מפת סיביות

מאז שפתחתי את הבלוג הזה אני מתלבט אם להעביר אליו את הפוסטים הישנים מהבלוג הקודם שלי (זה שנכתב בין מרץ 2004 למרץ 2008). יש שם כ- 110 פוסטים בנושאים שונים; לא כולם רלוונטיים היום, ולא כולם מתאימים להעברה, אבל לחלקם אני עדיין רוצה להתיחס ומוזר לי שהם קבורים בפלטפורמה אחרת, מנותקים מההקשר של הבלוג העכשווי שלי.

האם כדאי להעביר אותם לכאן (עם תאריך הפרסום המקורי כמובן)? האם זה לא יתנגש עם ראשוניותו של הפוסט הראשון שלי כאן?

או שאולי עדיף להשאיר אותם במקומם ולקבל את זה שהבלוג הישן נשאר בעבר ועכשיו אני מתקדם רק קדימה?

ואם אחליט להעביר, האם להשאיר את הפרסום המקורי בבלוג הישן או להוריד אותו (פעולה בלתי הפיכה)?

החודש האחרון הביא איתו מספר שינויים שערכתי בגוגל רידר שלי, ועכשיו המצב נראה כך:

From your 149 subscriptions, over the last 30 days you read 8,419 items, starred 36 items, shared 33 items, and emailed 4 items.

אז מה קרה מאז החודש הקודם?

הסיבה להכפלה במספר הפריטים הנקראים היא באופן אירוני דוקא ההיפטרות מכמה פידים שהציפו אותי בעדכונים אשר רובם לא עיניינו אותי, מה שגרם לי לבזבז עליהם המון זמן בקריאת כותרות (שלא אפספס איזו פנינה בים הזבל), ולסמן רשימות ארוכות של עדכונים כנקראו למרות שלא באמת קראתי אותם. כנגד הפידים המציפנים שהועפו, הוספו מספר פידים מעניינים יותר, והתוצאה היא שיותר מעניין לי לעבור בניחותא על רשימת העידכונים שלי (למרות שאני עדיין לא קורא הכל עד הסוף).

הבעיה שאני מתמודד איתה עכשיו היא סימון של פריטים (בדרך כלל ארוכים או עמוקים במיוחד) לקריאה מאוחרת, בלי שאני באמת מגיע לקרוא אותם בסופו של דבר. הרבה יותר נחמד לקרוא את שמונת העדכונים שהגיעו הרגע טריים מתנור הרסס מאשר לחזור לפוסט פילוסופי/היסטורי ארכני מלפני שבוע.

סוגיה נוספת ובעייתית מסיבותיה שלה, היא הפידים המשותפים, כמו זה של שרון למשל. בניגוד לפיד קוהרנטי שאפשר לזהות דיי מהר אם הוא מעניין אותי ואם אני רוצה אותו ברידר שלי, פידים מהסוג הזה מציגים סוגים שונים של תוכן באריזה אחידה. מכיוון שכל אחד מהאנשים המשתפים מכניס תוכן שמעניין אותו אישית, יכול להיות שחלק מהם יהיו לטעמי וחלק אחר ישתפו דברים שאין לי מה לעשות איתם. יצירת פיד משותף כזה היא רעיון מעולה בעיני, אבל הקריאה שלו מצריכה ממני הרבה יותר משאבי סינון מאשר פידים רגילים.

מכיוון שתוך כדי הכתיבה אני ממשיך לקרוא עדכונים (כבר 8,442), אני יכול להתיחס לאמירה של אום מאליק שהגיעה הרגע, ולומר שלפחות מבחינתי הבעיה היא שרק אני יודע להחליט מה באמת מעניין אותי. שום רשימה של קטגוריות או תגיות תוכל לעשות את זה במקומי, וזה ידידיי, האתגר הבא של עידן המידע.

ביל גייטס פורש והעולם כמרקחה. הרשת מלאה באייטמים שמספרים איך הגיע לעושרו המופלג, איך הקים את חברת התוכנה שהפכה לגדולה בעולם, ומה צפוי למייקרוסופט בעתיד הקרוב.

האגדה מספרת שאבן הפינה לאימפריית מייקרוסופט הונחה כאשר גייטס מכר ל-IBM רק רישיון שימוש במערכת ההפעלה MS-DOS, ולא את המערכת עצמה. פעולה זו היא שהביאה בסופו של דבר לתלות של המחשבים האישיים "תואמי IBM" במערכת ההפעלה של מייקרוסופט.

הפילוסופיה של מכירת רישיונות שימוש בתוכנה היתה במשך שנים תרנגולת המזומנים של מייקרוסופט, והיא עובדת בערך כך: מייקרוסופט מציעה לאירגון רישיון לשימוש בתוכנה, הכולל תשלום קבוע עבור השימוש והבטחה שכאשר תצא הגירסה הבאה של אותו מוצר יוכל האירגון לקבל אותה במחיר מופחת. כאשר תצא הגירסה החדשה, יידרש האירגון לרכוש את השידרוג ולהמשיך לשלם או לאבד את ההטבה. הסכמי רישוי ארוכי טווח מסוג זה כבלו עסקים ומוסדות ציבור רבים לשימוש מתמשך בחלונות ואופיס של החברה, ועשו את חדירתם של מוצרים מתחרים לבלתי אפשרית.

אבל התפיסה הזו, ששלטה בכיפה במשך שנים ארוכות, אינה נהנית מאותה הגמוניה בשוק כיום. מודלים חלופיים של שימוש בתוכנות ויישומי מחשב הולכים ותופסים תאוצה, החל משימוש בתמורה לצפייה בפירסומות, דרך שימוש בתמורה לאיסוף נתונים אישיים (פגיעה בפרטיות), ועד שימוש בחינם או כחלק מפרויקט קוד פתוח. בעוד מייקרוסופט התבצרה מאחורי שיטת הרישוי שלה תוך דרישת תשלום מיוחד ונפרד עבור כל עמדה עליה התקנה של חלונות או אופיס, אירגונים אחרים הציעו שירותים דומים כשהם חופשיים ממגבלות כאלה.

עתידה של מייקרוסופט אינו תלוי (רק) בשאלה אם תצליח להמשיך לשחק בשוק הדפדפנים שכרגע משאיר אותה מאחור, או אם תצליח להיכנס כשחקנית משמעותית בשוק החיפוש המקוון שכרגע לא סופר אותה, אלא באתגר של להמציא את עצמה ואת המודל העיסקי שלה מחדש.

מייקרוסופט אף פעם לא היתה חדשנית במיוחד. רבים מהמוצרים שלה יצאו בתגובה למוצרים אחרים שהיו בשוק, ולפעמים אפילו כבשו אותו. אבל האסטרטגיה שעבדה בשנות ה-80 וה-90 בעולם של מחשוב סגור ורשתות שהיו בעיקר מקומיות, מתחילה לאבד אפקטיביות בעולם של פס רחב ושירותי תוכנה מבוססי אינטרנט. היכולת לשלוט במשתמשים באמצעות כבילתם להסכמי רישוי הולכת ופוחתת, ומייקרוסופט הולכת ומאבדת פוקוס. החברה שכבשה את שולחן העבודה הפרטי והאירגוני עם חלונות ואופיס נאבקת כבר שנים בניסיון לפענח את הצרכים והרצונות של המשתמשים שרשת המידע העולמית היא מגרש המשחקים שלהם. נראה שמייקרוסופט עוסקת יותר מדי בשאלה "מה המתחרה (גוגל/אפל) עושה ואיך אפשר להביס אותה במגרש שלה", ולא מספיק בשאלה "כיצד מייקרוסופט יכולה לעצב את מגרש המשחקים מחדש".

בעידן שאחרי גייטס, מישהו במייקרוסופט ייצטרך לחשוב על הטריק הגאוני הבא, שכמו התעלול שעשה ב-1981 ל-IBM, ישאיר את מייקרוסופט במעמד חברת התוכנה הגדולה בעולם גם ל-20 השנה הבאות.

1. נניח שמייקרוסופט מוציאה גרסה חדשה של אקספלורר ומנסה להרים קמפיין עולמי שקורא לגולשים לקבוע שיא בהורדות תוכנה. האם היא תצליח למשוך את הגולשים ולשבור את השיא של מוזילה? והאם האתר של מייקרוסופט גם כן יקרוס בשעה וחצי הראשונות לאחר מועד ההשקה?

2. מפת ההורדות העולמית של פיירפוקס מאוד מעניינת. אפשר לנסות ללמוד ממנה על הרגלי השימוש ברשת במדינות שונות. כך למשל בעוד ארה"ב מציגה מעל 2.5 מיליון הורדות - מספר נאה בהחלט - סין, שאוכלוסייתה גדולה בערך פי ארבעה מזו של ארה"ב, מציגה רק 175 אלף. בישראל, עם כ- 7 מיליון תושבים, נרשמו יותר מ- 36 אלף הורדות, ואילו בשכנתנו ירדן, עם כ- 6 מיליון תושבים, רק 1,570 הורדות. אפשר להמשיך ולערוך השוואות, וזה כמובן לא אומר שום דבר מדעי. רק מעורר מחשבה.

3. נהוג למנות בין יתרונותיו של פיירפוקס את העובדה שיש אלפי הרחבות שאפשר להוסיף לו, המשפרות משמעותית את חווית הגלישה (או משתמשות בדפדפן כתחליף למערכת הפעלה). אבל כשמגיע יום ההשקה של פיירפוקס 3, מסתבר שחלק מהתוספים הפופולאריים והשימושיים ביותר אינו תואם לגרסה החדשה, ומכיוון שמדובר במפתחים חיצוניים אין מה לעשות אלא לשבת ולחכות שהם יעשו טובה ויעדכנו את התוסף שלהם. אז פתאום רואים זוית חדשה לייתרון הזה.

4. פיירפוקס 3 ממש מהיר, ממש מגניב ואם עדיין אין לכם אחד (לפחות), תתבישו ולכו להוריד. אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.

רבבות גיקים, שוחרי טכנולוגיה ומשכימי אימוץ רצו לחזות במו עיניהם בצעצוע החדש של סטיב ג'ובס, רק שמספר המקומות באולם היה מוגבל והם נאלצו לחפש חלופות.

שמעתי וקראתי לא מעט אנשים שהתלוננו על כך שהיה קשה מאוד למצוא שידור סטרימינג מהאירוע שלא קרס תחת העומס, והיו כאלה שהרחיקו לכת וראו בכך כשלון של רשת האינטרנט.

אז נכון, האינטרנט (עדיין) לא בנויה כדי להעביר שידורי וידאו מחתרתיים בשידור חי להמונים. מצד שני, תזכירו לי איזה ערוץ טלוויזיה שידר את האירוע? אהא. וקולטים אותו בכבלים או בלווין? לולא האינטרנט לא היתה שום אפשרות לצפות באירוע הזה.

הטלוויזיה אמנם לא קורסת כשמיליונים צופים באותו שידור, אבל הטלוויזיה גם בנויה על מודל של רייטינג, לוחות שידורים ו"פריים-טיים". הטלוויזיה לא היתה משדרת את המסיבה של ג'ובס פשוט כי זה לא נראה לה משהו מעניין מספיק.

האינטרנט, ובמיוחד ה- web 2.0 לא עובדת ככה. האופי של האינטרנט מאפשר לתת ביטוי לכל נושא ולכל תחום, גם אם מספר האנשים שמתעניינים בו קטן באופן יחסי וגופי תקשורת גדולים לא רואים בו פוטנציאל רווח מספק או לא יודעים בכלל איך להתמודד איתו. השילוב של פלטפורמה זולה ונגישה עם אנשים שיוצרים תוכן גם כשהם לא יכולים ממש להתפרנס ממנו (כי הם רוצים להשתמש בו בעצמם, כי כיף להם, כי הם רוצים לתרום לקהילה או מכל סיבה אחרת), הוא מה שיוצר את הסקס-אפיל של web 2.0. בזכות זה האינטרנט יכול לאכלס למשל בלוגים מקומיים שמחליפים את המקומונים המיושנים (אין עניין בציבור), בלוגי ביקורת תקשורת שנכתבים אנונימית (אין עיתון אמיץ מספיק), אתרים שעוסקים באקולוגיה עירונית (בקרוב במקום "לרדת בגדול") או בלוגים מקצועיים על לינוקס וקוד פתוח (מתי יש שידור חוזר של זומביט).

צריך לזכור שלצד הקשיים של האינטרנט בצד הפיסי של כבלי תקשורת ופרוטוקולים (קשיים שצפויים להעלם עם הזמן), כבר היום יש תכנים שעצם קיומם ונגישותם אפשריים רק בזכות האינטרנט.