאלה או אחרים, בהקשר לטוויטר אני לא מצליח לחשוב על קונספט חקיקתי שיוכל להסדיר את הפעילות בו באופן פרקטי. סוגיות של יצירה, מקוריות, ראשוניות, העתקה, יצירה נגזרת ותחום שיפוט הופכות להיות חסרות רלוונטיות במקרה של טוויטר.

הדבר היחיד שנשאר, אולי, הוא הזכות המוסרית.

6 . זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.

גם אם אינה אכיפה במסגרת טוויטר, אפשר להניח כי על זכות זו כן תהייה הסכמה בקרב קהילת המשתמשים, כעיקרון מקובל בעל בסיס ראציונאלי ואופי פרקטי שניתן לנהל את הפעילות במסגרתו.

דומה כי כאשר מערכת הכללים המוכרת אינה יכולה עוד לטפל באופן נאות במציאות הקיימת, אנו מוצאים את עצמנו חוזרים לעקרונות הבסיסיים יותר של מוסר. אולי על הבסיס הזה נצליח בעתיד לפתח סוג חדש של כללים אשר יתאימו לצרכים החדשים. בינתיים, אני לא חושב שהציטוט בטיים אאוט פוגע בי.

הכנסת ה-17 חזרה מחופשה רק בשביל להחליט לצאת לאחת נוספת, אבל בין לבין הספיקו להתפרסם עוד כמה הצעות חוק, ואחת מהן היא "הצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 21) (חובת מסירת רשימות מנויים)". הצעת החוק הזו נוגעת בנושא כאוב ורגיש – רשות השידור והאגרה הנגבית מהציבור למימון פעילותה.

אגרת הרדיו נגבית באמצעות תוספת לאגרת רשיון הרכב, ושידורי הרדיו של הרשות אינם סובלים מבעיות מיוחדות. הטלוויזיה, לעומת זאת, היא מקרה הרבה יותר מסובך.

כידוע, רשות השידור היא גוף ממלכתי הפועל לפי חוק, והאמון על שימוש מושכל בכספי הציבור תוך ניצול העדרם של שיקולי רייטינג על מנת להפיק תכנים איכותיים וייחודיים. או לייתר דיוק:

רשות השידור תקיים את שידוריה לשם מילוי תפקידים אלה:
1. לשדר תכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במגמה:
(א) לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה;
(ב) לטפח אזרחות טובה;
(ג) לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה;
(ד) לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות;
(ה) להרחיב השכלה ולהפיץ דעת;
(ו) לשקף את חיי היהודים בתפוצות הגולה;
(ז) לקדם את מטרות החינוך הממלכתי כמתואר בחוק החינוך הממלכתי, תשי"ג–1953;
2. לקדם את היצירה העברית והישראלית;
3. לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה הדוברת ערבית ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה;
4. לקיים שידורים ליהודי התפוצות;
5. לקיים שידורים לחוץ-לארץ.

ביצוע מטלות כה משמעותיות וחשובות מצריך כמובן תקציב ראוי, המבוסס על אגרה מיוחדת אשר נגבית מהציבור בהתאם לקיומו הפוטנציאלי של מקלט טלוויזיה בביתו, לשם כך הוקם ברשות אגף הגבייה.

אגף הגבייה של רשות השידור הוא גוף אימתני, בעל מאפיינים של משטרה חשאית, יחידת קומנדו ומבצר בירוקרטי. לצד תשדירי שירות תעמולתיים אשר הבטיחו לנו כי "יש תמורה בעד האגרה" ועודדו אותנו לשלם אותה בטוב או ברע, נוקט אגף הגבייה בכל טקטיקה אפשרית כדי למקסם את גביית המס, כאשר המטרה מקדשת את האמצעים.

אמנם החוק קובע כי מי שמוכר או משכיר מקלט טלוויזיה חייב להודיע על כך לרשות השידור (אי דיווח הינו עבירה פלילית), ולכאורה מצב זה אמור ליצוק עבור הרשות בסיס חייבים נאה למדי, אך את תאבונו של אגף הגבייה הוא רחוק מלספק.

כך, למשל, נשואים טריים הבאים להירשם במשרד הפנים, מגלים כי אגף הגבייה עוקב אחר המרשם ופועל תחת ההנחה כי זוג צעיר מקים בית בישראל, וכי בבית בישראל יש טלוויזיה.

במשך מספר חודשים בעבר, אגף הגבייה אף פנה לשיטה בלתי חוקית, כאשר הקים בעזרת משטרת ישראל מחסומי דרכים, בהם נערכו בדיקות פתע לנהגים כדי לחשוף עבריינים המתחמקים מתשלום האגרה. מי שנתפס נדרש לשלם בו במקום את מלוא חובו כפי שנציג אגף הגבייה קבע (עד שבע שנים לאחור בתוספת ריבית והצמדה), זאת תחת איום בעיקול מיידי של רכבו.

ישנם סיפורים אינספור על ניסיונות של אגף הגבייה להמציא חובות לאזרחים, לייצר חובות רטרואקטיביים עד שבע שנים לאחור גם אם מכשיר הטלוויזיה חדש בבית, וכמובן ללכת על "שיטת מצליח" הישנה והטובה.

בהצעת החוק החדשה שלפניינו יש ניסיון ללכוד את הציבור מכיוון חדש; ההצעה קובעת כי חברות הכבלים והלווין יעבירו לרשות השידור רשימות של מנוייהן לצורך גביית האגרה. ברשימה יכללו שם המנוי, מספר זהותו, כתובתו ומועד ההתקשרות עם חברת הכבלים או הלווין (מועד ההתקשרות יצויין רק לגבי התקשרויות שיחלו לאחר כניסת החוק לתוקף).

כמובן שכדי לשמור על פרטיות האזרחים, לא תדע רשות השידור אם הרשימה מגיעה מחברת הכבלים או מחברת הלווין, ולא ייעשה שימוש במידע באופן שיאפשר את העברתו בין החברות.

אז שמירה על פרטיות האזרחים אין בהצעת החוק הזאת. אני תוהה מה יקרה כאשר מישהו שמשתמש בשירותי חברת הכבלים רק כתשתית לחיבור אינטרנט, יגלה כי פרטיו הגיעו לידי אגף הגבייה, וייצטרך לשכנע שיבואו לקראתו ויבטלו לו את החוב הרטרואקטיבי בגין אי תשלום האגרה בשבע השנים האחרונות על הטלוויזיה שאין לו.

טוב יעשו חברי הכנסת אם במקום להעצים את כוחו של אגף הגבייה לחדור לפרטיות האזרחים, ידאגו במטותה לקיומה של אותה תמורה, המובטחת לנו כבר שנים בעד תשלום האגרה.

כידוע, חקיקה, ובמיוחד חקיקה פלילית, צריכה להיות ברורה.

רגע לפני חופשת הקיץ בכנסת, עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק הפחתת השימוש בשקיות פלסטיק.

ונאמר בה, בין היתר, כך:

3. (א) השר, לאחר התייעצות עם שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, יקבע מפרט לשקיות פלסטיק, לשקיות רב פעמיות ולשקיות מתכלות, שבו ייקבעו, בין היתר, תכונות החומרים, הממדים והאיכות של שקיות כאמור (בחוק זה – המפרט).
(ב) לא ייצר אדם, לא ייבא, לא ימכור ולא ישווק שקיות פלסטיק, שקיות רב-פעמיות ושקיות מתכלות, אלא אם כן מתקיימות בהן הוראות המפרט.

4. (א) בעל בית עסק המציע לצרכן בתחומו שקיות פלסטיק, שקיות רב־פעמיות או שקיות מתכלות, יגבה מהצרכן, וצרכן ישלם בעת קבלת שקית כאמור, מחיר שאינו נמוך מעלותה של השקית שבעל בית העסק מספק לצרכן; מחיר השקית יצוין בנפרד בקבלה או בחשבון הקנייה הנמסרים לצרכן.
(ב) בעל בית עסק המציע לצרכן לרכוש בתחומו שקיות, יציע לו לרכוש שקיות רב־פעמיות או שקיות מתכלות.

עד כאן, נגיד שבסדר. אבל הסעיף שבא מייד אחר כך ממש מבלבל אותי:

5. הוראות סעיף 3 ו-4 לא יחולו על יצרן, על יבואן או על בית עסק המייצר, מייבא או מציע לצרכן שקיות כמפורט להלן:
(1) שקיות פלסטיק ללא ידיות המשמשות לעטיפה ולאריזה של מזון טרי או מזון יבש הנמכר בתפזורת, בתנאים שקבע השר;
(2) שקיות רב פעמיות;
(3) שקיות מתכלות.

כלומר, אם מישהו מייצר או מייבא שקיות רב פעמיות או שקיות מתכלות, לפי סעיף 3(ב)  הוא חייב לעשות זאת בהתאם למפרט. אלא אם הוא מייצר או מייבא שקיות רב פעמיות או שקיות מתכלות, כי אז הוא פטור לפי סעיף 5.

בנוסף, אם מישהו מציע ללקוחותיו שקיות רב פעמיות או שקיות מתכלות, לפי סעיף 4(א) הוא חייב לגבות עבורן תשלום ובנפרד. אלא אם הוא מציע ללקוחותיו שקיות רב פעמיות או שקיות מתכלות, כי אז הוא פטור לפי סעיף 5.

רק אני רואה את הבעיה הלוגית כאן?

מכירים את זה שמגיע הקיץ, אתם רוצים ללכת לבריכה או לים ותוהים אם בקבוקון קרם הגנה מהשמש שנשאר משנה שעברה עדיין שווה משהו? מצאתם בבית שפורפרת ישנה של קרם לחות לידיים ולא ברור אם תוכנו עוד שמיש?

על מוצרי צריכה רבים, החל ממזון ומשקאות, דרך תרופות ועד מחסניות דיו למדפסת, מופיע תאריך תפוגה. גם למוצרי קוסמטיקה כגון קרמים, איפור, בשמים ותכשירים שונים, יש תאריך תפוגה שלאחריו לא מומלץ לצרוך את המוצר, אבל התאריך הזה לרוב אינו מופיע על המוצר באופן קריא (אלא בסוג של קוד ליודעי ח"ן בלבד) או בכלל.

המצב נוח כמובן ליצרנים והמשווקים אבל מאוד בלתי רצוי לצרכנים, שכן אחרי תאריך זה השימוש במוצר עשוי שלא להביא לתוצאות המצופות ולעתים אף לגרום נזק למשתמש.

באיחוד האירופי הנאור כבר הבינו את העסק מזמן, וישראל רק עכשיו בדרך להסדרה של הנושא בהצעת חוק של ח"כ זהבה גלאון.

עד שהרגולציה תיכנס לתוקף, חשוב לשים לב לתכשירים הקוסמטיים מכל הסוגים שיש לכם בבית, מתי נרכשו ומתי נפתחו (תכשיר מסוים יכול להשמר 4 שנים על המדף, אבל רק 6 חודשים מפתיחת הבקבוק). לדעתי עדיף היכן שאפשר לקנות אריזות קטנות יותר כדי שלא יווצרו שאריות לאורך שנים.

בברכת קיץ נטול כוויות.

קונטאר הוא פושע. טרוריסט. רוצח. אדם נאלח. הוא נשפט בבית משפט ישראלי, הורשע ברצח ארבעה ישראלים ונידון לארבעה מאסרי עולם. אין ספק שהוא צריך היה להינמק בכלא עד יומו האחרון.

אבל רוצחים, טרוריסטים ואישים נאלחים ממלאים את בתי הכלא כל הזמן, ומאסרי עולם של רוצחים רבים נקצבים כך שיוכלו להשתחרר לאחר מספר שנים. במה שונה קונטאר מרוצחים אחרים? מדוע כשרוצח "סתם" מקבל הפחתה בעונש לא מזמין ראש הממשלה את משפחת הקורבן לפגישה אישית בה הוא מסביר את הסיבות להחלטה? קונטאר נתפס, נשפט וישב בכלא כמעט 30 שנה. זה הרבה יותר זמן ממה שפושעים לא פחות אכזריים ממנו זוכים לשבת בכלא הישראלי.

אני לא מצליח להבין למה לקצוב עונש של רוצח מתועב "סתם" כי הוא מתנהג יפה בכלא זה בסדר, ולשחרר רוצח מתועב ומפורסם אחרי 29 שנה בכלא כדי להחזיר הביתה חיילים שבויים זה משהו שמעורר כל כך הרבה מחלוקת.

לא מבין.

כך הגדיר ח"כ אחמד טיבי את תקיפת הרופא בבי"ח ברחובות.

האם ב"שפל" התכוון ח"כ טיבי שתקיפת הרופא מצביעה על ירידה בהיקף התופעה של אלימות חברתית? סביר להניח שלא.

ככל הנראה התכוון ח"כ טיבי לומר שהתקיפה הזאת חריגה בנבזותה ורשעותה ביחס למקרים אחרים של אלימות. אלא שלצערנו תקיפות מסוג זה אינן דבר חדש.

ברור הרי שאף אחד לא יוכל להימנע מלגנות תקיפה של רופא. אבל בניגוד לרבים מאזרחי המדינה שמרגישים שאין ביכולתם לעשות הרבה מלבד לצקצק בלשון ולהסכים שאין ספק שהמדינה שלנו מתדרדרת, ח"כ טיבי, דוקא נמצא במקום שבו אפשר לעשות.

השאלה היא מה ח"כ טיבי, רופא בעצמו, ושאר 119 חבריו למשכן, עושים כדי לטפל בבעיה. אני לא חושב שקביעת עונשים כבדים על תקיפת רופאים תמנע את התופעה. אנשים תוקפים רופאים כי הם מרגישים שהם לא מרוצים מהטיפול הרפואי שניתן להם או כי הם צריכים להמתין לו זמן רב, וברגעים כאלה אף אחד לא יחשוב על מספר שנות המאסר הצפויות לו בעקבות המעשה. כנראה שהתחושות האלה (סובייקטיביות ככל שיהיו) משקפות חלק מתחלואי מערכת הבריאות הציבורית שסובלת באופן כרוני מהעדר תקציבים נאותים ומחוסר בכוח אדם.

אולי כדאי שבמקום להפריח משפטים חסרי פשר לעבר עיתונאים, יתחילו שם בכנסת לבחון את הדברים לעומק ולטפל בדרוש טיפול. ענישה פלילית היא לא תמיד הפתרון האולטימטיבי.

החוק הפלילי אמור להוות איזושהי שמירה על נורמה חברתית מוסכמת העומדת בבסיס חקיקתו. הצד התובע כאשר נעברת עבירה על החוק הפלילי, הוא לא אותו הפרט שאולי נפגע באופן נקודתי בגופו, נפשו או רכושו, אלא המדינה עצמה. גם כאשר מדובר במקרים של אלימות פיזית קשה, שברור שיש בה אדם אחד שנפגע, מי שיעמוד בבית המשפט מול העבריין יהיה נציג המדינה ולא נציג הנפגע.

אבל מה קורה כאשר החוק הפלילי אינו באמת נשען על נורמה חברתית רחבה שתומכת בקיומו?

דוגמה לכך ניתן לראות בנושא שעלה לכותרות לא מזמן – פוליגמיה בחברה הבדווית. פוליגמיה (ריבוי נשים) מהווה עבירה פלילית לפי החוק הישראלי, אך בחברה הבדווית היא מהווה דוקא מוסכמה חברתית והחוק הישראלי עוצם עין. כאשר החליטו במשרד הרווחה לצאת למאבק בפוליגמיה, היה להם ברור שלא תהייה תועלת מרובה בהסתערות של שוטרים והעמדה לדין של כל הגברים הבדווים, והחליטו ש"התופעה מחייבת טיפול רגיש, לא מתנשא ולא מטיף, שבבסיסו תהליך הסברה המדגיש את חומרת התופעה" (כך השר יצחק הרצוג).

אך מדוע המדינה מתעקשת להתערב כאשר החוק איבד את הצידוק שלו?

"לפי מחקרים שביצע הפרופ' עליאן אל-קרינאווי, ראש המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, ילדים ממשפחות פוליגמיות נוטים לסבול מבעיות פסיכולוגיות יותר מילדים ממשפחות מונוגמיות. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בשיעורים גבוהים יותר של נשירה מהלימודים ופשיעה."

עכשיו הכל ברור; קיומה של הפוליגמיה בחברה הבדווית אינו מסתכם בחוסר הסכמה לנורמות חברתיות המוסכמות על החברה הישראלית הכללית, אלא יש לה השלכות קשות אשר פוגעות באינטרסים חברתיים רחבים. ילדים הנושרים מהלימודים לא יהפכו לאזרחים עובדים אשר תורמים לצמיחתו של המשק הישראלי ומשלמים מיסים לאוצר המדינה, ועל פשיעה באמת אין צורך להרחיב.

אם כן, החוק הפלילי נכנס לפעולה כאשר יש אינטרס חברתי רחב שנפגע.
כאשר מפעל מזהם את מי התהום, הוא פוגע באינטרס החברתי של מי שתיה נקיים, ולכן המדינה מטילה עליו קנס.
כאשר אדם מבריח לארץ מכשירי אלקטרוניקה מבלי לשלם מכס, הוא פוגע באינטרס החברתי של תשלום מסים (כן, יש אינטרס כזה) וכן ברציונאל שמאחורי קיומו של המכס הזה, ולכן המדינה מטילה עליו קנס.
כאשר אדם מבצע אונס, הוא פוגע באינטרס החברתי של שמירה על שלמות גופם ונפשם של הפרטים בחברה, ולכן המדינה מטילה עליו קנס.

אז על ולמה זכינו לחקיקתו של חוק החמץ? אותו חוק הקובע, לא איסור על מכירת חמץ, אלא על הצגתו בפומבי לשם מכירה או צריכה.

יהודים שומרי תורה ומצוות לא יקנו, יצרכו או יציגו מוצרי חמץ בפסח. הם לא זקוקים לחוק של מדינת ישראל בשביל לשמור על סביבתם נקיה מחמץ שהרי הוראה זו כבר קיימת בספרי ההלכה היהודית מימים ימימה, ואילו אזרחים אחרים (אשר דומה שמספרם הולך וגדל בשנים האחרונות) רוצים לצרוך את החמץ שלהם ללא הפרעה.

על איזה אינטרס חברתי מגן חוק החמץ?

אפשרות ראשונה, שיוצרי החוק מעוניינים לאכוף באמצעותו את הנורמה החברתית בה הם תומכים – אי צריכת חמץ בפסח.
זוהי גישה בעייתית משתי סיבות:
1. כל עוד לא מקימים משטרה חשאית שתבלוש אחר אזרחי המדינה בביתם, ותאסור כל מי שיאכל פיתה ללא אישור בכתב משר הדתות שהוא אינו יהודי, אי אפשר לממש את המטרה הזו.
2. כפי שניתן להבין מדוגמת הפוליגמיה שלעיל, כאשר אין תמיכה לחוק בדמות נורמה חברתית, הפעלת הסנקציה הפלילית לא תפתור את הבעיה. אם היו רוצים שכל הציבור הישראלי יפסיק לצרוך חמץ בפסח, היו צריכים לנקוט בגישה שונה. אך מאחר וקשה להצביע על נזק חברתי רחב שייגרם מצריכת חמץ שכזו, גם בזירת ההסברה צפוי כישלון.

אפשרות שנייה, שהחוק מבקש לשמור על זהותה היהודית של ישראל מבלי לפגוע בהיותה מדינת כל אזרחיה. עד כמה שאני מצליח להבין, פסק הדין שניתן בשבוע שעבר בנושא, מבקש להיצמד לפרשנות שתומכת באפשרות הזו. החוק מבקש למנוע הצגה בפומבי של מוצרי חמץ מובהקים (לחם, לחמניה, פיתה), ובכך הוא שומר על חזות של מדינה יהודית אשר פסח ומנהגיו הם אחד מעמודי התווך שלה, תוך כדי שהוא לא אוסר על מכירת חמץ אלא בסך הכל מגביל אותה למקומות לא פומביים.

לא "אקדח לרקה" ולא פגיעה אנושה ולא כתם שחור, אלא בדיוק להפך. לדעתי פרשנות החוק תואמת בדיוק את האיזון הדק שבין זהות יהודית מגבילה לחופש ולזכויות האזרח הדמוקרטיות. איני מתיימר לפתור על רגל אחת את סוגיית "יהודית ודמוקרטית" שגדולים ממני עוסקים בה זה זמן רב, אבל בהקשר המצומצם הזה דומני שחוק החמץ הוא דוגמה מצוינת לאיזון שבין מדינה השומרת על אופי יהודי ודורשת מהמרחב הציבורי לכבד את אחת מנורמות היסוד של היהדות – איסור חמץ בפסח, ובין מדינה דמוקרטית הנותנת בידי אזרחיה את החופש לבחור כראות עיניהם כל עוד אין פגיעה באחרים.

והיום בפינתנו חברי כנסת והצעות החוק ההזויות שלהם, נדבר על הצעת חוק של חברי כנסת מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת בדבר הכרזת אבל לאומי.

לפי ההצעה, במקרה שבו יפול בעת מילוי תפקידו ראש הממשלה, נשיא המדינה, יו"ר הכנסת או נשיא בית המשפט העליון, תחליט הממשלה על אבל לאומי ונשיא המדינה יכריז עליו בנאום מיוחד. הממשלה תוכל, אם תחפוץ בכך, להכריז על אבל לאומי גם במקרים אחרים שייראו לה מתאימים.

בסדר, אז הכריזו על יום אבל. נכון שמרוב התרגשות אתם רוצים לצאת לשתות משהו לזכרו של אחד הנ"ל שנפל וגו'? מצטערים, הצעת החוק קובעת כי בזמן "אבל לאומי" ייסגרו כל בתי האוכל והעינוגים הציבוריים (הווה אומר: מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, תיאטראות, פאבים וכו').

נניח שיש לי כרטיסים להצגה. שריינתי את הערב. ההצגה מאוד מבוקשת, וצריך להזמין מקומות שבועות רבים מראש. אופס, נפטר הנשיא. עכשיו מה? אני אצטרך לריב עם התיאטרון על החזר כספי? נקבל הצגה במועד חילופי שיהיה לי לא נוח?
נניח שמגיע מוזיקאי נחשב מחו"ל להופעה חד פעמית בארץ. באמת אכפת לו שיו"ר הכנסת הלך לעולמו?

לא ברור לי למה הצורך הזה לכפות על הציבור נורמת התנהגות מסוימת במקרים של אסונות לאומיים. הרי גם היום אם חו"ח קורה אסון כלשהו יכול ראש הממשלה/הנשיא/יו"ר הכנסת/נשיא בית המשפט העליון/כל פוליטיקאי אחר שרוצה בדל חשיפה להתיצב מול מצלמות הטלוויזיה ולהכריז על אבל לאומי. מה עניינו של המחוקק במעשיהם של האזרחים האבלים? אולי די כבר עם ההבלים?

הצעות חוק הן חיה מאוד מעניינת, מכיוון שלעיתים רחוקות מתקבלים בכנסת חוקים חדשים לגמרי, ורוב הצעות החוק המוגשות עוסקות בתיקונים שונים ומשונים לחוקים שכבר קיימים. כך למשל אומרת הצעת חוק של ח"כ משה גפני (יהדות התורה):

"בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, בסעיף 3א(ט)(2), בסופו יבוא "ובתאגיד רשת הגנים שליד מרכז החינוך העצמאי"."

סעיף סתום למדי, שכדי להבין אותו צריך לכתת רגליים אל חוק יסודות התקציב (אשר כשמו כן הוא, מגדיר את היסודות לפיהם מכינים את תקציב המדינה) ושם אנחנו מגלים כי סעיף 3א עוסק בתמיכת המדינה במוסדות ציבור ("מוסד ציבור" – גוף שאינו מוסד ממוסדות המדינה, הפועל למטרה של חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות וכיו"ב) וקובע כי תמיכת המדינה באותם מוסדות ציבור תהייה בסעיף תקציבי נפרד לכל סוג של מוסדות, והתקציב בתוך כל סעיף יחולק בין המוסדות לפי קריטריונים שוויוניים ושאסור לתקצב מוסדות ציבור אלא לפי הנוהל שייקבע וכו' וכו'.

אם זה נשמע לכם כמו משהו שלקוח מספר החוקים של המתוקנות במדינות, זה רק בגלל שלא הגענו לסעיף קטן (ט), אשר קובע כי כל מה שנאמר עד עכשיו לא רלוונטי לצורך תמיכה ב"תאגיד החינוך העצמאי" ו"תאגיד מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל". שני אלה, כך מוסבר לנו, מקבלים תקציב נפרד ומיוחד מטעם משרד החינוך, וכל הקריטריונים השוויוניים והנהלים המסודרים פשוט לא חלים עליהם.

אז מה מציע בעצם ח"כ גפני? שגם רשת הגנים שליד מרכז החינוך העצמאי תצא מגדר הכלל, ותקבל תקצוב נטול קריטריונים באדיבות משרד החינוך. פשוט, כדי שיהיה שוויון בינה לבין המוסדות האחרים. הגיוני, לא?