מפת סיביות

השבוע הלכתי לצפות בסרט "דימדומים" בסינמה סיטי. אחרי שחשבנו שנגמרו הפרסומות על המסך והאולם הוחשך, נשמעו מאחד המושבים קולות: "כן! כן! אני אוהבת את הטעם שלך! עוד!" שכמובן משכו את תשומת לב הנוכחים. נשמע היה שמשהו מאוד מעניין קורה שם. לפתע נכנס סדרן, האיר בפנס על הבחורה הקולנית ושאל בכעס "סליחה, גברתי, מה את חושבת שאת עושה?!" עכשיו מן הסתם לא היה אדם אחד באולם שלא התעניין מקרוב במתרחש, ולכן הבחורה קמה ממקומה וענתה לסדרן: "אני? אני רק נהנית מהטעם החדש של קוקה קולה זירו! קוקה קולה, טעם גדול מהחיים! כולם מוזמנים לבר טעימות פה בחוץ אחרי הסרט!". ניפנפה בבקבוק הקוקה-קולה זירו שלה, ויצאה.

זה לא סוד שצופי הקולנוע הם קהל שבוי, שאין לו לאן לברוח או לשלטט, ולכן אפשר להציג לו 20 דקות של פרסומות לפני תחילת הסרט. אבל מה עושים כשהצופים פשוט לא מתעניינים בפרסומות, נכנסים לאולם מאוחר, מדברים בינם לבין עצמם ומשחקים בסלולרי? מאגפים מכיוון חדש, אשר מאוד מושך את תשומת לב הצופים שאינם מוכנים למתקפה השיווקית. מכונת הפרסום הצליחה להטיל את הפצצה שלה לפני שהרמנו את ההגנות, וכל יושבי האולם ספגו מנה גדושה של קוקה קולה זירו לפני שהספיקו להניד עפעף.

כשיש פרסומות בטלוויזיה אני משתיק את הקול או מעביר ערוץ, לבאנרים באתרי אינטרנט יש פתרונות משלהם, כשאני קורא עיתון אני באופן אוטומטי מסנן את קטעי הפרסומות, ויש חובה להוסיף כיתוב מתאים כאשר מדובר בתוכן שיווקי. החדירה של פרסום כל כך אגרסיבי לאולם מלא קהל שבוי היא מטרידה משהו, ומזכירה לי קצת את פרשת הפרסום הסמוי; קהל שבוי ונטול הגנות חושב שהוא צופה בתוכן מסוים, ומגלה שהזריקו לו פרסומת ישר לוריד כשכבר מאוחר מדי להתחמק.

אני לא שותה קולה משום סוג, וספק אם פרסומת מהסוג הזה הייתה מעוררת אצלי אהדה למשקה. סביר יותר להניח שבדיוק להיפך.

אגב, את הבלוג החדש על מסע בין כוכבים שאני כותב יחד עם ניב קלדרון כבר ראיתם?

מכירים את זה שמגיע הקיץ, אתם רוצים ללכת לבריכה או לים ותוהים אם בקבוקון קרם הגנה מהשמש שנשאר משנה שעברה עדיין שווה משהו? מצאתם בבית שפורפרת ישנה של קרם לחות לידיים ולא ברור אם תוכנו עוד שמיש?

על מוצרי צריכה רבים, החל ממזון ומשקאות, דרך תרופות ועד מחסניות דיו למדפסת, מופיע תאריך תפוגה. גם למוצרי קוסמטיקה כגון קרמים, איפור, בשמים ותכשירים שונים, יש תאריך תפוגה שלאחריו לא מומלץ לצרוך את המוצר, אבל התאריך הזה לרוב אינו מופיע על המוצר באופן קריא (אלא בסוג של קוד ליודעי ח"ן בלבד) או בכלל.

המצב נוח כמובן ליצרנים והמשווקים אבל מאוד בלתי רצוי לצרכנים, שכן אחרי תאריך זה השימוש במוצר עשוי שלא להביא לתוצאות המצופות ולעתים אף לגרום נזק למשתמש.

באיחוד האירופי הנאור כבר הבינו את העסק מזמן, וישראל רק עכשיו בדרך להסדרה של הנושא בהצעת חוק של ח"כ זהבה גלאון.

עד שהרגולציה תיכנס לתוקף, חשוב לשים לב לתכשירים הקוסמטיים מכל הסוגים שיש לכם בבית, מתי נרכשו ומתי נפתחו (תכשיר מסוים יכול להשמר 4 שנים על המדף, אבל רק 6 חודשים מפתיחת הבקבוק). לדעתי עדיף היכן שאפשר לקנות אריזות קטנות יותר כדי שלא יווצרו שאריות לאורך שנים.

בברכת קיץ נטול כוויות.