מפת סיביות

לישראל יש הרבה חסרונות. יש לה חיסרון במים, בביטחון אישי, במנהיגים, בדרך ארץ… אבל אם יש משהו שלישראל יש שפע ממנו זהו אורה וחומה של השמש, ממנו אנחנו נהנים ימים רבים בשנה. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בניצול אנרגיית שמש, אבל עד היום השימוש בה היה בעיקר לחימום מים ולא לייצור חשמל.

הטכנולוגיה לייצור חשמל באמצעות תאים פוטו-וולטאים קיימת כבר עשרות שנים, והסיבה לכך שהיא לא בשימוש (ביתי) נרחב נעוצה בשלושה חסרונות מרכזיים:

א. כדי להתקין את המערכת דרוש שטח גג מינימאלי פנוי.
ב. החיסכון הכספי המקסימלי האפשרי הוא קיזוז חשבון החשמל ל-0. אם המערכת מייצרת יותר חשמל ממה שהבית צורך, אין מה לעשות איתו.
ג. עלותה של מערכת כזו נעה בין 60 ל-100 אלף ש"ח, בהתאם לצריכה הדרושה לבית.

אתמול התרחש שינוי משמעותי שמבטל כמעט לגמרי את החיסרון השני. הרשות לשירותים ציבוריים חשמל (אלה החבר'ה שאחראים על קביעת תעריפי החשמל השונים במדינה) אישרה תקנות חדשות, המאפשרות למי שיתקין מערכת סולארית (פוטו-וולטאית) למכור את עודפי הייצור שלו לחברת החשמל בתעריף גבוה פי ארבעה מתעריף הצריכה(!).

זהו אכן מאורע מבורך, אך עדיין קשה לי לראות את המוני בית ישראל רצים להתקין מערכת פוטו-וולטאית, והסיבה היא כמובן קיומם של שני החסרונות האחרים. אמנם, כפי שמפרסמים כל העיתונים, אפשר (בהנחה שיש גג פנוי) להחזיר את ההשקעה בתוך בערך 10 שנים, אבל למעט מאוד אנשים יש אפשרות להוציא מהכיס סכומים כאלה במזומן.

מה כן אפשר לעשות?

אם אתם גרים בבית משותף, נסו לעניין את השכנים בהתקנת מערכת כזאת על הגג המשותף. באופן כזה ניתן לחלק את ההוצאה הגדולה בין בעלי הדירות ולחסוך בחשבון החשמל המשותף (מעלית ותאורת מדרגות). אם יש לכם מערכת הסקה מרכזית בבנין הפועלת על סולר או חשמל, ניתן לחסוך משמעותית גם בעלויות האלה.

גם אם אתם גרים בבית פרטי אפשר לנסות ליצור שיתוף פעולה עם השכנים. חלק מעלויות ההתקנה טמונות במחיר ההובלה של המערכת וזמן העבודה של צוותים באתר, כך שייתכן שהתקנה במספר בתים במקביל תביא לחיסכון מסוים.

ולסיום, לקראת הבחירות הקרבות לרשויות המקומיות, הציעו למתמודדים ביישוב שלכם לקחת דוגמה מעיריית ירושלים ולהציב קולטים סולאריים על מבני הציבור.

בברכת קיץ נעים ומחשמל.

"על הציבור האמריקאי להבין כי לא נוכל להמשיך לנהוג ברכבים זוללי הדלק שלנו, לאכול כל מה שאנחנו רוצים ולשמור את הטמפרטורה בבתים על 72 מעלות פרנהייט (22 מעלות צלזיוס) לאורך כל השנה. העולם פשוט לא יקבל זאת".

את המשפט הזה אמר המתמודד לנשיאות ארה"ב ברק אובאמה לפני כמה ימים בנאום בחירות (מקור).

במבט ראשון האמירה הזאת שימחה אותי. מועמד לנשיאות בארה"ב מודה קבל עם ובוחרים פוטנציאלים שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות חייבת להתחיל להגביל את עצמה או שהעולם יסבול. חגיגת הצריכה והבזבוז שהציבור האמריקני כל כך אוהב חייבת להיפסק, פשוט כי ארה"ב צורכת 25% מהאנרגיה העולמית בעוד היא מהווה רק 3% מהאוכלוסיה (כה אמר אובאמה).

אבל במבט שני הבנתי שהאמירה הנכונה הזאת באה כנראה מהמניעים הלא נכונים. אובאמה לא הפך פתאום לאל גור, ולא נחתה עליו שום הארה פתאומית בנוגע לנזקים העצומים שהצריכה האמריקנית גורמת למצבו האקולוגי של כדור הארץ. הוא פשוט חושב שהמדינה אותה הוא שואף להנהיג לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתעלם מדעת הקהל העולמית (כמו שהיא עושה, למשל, בנושא פרוטוקול קיוטו). אין לזה שום קשר לדאגה לסביבה, רק ליחסי החוץ.

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על חוסר הזמינות של מיחזור, והפוסט הזה באנקדוטות היה טריגר מצוין.

אני אוהב למחזר. יש תחושת סיפוק מסוימת בידיעה שהפסולת שלי, במקום להערם במזבלה ולתפוס שטחי קרקע יקרים, תהפוך שוב למוצרים שימושיים. בבנין שלנו יש פח לנייר בלבד בחדר האשפה, ובפינת הרחוב יש כלוב למכלי פלסטיק. אני דואג למיין ולאסוף את הפריטים ברי המחזור ומדי כמה ימים להשליכם בנקודת האיסוף המתאימה. אני לא קונה כמעט שתיה בבקבוקים עם פיקדון, אבל אם כבר הגיעו אלי כאלה אני אוסף גם אותם ודואג להחזיר לסופר.

הכל נהדר, עד שנגמר בקבוק של שמן זית. אין לי מה לעשות איתו; הבקבוק מזכוכית ואין עליו פיקדון, בסופר לא ירצו לקבל אותו, ואין מכל מחזור ציבורי המיועד לפסולת זכוכית. גם כשאני פותח קופסת שימורים אני נתקל בבעיה דומה - פסולת מתכת שאין לי אפשרות למחזר. אני מוכן ללכת מספר דקות לרחוב הסמוך אם אין נקודת איסוף מתאימה בסביבתי, אבל מסתבר שאין נקודה כזאת בכלל.

אחת המחלות הנפוצות אצל מערכות מיני-סטריאו קשישות היא התנוונות של האלמנט קורא הדיסקים. בדרך כלל לא משתלם לנסות לתקן את העסק כי התיקון יעלה כמו חצי מערכת חדשה ולא יחזיק מעמד. אז יש שתי אפשרויות: או שהמערכת תעבור הסבה מקצועית ותשמש כשידרוג לרמקולים של טלוויזיה עתיקה, או שהיא תמצא את עצמה בחדר האשפה. ואז יש שוב שתי אפשרויות: או שמישהו יחשוק בה וייקח אותה לעצמו, או שהיא תגיע אחר כבוד למזבלה ותייצר זיהום סביבתי. אותו גורל מחכה להרבה מאוד מכשירי חשמל ואלקטרוניקה ביתיים (טוסטרים, קומקומים, מכשירי וידאו/דיוידי, טלפונים אלחוטיים וסלולריים, רכיבי מחשב כמו עכברים, מקלדות ומדפסות וכיו"ב) הניתנים למיחזור כמעט מלא אבל אין לאן להביא אותם לשם כך.

אני חושב שלתעשיית המחזור יש ייתרון מאוד משמעותי על תעשיות אחרות: חומרי הגלם שלה ניתנים בחינם או כמעט בחינם. רק צריך לדאוג לאסוף אותם, לעבד אותם בדרכים ידידותיות לסביבה (לא הגיוני שתהליך מחזור יהיה מזהם יותר מהייצור המקורי, נכון?), ולמכור אותם במחירים ירוקים לכל נפש. המודעות קיימת, והיא הולכת ועולה, אבל אנשים לא ממחזרים פשוט כי הם לא יכולים.

האם יש מקומות בארץ שבהם נושא מיון ומחזור הפסולת מתקדם יותר? על מי צריך לצעוק ועם מי צריך לשכב בשביל שאפשר יהיה למחזר כמו שצריך בארץ הזאת?

ynet מדווח היום על תוכניות של משרד האוצר לדחות (בפעם המי-יודע-כמה) את פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב, לטובת פיתוח מערכות תחבורה בפריפריה. אני מאוד מקווה שלא תהייה שום דחייה ושאכן עד סוף 2013 נוכל לנסוע בכיף מפתח תקווה לבת ים וחזרה, אבל זו הזדמנות לנזוף קשות במי שבכלל חולם להציע הצעה מופרכת שכזו.

בין ראשון לציון בדרום, רעננה בצפון ופתח תקווה במזרח, קיים שטח עירוני כמעט רציף בו מתגוררת בין שליש למחצית מאוכלוסיית המדינה. שטח זה (כ- 1,500 קמ"ר) אינו הרבה יותר גדול יותר משטחן של ערים מרכזיות בעולם (לונדון - 1,577 קמ"ר, ניו יורק - 1,214 קמ"ר, טורונטו - 1,749 קמ"ר, מוסקווה - 1,081 קמ"ר, וזה כמובן בלי להתייחס לערי אסיה הגדולות פי כמה)*. בכל הערים האלו יש מערכת גדולה, מסועפת, משוכללת ויעילה (פחות או יותר) להסעת המונים, שפועלת מזה עשרות שנים.

בשנים האחרונות הקטינו את תקן החנייה לבניינים חדשים בת"א כדי לעודד אנשים להשאיר את המכוניות בבית. ארגוני סביבה מוחים על בניית חניוני ענק בעיר (כמו זה שנחפר בימים אלה מול היכל התרבות/הבימה) בטענה שהם מעודדים נסיעה ברכב פרטי. כ-600,000 כלי רכב נכנסים לנתיבי איילון מדי יום. כל הכבישים הראשיים במטרופולין עמוסים באופן כמעט רציף לאורך שעות היום. ההשלכות מבחינת זמן עבודה מבוזבז, זיהום אויר, תאונות דרכים, צריכת דלק והמצב הנפשי של הנהגים - כולן ידועות.

נכון, אני לא יכול להביא מחקרים שמדברים במספרים, אבל אני משוכנע שהתועלת במונחי הגדלת הפריון בעבודה (הרבה יותר ממעבר לשעון קיץ), ירידה במספר תאונות הדרכים (יותר נפגעים בשנה מאשר בכל זירות הלחימה של ישראל לדורותיהן), חיסכון בדלק (כי הנפט לא צומח על העצים), הפחתה בזיהום האויר (וכתוצאה מכך בהוצאה הלאומית בטיפול במחלות של דרכי הנשימה) והגדלת הנגישות של תושבים למקומות עבודה פוטנציאליים, תאפשר הקצאת מקורות רבים הרבה יותר לטיפול בבעיות הפריפריה. נכון, זה פרויקט ענק ויקר בצורה מחרידה, אבל אם יעשו אותו כמו שצריך זה ישתלם.

אי אפשר לנקוט בפעולות כמו אגרות גודש או הפחתת מקומות חנייה לפני שיש באמת אלטרנטיבה של תחבורה ציבורית הולמת. מערכת להסעת המונים במטרופולין צריכה לכלול הרבה יותר מקו אחד של רכבת קלה, והיא צריכה להיות בגדר פרויקט לאומי מהמעלה הראשונה לא פחות מפיתוח של טנק חדש או תוספת כיתות לימוד.
צריך היה להתחיל לחפור כבר לפחות עוד שני קווים תת-קרקעיים. צריך היה לחייב את חברות האוטובוסים להחליף את האוטובוסים המזעזעים הקיימים ברכבים חשמליים, שקטים ונעימים לנסיעה. צריך היה למפות מחדש את קווי האוטובוסים שלא שונו זה עשרות שנים ולהתאים אותם לשינויים בצרכי הנוסעים. צריך היה לחייב את כל החברות למכור כרטיסי נסיעה יומיים/שבועיים/חודשיים משולבים. צריך היה לעשות את כל זה לפני עשרים שנה.

משרד האוצר צריך להפסיק לשחק, להפסיק לגרום לעיכובים בפרויקט החשוב הזה, לחשוב קדימה ולהתחיל לחפור.

ויפה שעה אחת קודם.

*בהערת אגב אני מוכרח לציין, שבניגוד לערים הללו מסביב לעולם המתנהלות תחת שלטון מקומי אחד מרכזי ולכל היותר מתחלקות לרובעים, במחוז תל-אביב יש לפי הלמ"ס מעל 230(!) רשויות מקומיות. אין שום הגיון בקיומן של כל כך הרבה רשויות מקומיות בשטח כה קטן. כמובן שחלק גדול מהרשויות הללו קיימות כיישובים עצמאיים וייחודיים מסיבות היסטוריות, אבל זה לא סותר את העובדה שיש חוסר יעילות משווע בפיצול הזה, ושהקמת "רשות-על מקומית" תביא לחיסכון בכספי הציבור שמממנים את המנגנונים העירוניים, תוכל לייצר כוח פוליטי משמעותי הרבה יותר, ותאפשר אחידות במתן שירותים בין-יישוביים (דוגמת תחבורה).

אני אוהב לכתוב על עידן המידע, ואני אוהב לכתוב על נושאים סביבתיים, והנה מסתבר שאפשר לכתוב פעם אחת על שני הדברים יחד.

כידוע, כמות המידע בעולם רק הולכת וגדלה בקצב הולך וגדל. מאחר ויש צורך לאכסן את כל המידע הזה איפשהו, גם כמות חוות השרתים גדלה ואיתה כמות האנרגיה שנצרכת, הן ישירות על ידי השרתים והן על ידי אמצעי הקירור שיש צורך להפעיל בסביבתם כדי לשמור על פעולה תקינה. מכיוון שאנרגיה היא מוצר שהולך ומתייקר, החלו חברות בעלות מרכזי מידע גדולים לחפש אלטרנטיבות.

אחת הזוכות הגדולות היא איסלנד, כאשר הסיבות הן שילוב של עתודות קרקע פנויות, אקלים קר, והעובדה ש-90% מצריכת האנרגיה של איסלנד מופקת ממקורות מתחדשים (בעיקר אנרגיה הידרו-אלקטרית וגיאוטרמית) - מה שמנתק את משק האנרגיה שלה מתלות במחירי הנפט.

מסקנה:
אמנם אין לישראל אקלים קר במיוחד וגם לא ניצול מוצלח במיוחד של אנרגיה גיאוטרמית או הידרואלקטרית, אבל כן יש לנו מומחיות עולמית בניצול אנרגיית שמש (שעד שהיא תיגמר כבר לא יהיה כאן אף אחד שיהיה לו אכפת), ויש לנו מדבר דל אכלוס, עשיר ביישובי פיתוח מוכי אבטלה, וטובע בשמש בלתי מנוצלת.
אם עד היום היה כדאי להשקיע באנרגיית השמש בגלל התועלת הישירה שלה למשק האנרגיה הישראלי ולצמצום התלות בנפט והפחם היקרים והמזהמים, עכשיו יש עוד סיבה: זוהי הזדמנות להפוך את ישראל למעצמת אכסון מידע.