פעם, לפני כמעט שלוש שנים, כתבתי פוסט שתהה אם שינויים במנשק שהכניסה בזמנו פייסבוק הם רמז לכוונותיה ויכולותיה לאיים על חלונות כמערכת הפעלה.

למי ששכח, הייתה זו תקופת הזוהר של האפליקציות לפייסבוק, ונדמה היה שהן ידעו לעשות כמעט כל דבר שתוכנת מחשב רגילה יודעת.

פייסבוק לא הלכה בכיוון הזה, מסיבותיה שלה. אבל חברה ענקית אחרת דווקא כן.

אתמול שלח לי אחד מחברי הודעה פרטית בטוויטר והפנה את תשומת לבי לכך שבמגזין "טיים אאוט" ציטטו השבוע טוויט שלי.

כולי נרגש, פתחתי את הגירסה המקוונת של המגזין, ואכן בעמ' 16 מצוטט שחור על גבי תכלת הטוויט שלי יחד עם עוד כמה, תחת הכותרת "כל מה שאמרו השבוע בטוויטר על יעקב טייטל".

אחרי שסיימתי להתרגש, חשבתי על כך שבעצם אף אחד לא ביקש את רשותי או הודיע לי על השימוש בטוויט הזה (ואני מניח שכך גם לגבי האחרים המופיעים שם). ותהיתי ביני לביני אם על טוויט יש זכות יוצרים, איזה ואיך.

תנאי השימוש של טוויטר קובעים בין היתר כך:

"You retain your rights to any Content you submit, post or display on or through the Services. By submitting, posting or displaying Content on or through the Services, you grant us a worldwide, non-exclusive, royalty-free license (with the right to sublicense) to use, copy, reproduce, process, adapt, modify, publish, transmit, display and distribute such Content in any and all media or distribution methods (now known or later developed)."

במילים אחרות (וקצרות יותר): הזכויות בטוויטים שלך שייכות לך, אבל אתה מאשר לטוויטר מראש לפרסם ולהפיץ את התוכן שלך בעצמו או באמצעות אחרים בכל דרך. הסעיף הזה חיוני בשל אופיו הפתוח של טוויטר, המאפשר לכל מפתח להתממשק לשירות ולהציג את התוכן שמפורסם בו.

האם כל תוכן המפורסם בטוויטר הוא בגדר יצירה שיכולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים? כנראה שלא.

חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 קובע כי:

4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;

לא כל טוויט הוא יצירה מקורית, ובכלל לא בטוח שכל טוויט הוא יצירה (יש לא מעט טוויטים הכוללים למשל לינק בלבד). מצד שני, תנאי השימוש של טוויטר לא מכירים את החוק הישראלי. המשתמש מצהיר כי יש לו את הזכות לפרסם את תוכן הטוויטים שלו, ועל בסיס ההצהרה הזאת טוויטר מצהירה כי התוכן הזה נשאר בכל מקרה שייך למשתמש תוך מתן רשיון ההפצה הנ"ל וכו'.

אחד הפונקציות המובנות בטוויטר היא הרטוויט. הציטוט. משתמש ראה טוויט של אחר שהוא מעוניין להפיץ הלאה לרשימת העוקבים שלו, ומצטט אותו בשם אומרו (עם או בלי שינויים קלים, הנובעים לעתים ממגבלת התווים). כלומר באופן אינהרנטי לשימוש בטוויטר ניתנת למשתמשים אחרים היכולת, שלא לומר – הלגיטימציה, לפרסם מחדש טוויטים ואף ליצור מהם נגזרות. תנאי השימוש מעניקים רשיון הפצה לטוויטר ולשותפותיה (ר"ל מפתחי אפליקציות טוויטריות למיניהן). לא למשתמשים אחרים. אלא שהמוסכמה החברתית-קהילתית של משתמשי טוויטר היא שרטוויטים כאלה אינם מהווים הפרה של זכויות, מה שיוצר מצב שבו טוויטים מתפרסמים דה-פקטו (גם אם לא דה-יורה) תחת רשיון שיתוף-ייחוס.

חקיקה יכולה להיות רלוונטית רק כאשר היא מגובה במוסכמה או בצורך חברתי הנותנים לה תוקף.  החוק נועד להגן על אנשים מסוימים (יוצרים, במקרה זה) מפני פעולות מסוימות וליתן בידם כלים להתמודד עם פעולות כאלה. במצב שבו אותם אנשים אינם תופסים את אותן פעולות כפוגעות ולא ישתמשו בכלים שהחוק מעניק להם, הוא הופך לאות מתה.

אבל עוד לפני שאני שואל את עצמי אם אני רואה בציטוט הטוויט שלי בטיים אאוט הפרה של זכויותי, יש עוד סוגיה שמטרידה אותי בנוגע לטוויטר, והיא שייכת לעצם הגדרתו.

ה- FAQ של טוויטר מגדיר אותו כך:

"Twitter is a service for friends, family, and co–workers to communicate and stay connected through the exchange of quick, frequent messages."

כלומר טוויטר הוא בעצם כלי לשיחה. שיחה פומבית, שמשתתפים בה בין משתמש אחד ליותר – עד לגבול תיאורטי של סה"כ מספר המשתמשים הרשומים בטוויטר. בשיחה הזאת אנחנו מדברים על עצמנו, משתפים מחשבות בנושאים שונים עם אחרים, ובאופן כללי עושים כל מה שהיינו עושים בדו או רב שיח בע"פ – בשלושה הבדלים עיקריים: א. השיחה מתועדת ואינה תמיד בזמן אמת, ב. היא באינטרנט ולכן מאפשרת שיתוף של מקורות תוכן חיצוניים כמו קישורים, ג. היא פומבית.

אילו הייתי מביע את הטוויט הנ"ל בעל-פה, נניח תוך כדי שיחה עם חברים בבית קפה, ומישהו היה שומע אותי ומצטט – לא הייתי חושב שיש בכלל בעיית זכויות יוצרים. גם אם המשפט הזה הוא יצירה מקורית, הוא ככל הנראה לא היה עומד בתנאי החוק ולא זכאי להגנה. האם טוויטר שונה מבחינה מהותית משיחה כזאת? או יותר חשוב – האם אנחנו רואים אותו כשונה מבחינה מהותית משיחה כזאת? התשובה מורכבת.

אנשים שונים משתמשים בטוויטר באופן שונה, וכל אחד יכול לפרסם סוגים שונים ומגוונים של טוויטים. האם כאשר אנחנו מפרסמים טוויט הכולל אמירה שנונה ומקורית אנחנו רואים אותו באופן שונה לעומת טוויט הכולל מספר מילים סתמיות?

ההגדרה למונח "יצירה" המופיעה בוויקיפדיה נאה בעיני, ונאמר בה כך:

יצירה היא מונח מופשט, המתאר התייחסות לדבר מה כאל תוצר של תהליכים מורכבים בעל ערך סובייקטיבי מוסף.

טוויטים הם בדרך כלל לא תוצר של תהליכים מורכבים אלא של חשיבה ספונטנית רגעית, הערך הסוביקטיבי שלהם קטן, והם בעלי אורך חיים המוגבל בדרך כלל לשעות ספורות. למעשה, אילולא היו מצטטים את הטוויט שלי בדפוס, רב הסיכוי שלא הייתי זוכר בכלל שפרסמתי אותו.

העובדה שהשיחה המתנהלת בטוויטר מתועדת ומקובעת בכתב, מחייבת התייחסות פורמלית לזכויות היוצרים בה. אלא שעושה רושם שהמעורבים בשיחה לא רואים את התוכן שלה ככפוף להגדרות הפורמליות, ומתבססים יותר על כללי התנהגות חברתיים-קהילתיים מקובלים.

ישנה לעתים הנחה, גם בקרב ציבור לא קטן של גולשים, אך גם לעתים בקרב עיתונאים, כי תוכן גולשים המפורסם באינטרנט אינו מוגן בזכויות יוצרים או שזכויות היוצרים בו הן גמישות. רק לפני כמה ימים החלפתי מסרים עם גולשת שטענה שאם היא מצאה משהו בגוגל אזי הוא שייך לנחלת הכלל.

פורמלית, הייתי יכול לטעון שהטוויט שלי מהווה יצירה ספרותית מקורית, שהוא מוגן ע"י חוק זכות יוצרים, ושמגזין טיים אאוט הפר את זכויותי (ואני מתעלם כרגע מהאפשרות של שימוש הוגן) בכך שפרסם מחדש יצירה שלי בשלמותה, ללא אישורי וללא תשלום.

אלא שבעוד הדין חל באופן זהה על תוכן שנוצר בטוויטר כמו על תוכן שנוצר בבלוגים למשל, המוסכמה החברתית המגבה את הדין עדיין שונה. אם נתיחס רגע שוב להגדרת היצירה שלמעלה, אני חושב שתוכן הנוצר בבלוגים הוא לעתים קרובות הרבה יותר תוצר של תהליכים מורכבים, ובפירוש בעל ערך סוביקטיבי מוסף עבור יוצרו. קהל הכותבים בבלוגים מודע לזכויותיו בתוכן שלו (בין היתר מכיוון שהצהרות בנושא קיימות כברירת מחדל בחלק גדול ממערכות הבלוגים) והנושא חשוב לו. לעומת זאת קהל המשתמשים בטוויטר מייחס חשיבות פחותה לערך היצירתי שבטוויטים, וההסדרה הקיימת פשוט לא מתאימה.

הבעיה היא לא רק שההסדרה בחוקים הקיימים לא מתאימה, אלא שחוקים מעצם טבעם לא מתאימים כדי להסדיר את מה שקורה בטוויטר. התכנים המתפרסמים בו הם כה גמישים וכה מגוונים, שכדי להסדיר את השימוש בהם כראוי היה צורך להגדיר רשיון נפרד לכל טוויט וטוויט. שהרי טוויט המספר על כך שאני תקוע בפקק בדרך לעבודה אינו בעל ערך יצירתי כמו טוויט המבקש להיות חלק מסיפור בהמשכים, כמו הפרויקט של ניל גיימן. ומאחר שהשימוש בטוויטר הוא ספונטני, מהיר ודינאמי, אין כל הגיון בדרישה להגדיר רשיון שימוש לכל טוויט.

שאלתי את עצמי בנוסף, האם בכלל יש צורך בהסדרה של הפעילות בטוויטר? האם לא די שהיא מסדירה את עצמה במסגרת תנאי השימוש והמקובלות הקהילתיות? אך מכיוון שטוויטר בכל זאת אינו פועל בואקום אלא באינטראקציה עם גורמים נוספים בעולם, ומכיוון שאנחנו כחברה זקוקים ורגילים למערכות של כללים ידועים להסדרת ההתנהלות שלנו, אני חושב שבסופו של דבר רצוי שיהיו כללים כאלה.

השאלה בנוגע לרלוונטיות של כלל דיני הקניין הרוחני כיום אינה סוגיה חדשה. היא מהווה נושא לדיון בשנים האחרונות גם בהקשרים של התפתחות האינטרנט, הפצה פיראטית של מוצרי מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע, תרופות, משך תקופת הזכויות ועוד. אלא שבעוד בנושאים האלו ניתן אולי לחשוב על תיקוני חקיקה כאלה או אחרים, בהקשר לטוויטר אני לא מצליח לחשוב על קונספט חקיקתי שיוכל להסדיר את הפעילות בו באופן פרקטי. סוגיות של יצירה, מקוריות, ראשוניות, העתקה, יצירה נגזרת ותחום שיפוט הופכות להיות חסרות רלוונטיות במקרה של טוויטר.

הדבר היחיד שנשאר, אולי, הוא הזכות המוסרית.

6 . זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.

גם אם אינה אכיפה במסגרת טוויטר, אפשר להניח כי על זכות זו כן תהייה הסכמה בקרב קהילת המשתמשים, כעיקרון מקובל בעל בסיס ראציונאלי ואופי פרקטי שניתן לנהל את הפעילות במסגרתו.

דומה כי כאשר מערכת הכללים המוכרת אינה יכולה עוד לטפל באופן נאות במציאות הקיימת, אנו מוצאים את עצמנו חוזרים לעקרונות הבסיסיים יותר של מוסר. אולי על הבסיס הזה נצליח בעתיד לפתח סוג חדש של כללים אשר יתאימו לצרכים החדשים. בינתיים, אני לא חושב שהציטוט בטיים אאוט פוגע בי.

ישבתי היום עם מישהו והסברתי לו קצת על איך עובדים עם הבלוג בתפוז. בין לבין דיברנו על מקומו של איש התוכן באתר תוכן גולשים, ואז הוא אמר לי שבוודאי הגעתי לתפקיד שלי מתוך זה שהייתי איש תוכן בעצמי, ושמאז שאני קורא כל כך הרבה טקסטים מדי יום בטח המוח שלי מתעייף עד שכבר אין לי חשק ליצור בעצמי. הפכתי לבירוקראט שעוסק בדאגה לתפעול התוכן של אחרים במקום להיות איש תוכן בעצמי.
מייד נחלצתי להגנתו של המוח שלי וטענתי בתוקף שזה ממש לא עניין של חשק, אלא של חוסר סבלנות לשבת ולעבד את המחשבות שלי לכדי אייטמים ראויים לפרסום. אבל במחשבה נוספת, ולאחר שהאיש הלך וההגנות האוטומטיות שלי קצת נרגעו, מאוד יכול להיות שיש משהו במה שהוא אומר.

אני באמת באמת צורך כמויות עצומות של טקסטים מדי יום. אני עובר על עשרות אם לא מאות בלוגים רק במסגרת העבודה, ועל כמה עשרות נוספים ממקורות אחרים. העיניים שלי שותות את המילים בשקיקה, מרפרפות אחוזות תזזית על המשפטים כאילו מנסות לבלוע את כל האייטם ברגע חטוף אחד. לא פעם אני צריך לקרוא קטע גם פעמיים ושלוש כדי להעריך אותו במלואו. יכולת ההתעמקות שלי בקריאה הולכת ונשחקת.
לפני עשור וחצי הייתי בשיא תקופת הקריאה שלי; [אזהרת חנוניות מתפרצת] הייתי מתיישב בספריה, עובר מדף מדף על הכותרים, ושולף כל מה שנראה מעניין. ככל שהאינטרנט התפתח ותפס חלק משמעותי יותר בחיי, כמויות התוכן לגווניו שאני צורך תפחה, ויכולת הריכוז שלי ירדה בהתאם.
אבל כשאני רוצה לכתוב לבלוג אני צריך את מלוא הקשב שלי מגוייס. כל פסיק חשוב וכל מילה הרת גורל. אלא שאז אני מגלה שאני מתקשה לשמור על חוט המחשבה שלי ליותר מדקות ספורות לפני שהאותיות מתחילות לצאת במחולות ולהתערבב מול עיני. ראשי כה עייף מהתמודדות מעמיקה עם טקסטים לאורך היום, עד שכשאני רוצה ליצור אחד בעצמי אני מגלה שתש כוחי. זו אחת הסיבות כנראה לכך שכמעט כל הפוסטים שלי נכתבים בלילה, כשכמות ההפרעות מסביב היא מינימאלית והעיניים קצת נרגעות (אגב, גם את העבודות שלי לאוניברסיטה כתבתי בין עשר בלילה לשבע בבוקר).

האם זה אומר שעתידי כבלוגר נחרץ? אני מקווה שלא. עובדה היא שאני מצליח לגרד מעט כוחות כדי לפרסם פה מדי פעם, לכתוב על סטאר טרק מדי פעם, ואפילו לייצר תוכן לתפוז מדי פעם ;-)

בבלוג הזה יש 16 טיוטות. רובן המכריע אמורות היו להפוך לפוסטים אמיתיים בסופו של דבר. חלקן כולל רק משפט קצר או קישור שנועד להזכיר לי על מה רציתי לכתוב. כולן נכתבו לפני יותר מחצי שנה (לפני שחזרתי לעבוד בתפוז).
אני מקווה שאת אותו חלק שעדיין רלוונטי (ולא היה אמור להתפרסם בהקשר אקטואלי מסוים) אני באמת אערוך ואפרסם בסופו של דבר.

—-
ובשולי הדברים: אין לי כוונה לכתוב על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, על ועידת דרבן, על מחמוד אחמדינג'אד, ובטח שלא על סוזן בויל. כולם נושאים טובים וחשובים שדוברו כבר עד זרא. אז הנה, הזכרתי אותם בבלוג כדי לצאת ידי חובה. עכשיו תנו קצת לנוח.

בחודשיים האחרונים הגרידר שלי נקלע למצב מאוד בעייתי. נוספו לו עשרות פידים חדשים, בעיקר של בלוגים מתפוז, שבעבר קיבלתי מהם עדכונים באמצעות המייל ועכשיו התחלתי לעקוב אחריהם בצורה מסודרת. עשרות פידים חדשים שמספקים עשרות עדכונים מדי יום ומקבלים עדיפות בסדר הקריאה שלי. מצד שני, 150 הפידים הקיימים שלי לא בדיוק פצחו בשביתה לאות הזדהות. נהפוך הוא.

בלית ברירה נאלצתי, ברוח התקופה, להדק את החגורה ולהיפרד ממספר לא קטן של פידים. לא מדובר בפידים לא מעניינים בהכרח, אבל כן בפידים ששקלול נתוני תדירות העדכון עם אחוז הפריטים שאני מתעמק בהם מתוכם ודקות הסבלנות שיש לי להשקיע בהם הביאו למסקנה הבלתי נמנעת שאלא אם אני מבלה שש שעות נטו מהיממה שלי מול הגרידר, אין לי שום סיכוי להצליח לעקוב אחריהם בצורה מוצלחת אי פעם.

כבר מזמן הסרתי את רוב הפידים של החדשות שסתמו את הגרידר במאות עדכונים יומיים שרק אחוז בודד מתוכם באמת עניין אותי. גם כמעט כל הפידים שהציעו סרטונים לא מצחיקים, בדיחות תפלות, או תוכן מקצועי לא רלוונטי שיש לי מקורות טובים יותר עבורו – הוסרו אחר כבוד. אין לי זמן להתעמק בהם. חברי הפייסבוק שלי יצטרכו להתחיל למצוא את הסרטונים המצחיקים בעצמם.

רשימת הפידים שלי הופכת לעניינית יותר. לא עוד הרשמה לכל זנב בלוג שקראתי בו שורה מעניינת פעם לפני חצי שנה. המטרה היא להגיע למצב שבו בסיכום שבועי לא יהיו שאריות משמעותיות של פריטים שלא נקראו.

כרגע הדברים נראים כך:

From your 276 subscriptions, over the last 30 days you read 4,151 items, starred 6 items, shared 22 items, and emailed 0 items.

ויש לי עוד 53 פריטים שלא נקראו.

אגב, בהזדמנות זו אפשר לומר שאחרי מספר ניסיונות לא מוצלחים, אני חושב שאני מרוצה מהתבנית החדשה הזאת. אה כן, ולכו להצביע לתנועה הירוקה-מימד.

public static חזרה לעדכן את הבלוג שלה בישראבלוג, ועכשיו היא מנהלת חנות נעליים.

כל הקונספציה שלי לגבי הסרת פידים מתים מהרידר היתה שגויה והתמוטטה כמגדל קלפים.

או, שהקונספציה עומדת שרירה וקיימת. פאבליק התפרסמה בזמנו בזכות הלקוחות ה"מיוחדים" של אורנג' אותם שירתה, והיום היא חוזרת כשבאמתחתה לקוחות לא פחות מיוחדים של חנות נעליים. הבלוג אותו בלוג מצחיק, הכתיבה אותה כתיבה מבריקה, הלקוחות אותם לקוחות מיוחדים, ורק התפאורה השתנתה.

מסקנה: ההחלטה המקורית היתה נכונה, אבל האצבע תהייה עכשיו הרבה יותר זהירה על הדק ההסרה.

האם התחרות לחלונות מגיעה מפיירפוקס או כרום בזירת הדפדפנים? או אולי דוקא מכיוון פייסבוק, שערכה היום כמה שינויים במנשק המשתמש החדש שלהם?

לפני ארבעה חודשים כתבתי את זה:

"פס אפרורי בתחתית חלון הדפדפן שדומה באופן חשוד לשורת המשימות של מערכת ההפעלה שלי, ודיווח מיידי על התרעות מערכת (notifications) שדומה באופן חשוד ל"system tray" – איזור ההתרעות של מערכת ההפעלה שלי."

ועכשיו הפס הזה נראה ככה (קליק להגדלה):

בקצה השמאלי של הבר יש תפריט אפליקציות, שדומה באופן חשוד לתפריט "התחל" של חלונות, ולצידו אוסף קיצורי דרך לאפליקציות בשימוש תדיר, שדומה באופן עוד יותר חשוד לסרגל "הפעלה מהירה" של חלונות.

מה חסר לפייסבוק בשביל שתהייה אלטרנטיבה למערכת הפעלה? אפשר להתחיל במדיניות פרטיות ברורה יותר עבור האתר והאפליקציות שלו, להמשיך במעבר לאפליקציות משמעותיות יותר ממשחקי דרקונים וערפדים , גם מולטיטסקינג לא יזיק, ואולי עבודה אוף-ליין?

בכל מקרה, לעניות דעתי לפיירפוקס על תוספיו יש פוטנציאל מעשי גדול יותר לשמש בתפקיד הזה מאשר לפייסבוק. נחייה ונראה.

גוגל השיקו היום (2.9.2008) את גרסת הבטא לדפדפן הקוד הפתוח שלהם – כרום. ההשקה לוותה בספר קומיקס שווה במיוחד המסביר את הקונספט מאחורי פיתוח הדפדפן החדש, כך שאפילו הדיוט כמוני יכול להבין לא רע מה הם רוצים מחיינו.

נראה שהחידוש המרכזי בכרום נעוץ בשינוי שיטת הפעולה שבה הדפדפן מנהל את ההתרחשויות בלשוניות השונות מאחורי הקלעים. כשדפדפנים התחילו להציע גלישה בלשוניות, היה בכך שיפור משמעותי בנוחות הגלישה לעומת ניהול מספר חלונות עצמאיים של הדפדפן, אבל הסתבר גם שדפדפנים אינם מוצלחים במיוחד כשזה נוגע לניהול המשאבים של הלשוניות השונות. כרום מציע בעצם את השלב הבא באבולוציה הזאת ומנהל תהליך עבודה עצמאי עם הקצאת זיכרון נפרדת לכל לשונית. הגישה של כרום, כפי שהיא מוצגת, היא שהדפדפן הוא כלי העבודה המרכזי שלנו היום, שהדפדפנים הקיימים נוצרו בעצם רק כדי להציג דפי רשת ושהם לא מתאימים לשימוש ההולך וגובר באפליקציות מבוססות רשת. כשברקע דיבורים על כך שהדפדפנים בדרך להחליף את מערכת ההפעלה, כרום – הפועל על אותו מנוע של אנדרואיד, הסלולרי הגוגלי – יכול בהחלט להיות התשובה של גוגל לשמועות (שיש בהן כנראה קצת wishful thinking) בנוגע למערכת הפעלה גוגלית. 

אז התקנתי, והנה מספר רשמים מאוד ראשוניים:

1. גוגל כרום התקין את עצמו בשפה העברית. נכון ששפת מע' ההפעלה שלי היא עברית, אבל ברוב התוכנות שאני עובד איתן התרגלתי למנשק אנגלי, ובכלל – אני אוהב ששואלים אותי דברים כאלה. ההתקנה של Live Messenger למשל מעצבנת במיוחד ומאוד קשה להגיע לדף הורדה בשפה אחרת, אבל לפחות אתה יודע מה אתה אמור לקבל. במקרה של כרום, הסכם המשתמש היה באנגלית, עמוד ההורדה היה באנגלית, תוכנת ההתקנה היתה באנגלית, ורק הדפדפן עצמו כשפתחתי אותו לראשונה התגלה במלוא תפארת העברית. נחמד לדעת שהדפדפן הגוגלי מגיע בשפת הקודש כבר בגרסת הבטא שלו, אבל כמו שאמרתי – אני אוהב ששואלים אותי דברים כאלה. בכלל, אני לא אוהב שתוכנות מחליטות בעצמן מה טוב בשבילי, ועוד פחות אני אוהב כשאין דרך ברורה לשנות את ההגדרות. (תוספת מאוחרת: במבט חוזר בעמוד ההורדה של כרום, יש שם תפריט לבחירת שפה. הוא ממוקם באותה שורה של הכותרת והלוגו, ולא ראיתי אותו כשהייתי שם בפעם הראשונה. בכל מקרה, כשהעמוד מוצג לי באנגלית, הנחתי שברירת המחדל של ההורדה היא אנגלית. הגיוני, לא?)

2. ההגדרות של כרום מאוד מינימליסטיות. יכול להיות שזה ישתנה בעתיד, אבל בולטות בחסרונן הגדרות לשליטה בהתנהגות הלשוניות, בפרטיות, באבטחה וכו'.  

3. אפשר לייבא סימניות והגדרות רק מאינטרנט אקספלורר. זה ממש מטופש. אין ממש מנהל סימניות, זה דיי חבל ולא נוח.

4. שורת הסטטוס מופיעה רק כשקורה בה משהו. זה פיצ'ר חביב שחוסך בשטח תצוגה, אבל צריך להתרגל אליו. בפיירפוקס השורה הזאת משמשת לא מעט תוספים, יהיה מעניין לראות מה יקרה לה כשיהיו תוספים כאלה לכרום.

5. יחסית לפיירפוקס (הדפדפן העיקרי שלי בשנים האחרונות) כרום עולה מהר יותר, הלשוניות נטענות קצת מהר יותר ונראה שבאמת עשו עבודה טובה בבנין החדש והחדשני של התהליכים מאחורי הקלעים.  מבחינת צריכת הזיכרון, הכרום דורש שני שליש מהמשאבים שחלון פיירפוקס טיפוסי היה דורש. אני רק שואל את עצמי עד כמה משפיעים פה התוספים המותקנים על פיירפוקס ודורשים מן הסתם את מנת התשומי שלהם. האם כרום יצליח להישאר רזה וזריז גם כשיהיו לו הרחבות רבות? 

6. היסטוריית הגלישה כוללת גם חותמת שעה מדויקת (לא רק תאריך), וכוללת כמובן שורת חיפוש (גוגל או לא גוגל). אבל אין אפשרות לסדר את האתרים אלפאביתית או לקבץ דפים שונים מאותו דומיין ביחד. מאוד מזכיר את הגישה של ג'ימייל, שאומרת שלא צריך אפשרויות מיון מתקדמות כי אתה יכול פשוט לחפש כל דבר. שוב אני מקבל תחושה של גישה פטרונית מעצבנת. 

7. שורת הכתובת הולכת בעקבות ה- Awsome bar של פיירפוקס, וכוללת בתוכה את ההשלמה האוטומטית לפי היסטוריית הגלישה, הצעות של גוגל וחיפוש ברשת. נחמד מאוד ושימושי, אבל אני למשל אוהב שתיבת חיפוש תפתח את התוצאות בלשונית חדשה; איך עושים את זה בכרום, לא מצאתי. 

8. גלישה פרטית היא פונקציה חמודה, שיכולה להיות שימושית בעיקר בגלישה במקומות ציבוריים או במחשבים משותפים (porn mode). מסגרת החלון מגיעה בצבע אחר ומציגה איקון משעשע של סוכן חרש.  אבל לא ברור לגמרי למה אי אפשר לפתוח רק לשונית אחת שתהייה אנונימית, וצריך חלון כרום נפרד לגמרי בשביל זה.

לסיכום: הקונספט עובד לא רע. המנשק קצת מינימליסטי מדי בשבילי, חסרות הרבה מאוד אפשרויות בהגדרות התוכנה, וכמובן בולטות בהעדרן ההרחבות שכל כך התרגלתי אליהן בעבודה עם פיירפוקס. כל אלה בוודאי ישתפרו בהמשך. מה שמטריד אותי, ולא בטוח שישתנה, הוא התחושה שגוגל משדרת שהם יודעים מה המשתמש צריך ורוצה יותר טוב ממנו. אני מקווה שהעובדה שמדובר בפרויקט קוד פתוח תאפשר להתגבר על הגישה הזאת בהמשך. 

למקרה שלא שמתם לב, כבר כמה שבועות שבפייסבוק מציגים פרסומות טקסט בצד יחד עם מתן אפשרות לגולש לחוות דעה על הפרסומת, ולכאורה להשפיע על סוג הפרסומות המוצגות לו.

לכאורה, יופי של אסטרטגיה כדי לגרום לגולשים להתעסק יותר עם הפרסומות, לקרוא אותן ולהקליק עליהן.

אבל כנראה שהאלגוריתם של פייסבוק נמצא בדיאלוג עם אמא שלי (אין לה שם פרופיל. עדיין), כי מסיבה לא ברורה הוא החליט שמה שצריך למכור לי זה חתונה עם בחורה יהודיה נחמדה. אחרת אי אפשר להסביר למה הפרסומות שאני רואה הן אלה:

או אלה:

ולמרות שאני כבר שבועות מסמן למערכת שהסוג הזה של פרסומות פשוט לא רלוונטי

אני ממשיך לראות פרסומות כאלה:

אולי במקום irrelevant הייתי צריך לסמן offensive…

פעם, כשבקושי שמענו על מעללי זרובבלה ולפני שידענו מי זו וולוט, אחת הבלוגריות המדוברות בארץ היתה public static – עובדת אורנג' שחשפה בבלוג "אין ידיים אין אגוזים" את חוויותיה מהמפגשים עם לקוחות החברה. כישרון כתיבה יוצא דופן ומקורות השראה חסרי גבולות הפכו אותה למוקד שיחות הברזיה, קישורים לבלוג שלה זכו לתפוצה ארצית בדואל והוא אף כיכב בכמה "דירוגי" בלוגים.

השבוע הסרתי את "אין ידיים אין אגוזים" מקורא הרסס שלי. לאחר שעזבה את העבודה באורנג' בשלהי 2005, פאבליק ניסתה להמשיך ואפילו ביררה עם הקוראים שיש דרישה להמשך הכתיבה. היא עדיין היתה נהדרת (כשהייתה), חוויות ממקומות העבודה החדשים ורגעי קסם משפחתיים המשיכו להזין את הבלוג מדי פעם, אבל זה כבר לא היה זה. בהדרגה היא הקדישה פחות ופחות זמן לבלוג והפוסט האחרון פורסם לפני שנה (22 ביולי 2007).

מבלי לדעת דבר על נסיבותיה האישיות של פאבליק, ייתכן שניתן ללמוד מהבלוג שלה משהו על הכלל.

נראה כי בלוג שנולד כדי לתת מענה לצורך מסוים יתקשה, עם מילוי אותו צורך, לעשות "הסבה מקצועית" ולהתחיל לטפל בנושאים אחרים. כך למשל, בלוגרית שכתבה על התמודדות עם מחלה קשה איבדה עניין בבלוג לאחר שהבריאה, בלוגר שכתב יומן על חוויותיו מטיול בניכר סגר את הבלוג עם שובו ארצה ובלוגרית אחרת שתיעדה את עולמה הסטודנטיאלי קיבלה את התואר ונטשה את הבלוג.

בלוגים כאלה שונים מהז'אנר הכללי של "בלוגים אישיים" בכך שהם נכתבים מלכתחילה בקונטקסט מאוד מוגדר, מה שמקשה על שינויו בשלב מאוחר יותר של קיום הבלוג. קהל הקוראים הקבוע התגבש במשך תקופה סביב העניין המשותף באותו נושא כתיבה התחלתי, ולא תמיד הוא ירצה להישאר בסביבה עם השינוי בכיוון.

ישנם לא מעט בלוגרים שמגיעים בשלב זה או אחר לתחושת מיצוי ולוקחים הפסקה מכתיבה. אבל הפסקה כזאת שונה בעיני מהמקרים שתיארתי לעיל, מכיוון שהיא נובעת מצרכים אישיים של הכותב ולא מעצם הגדרת נושא הבלוג שהגיע לסוף דרכו.

אין לי בעיה עם בלוגים שלא מעדכנים. הפיד יושב בשקט ולא דורש תחזוקה מיוחדת גם במשך שנים. אבל כשנראה שחוסר העדכון אינו זמני, ושגם אם כותב הבלוג ישוב אליו ביום מן הימים התוצאה תהייה מאולצת, אני מרגיש שהגיע הזמן להיפרד.

מלבד פאבליק נפרדתי מעוד כמה פידים ישנים שהעדכונים בהם גוועו, כך שיש לי פחות מקורות ברשימה אבל מספר העדכונים הכולל נשאר דומה:

From your 140 subscriptions, over the last 30 days you read 9,369 items, starred 12 items, shared 32 items, and emailed 5 items

מאז שפתחתי את הבלוג הזה אני מתלבט אם להעביר אליו את הפוסטים הישנים מהבלוג הקודם שלי (זה שנכתב בין מרץ 2004 למרץ 2008). יש שם כ- 110 פוסטים בנושאים שונים; לא כולם רלוונטיים היום, ולא כולם מתאימים להעברה, אבל לחלקם אני עדיין רוצה להתיחס ומוזר לי שהם קבורים בפלטפורמה אחרת, מנותקים מההקשר של הבלוג העכשווי שלי.

האם כדאי להעביר אותם לכאן (עם תאריך הפרסום המקורי כמובן)? האם זה לא יתנגש עם ראשוניותו של הפוסט הראשון שלי כאן?

או שאולי עדיף להשאיר אותם במקומם ולקבל את זה שהבלוג הישן נשאר בעבר ועכשיו אני מתקדם רק קדימה?

ואם אחליט להעביר, האם להשאיר את הפרסום המקורי בבלוג הישן או להוריד אותו (פעולה בלתי הפיכה)?