מפת סיביות

ישבתי היום עם מישהו והסברתי לו קצת על איך עובדים עם הבלוג בתפוז. בין לבין דיברנו על מקומו של איש התוכן באתר תוכן גולשים, ואז הוא אמר לי שבוודאי הגעתי לתפקיד שלי מתוך זה שהייתי איש תוכן בעצמי, ושמאז שאני קורא כל כך הרבה טקסטים מדי יום בטח המוח שלי מתעייף עד שכבר אין לי חשק ליצור בעצמי. הפכתי לבירוקראט שעוסק בדאגה לתפעול התוכן של אחרים במקום להיות איש תוכן בעצמי.
מייד נחלצתי להגנתו של המוח שלי וטענתי בתוקף שזה ממש לא עניין של חשק, אלא של חוסר סבלנות לשבת ולעבד את המחשבות שלי לכדי אייטמים ראויים לפרסום. אבל במחשבה נוספת, ולאחר שהאיש הלך וההגנות האוטומטיות שלי קצת נרגעו, מאוד יכול להיות שיש משהו במה שהוא אומר.

אני באמת באמת צורך כמויות עצומות של טקסטים מדי יום. אני עובר על עשרות אם לא מאות בלוגים רק במסגרת העבודה, ועל כמה עשרות נוספים ממקורות אחרים. העיניים שלי שותות את המילים בשקיקה, מרפרפות אחוזות תזזית על המשפטים כאילו מנסות לבלוע את כל האייטם ברגע חטוף אחד. לא פעם אני צריך לקרוא קטע גם פעמיים ושלוש כדי להעריך אותו במלואו. יכולת ההתעמקות שלי בקריאה הולכת ונשחקת.
לפני עשור וחצי הייתי בשיא תקופת הקריאה שלי; [אזהרת חנוניות מתפרצת] הייתי מתיישב בספריה, עובר מדף מדף על הכותרים, ושולף כל מה שנראה מעניין. ככל שהאינטרנט התפתח ותפס חלק משמעותי יותר בחיי, כמויות התוכן לגווניו שאני צורך תפחה, ויכולת הריכוז שלי ירדה בהתאם.
אבל כשאני רוצה לכתוב לבלוג אני צריך את מלוא הקשב שלי מגוייס. כל פסיק חשוב וכל מילה הרת גורל. אלא שאז אני מגלה שאני מתקשה לשמור על חוט המחשבה שלי ליותר מדקות ספורות לפני שהאותיות מתחילות לצאת במחולות ולהתערבב מול עיני. ראשי כה עייף מהתמודדות מעמיקה עם טקסטים לאורך היום, עד שכשאני רוצה ליצור אחד בעצמי אני מגלה שתש כוחי. זו אחת הסיבות כנראה לכך שכמעט כל הפוסטים שלי נכתבים בלילה, כשכמות ההפרעות מסביב היא מינימאלית והעיניים קצת נרגעות (אגב, גם את העבודות שלי לאוניברסיטה כתבתי בין עשר בלילה לשבע בבוקר).

האם זה אומר שעתידי כבלוגר נחרץ? אני מקווה שלא. עובדה היא שאני מצליח לגרד מעט כוחות כדי לפרסם פה מדי פעם, לכתוב על סטאר טרק מדי פעם, ואפילו לייצר תוכן לתפוז מדי פעם ;-)

בבלוג הזה יש 16 טיוטות. רובן המכריע אמורות היו להפוך לפוסטים אמיתיים בסופו של דבר. חלקן כולל רק משפט קצר או קישור שנועד להזכיר לי על מה רציתי לכתוב. כולן נכתבו לפני יותר מחצי שנה (לפני שחזרתי לעבוד בתפוז).
אני מקווה שאת אותו חלק שעדיין רלוונטי (ולא היה אמור להתפרסם בהקשר אקטואלי מסוים) אני באמת אערוך ואפרסם בסופו של דבר.

—-
ובשולי הדברים: אין לי כוונה לכתוב על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, על ועידת דרבן, על מחמוד אחמדינג'אד, ובטח שלא על סוזן בויל. כולם נושאים טובים וחשובים שדוברו כבר עד זרא. אז הנה, הזכרתי אותם בבלוג כדי לצאת ידי חובה. עכשיו תנו קצת לנוח.

בחודשיים האחרונים הגרידר שלי נקלע למצב מאוד בעייתי. נוספו לו עשרות פידים חדשים, בעיקר של בלוגים מתפוז, שבעבר קיבלתי מהם עדכונים באמצעות המייל ועכשיו התחלתי לעקוב אחריהם בצורה מסודרת. עשרות פידים חדשים שמספקים עשרות עדכונים מדי יום ומקבלים עדיפות בסדר הקריאה שלי. מצד שני, 150 הפידים הקיימים שלי לא בדיוק פצחו בשביתה לאות הזדהות. נהפוך הוא.

בלית ברירה נאלצתי, ברוח התקופה, להדק את החגורה ולהיפרד ממספר לא קטן של פידים. לא מדובר בפידים לא מעניינים בהכרח, אבל כן בפידים ששקלול נתוני תדירות העדכון עם אחוז הפריטים שאני מתעמק בהם מתוכם ודקות הסבלנות שיש לי להשקיע בהם הביאו למסקנה הבלתי נמנעת שאלא אם אני מבלה שש שעות נטו מהיממה שלי מול הגרידר, אין לי שום סיכוי להצליח לעקוב אחריהם בצורה מוצלחת אי פעם.

כבר מזמן הסרתי את רוב הפידים של החדשות שסתמו את הגרידר במאות עדכונים יומיים שרק אחוז בודד מתוכם באמת עניין אותי. גם כמעט כל הפידים שהציעו סרטונים לא מצחיקים, בדיחות תפלות, או תוכן מקצועי לא רלוונטי שיש לי מקורות טובים יותר עבורו – הוסרו אחר כבוד. אין לי זמן להתעמק בהם. חברי הפייסבוק שלי יצטרכו להתחיל למצוא את הסרטונים המצחיקים בעצמם.

רשימת הפידים שלי הופכת לעניינית יותר. לא עוד הרשמה לכל זנב בלוג שקראתי בו שורה מעניינת פעם לפני חצי שנה. המטרה היא להגיע למצב שבו בסיכום שבועי לא יהיו שאריות משמעותיות של פריטים שלא נקראו.

כרגע הדברים נראים כך:

From your 276 subscriptions, over the last 30 days you read 4,151 items, starred 6 items, shared 22 items, and emailed 0 items.

ויש לי עוד 53 פריטים שלא נקראו.

אגב, בהזדמנות זו אפשר לומר שאחרי מספר ניסיונות לא מוצלחים, אני חושב שאני מרוצה מהתבנית החדשה הזאת. אה כן, ולכו להצביע לתנועה הירוקה-מימד.

public static חזרה לעדכן את הבלוג שלה בישראבלוג, ועכשיו היא מנהלת חנות נעליים.

כל הקונספציה שלי לגבי הסרת פידים מתים מהרידר היתה שגויה והתמוטטה כמגדל קלפים.

או, שהקונספציה עומדת שרירה וקיימת. פאבליק התפרסמה בזמנו בזכות הלקוחות ה"מיוחדים" של אורנג' אותם שירתה, והיום היא חוזרת כשבאמתחתה לקוחות לא פחות מיוחדים של חנות נעליים. הבלוג אותו בלוג מצחיק, הכתיבה אותה כתיבה מבריקה, הלקוחות אותם לקוחות מיוחדים, ורק התפאורה השתנתה.

מסקנה: ההחלטה המקורית היתה נכונה, אבל האצבע תהייה עכשיו הרבה יותר זהירה על הדק ההסרה.

פעם, כשבקושי שמענו על מעללי זרובבלה ולפני שידענו מי זו וולוט, אחת הבלוגריות המדוברות בארץ היתה public static – עובדת אורנג' שחשפה בבלוג "אין ידיים אין אגוזים" את חוויותיה מהמפגשים עם לקוחות החברה. כישרון כתיבה יוצא דופן ומקורות השראה חסרי גבולות הפכו אותה למוקד שיחות הברזיה, קישורים לבלוג שלה זכו לתפוצה ארצית בדואל והוא אף כיכב בכמה "דירוגי" בלוגים.

השבוע הסרתי את "אין ידיים אין אגוזים" מקורא הרסס שלי. לאחר שעזבה את העבודה באורנג' בשלהי 2005, פאבליק ניסתה להמשיך ואפילו ביררה עם הקוראים שיש דרישה להמשך הכתיבה. היא עדיין היתה נהדרת (כשהייתה), חוויות ממקומות העבודה החדשים ורגעי קסם משפחתיים המשיכו להזין את הבלוג מדי פעם, אבל זה כבר לא היה זה. בהדרגה היא הקדישה פחות ופחות זמן לבלוג והפוסט האחרון פורסם לפני שנה (22 ביולי 2007).

מבלי לדעת דבר על נסיבותיה האישיות של פאבליק, ייתכן שניתן ללמוד מהבלוג שלה משהו על הכלל.

נראה כי בלוג שנולד כדי לתת מענה לצורך מסוים יתקשה, עם מילוי אותו צורך, לעשות "הסבה מקצועית" ולהתחיל לטפל בנושאים אחרים. כך למשל, בלוגרית שכתבה על התמודדות עם מחלה קשה איבדה עניין בבלוג לאחר שהבריאה, בלוגר שכתב יומן על חוויותיו מטיול בניכר סגר את הבלוג עם שובו ארצה ובלוגרית אחרת שתיעדה את עולמה הסטודנטיאלי קיבלה את התואר ונטשה את הבלוג.

בלוגים כאלה שונים מהז'אנר הכללי של "בלוגים אישיים" בכך שהם נכתבים מלכתחילה בקונטקסט מאוד מוגדר, מה שמקשה על שינויו בשלב מאוחר יותר של קיום הבלוג. קהל הקוראים הקבוע התגבש במשך תקופה סביב העניין המשותף באותו נושא כתיבה התחלתי, ולא תמיד הוא ירצה להישאר בסביבה עם השינוי בכיוון.

ישנם לא מעט בלוגרים שמגיעים בשלב זה או אחר לתחושת מיצוי ולוקחים הפסקה מכתיבה. אבל הפסקה כזאת שונה בעיני מהמקרים שתיארתי לעיל, מכיוון שהיא נובעת מצרכים אישיים של הכותב ולא מעצם הגדרת נושא הבלוג שהגיע לסוף דרכו.

אין לי בעיה עם בלוגים שלא מעדכנים. הפיד יושב בשקט ולא דורש תחזוקה מיוחדת גם במשך שנים. אבל כשנראה שחוסר העדכון אינו זמני, ושגם אם כותב הבלוג ישוב אליו ביום מן הימים התוצאה תהייה מאולצת, אני מרגיש שהגיע הזמן להיפרד.

מלבד פאבליק נפרדתי מעוד כמה פידים ישנים שהעדכונים בהם גוועו, כך שיש לי פחות מקורות ברשימה אבל מספר העדכונים הכולל נשאר דומה:

From your 140 subscriptions, over the last 30 days you read 9,369 items, starred 12 items, shared 32 items, and emailed 5 items

מאז שפתחתי את הבלוג הזה אני מתלבט אם להעביר אליו את הפוסטים הישנים מהבלוג הקודם שלי (זה שנכתב בין מרץ 2004 למרץ 2008). יש שם כ- 110 פוסטים בנושאים שונים; לא כולם רלוונטיים היום, ולא כולם מתאימים להעברה, אבל לחלקם אני עדיין רוצה להתיחס ומוזר לי שהם קבורים בפלטפורמה אחרת, מנותקים מההקשר של הבלוג העכשווי שלי.

האם כדאי להעביר אותם לכאן (עם תאריך הפרסום המקורי כמובן)? האם זה לא יתנגש עם ראשוניותו של הפוסט הראשון שלי כאן?

או שאולי עדיף להשאיר אותם במקומם ולקבל את זה שהבלוג הישן נשאר בעבר ועכשיו אני מתקדם רק קדימה?

ואם אחליט להעביר, האם להשאיר את הפרסום המקורי בבלוג הישן או להוריד אותו (פעולה בלתי הפיכה)?