מפת סיביות

כשאתה מקבל יותר ספאם בנושא אשראי ויציאה מחובות מאשר הצעות להגדלת איבר המין, אז אתה יודע שהכלכלה העולמית באמת בצרות.

מצד שני, כל עוד אנחנו לא שומעים על גל פשיטות רגל של אתרי פורנו, אני מניח שאין סיבה לבהלה אמיתית.

הפוסט הזה נכתב במקור ב- 28.10.2006. מצאתי אותו במקרה, כשחיפשתי איך התייחסתי בעבר לראש השנה ויום כיפור. הוא מילא אותי באופטימיות מחודשת, והזכיר לי שאוטוטו חורף ושפעם ידעתי לכתוב יפה… (מפורסם שוב בעקבות הפוסט הזה)

שמיים אפרוריים. חושך שמגיע כבר בחמש אחרי הצהריים. שרוולים ארוכים. מטריות. ילדים במגפי גומי שמשחקים בשלוליות בוץ. אנשים שמגיעים הביתה בערב, מנערים את טיפות הגשם מהמעיל וחולצים נעליים כדי לחמם את כפות הרגליים ליד התנור. שוב הצפה בדרום ת"א ובנהרייה. הימורים על מתי ואם בכלל יהיה שלג בירושלים. אה כן, ואבוקדים.

החורף בא לידי ביטוי בהרבה דברים.

השבוע חשבתי על סיבה קצת פחות שגרתית לאהבת החורף שלי. החורף מסמל בשבילי את האופטימיות שבמחזוריות הטבע. מי הגשמים שנספגים באדמה וזורמים בנהרות ונשפכים לים מתאדים חזרה לאטמוספירה הופכים לעננים ומורידים גשם וחוזר חלילה. גם כשהחורף קצר, גם כשלא מספיק קר, ואפילו אם אין מספיק גשם. עצם העובדה שהחורף הגיע מראה שהעולם הזה עדיין עובד כמו שהוא מתוכנן לעבוד, למרות כל הנזקים שהמין האנושי גורם לו.
הקיץ הוא עונה יבשה. החום הוא ברירת המחדל - שאריות האנרגיה שמגיעה אלינו באופן שוטף מהשמש. אין שום אינדיקציה שהפלנטה שלנו עדיין מתפקדת, עדיין נושמת, ושהיא לא הפכה לסתם גוש אבן מזוהם.

אמנם יערות הגשם עדיין נכרתים, ודובי פנדה עדיין נכחדים, והקרחונים נמסים, והים מתמלא ביוב, אבל יש חורף וזה אומר שיש גם תקווה שלא הכל אבוד. ושיש לעולם הזה עוד סיכוי.

חורף נעים לכולם.

העיר - פתח תקוה.
הבית ספר - זה שאני משרתת בו.
אני יושבת לי בכיתה א'2 שם הילדים מתוקים, המורה מקסימה והאוירה לימודית חינוכית ומרנינה. הצבעים החדשים בקלמרים החדשים העפרונות מחודדים ולמחברות ולחוברות עדיין יש ריח חדש של עטיפות ניילון. אני והרוסי הקבוע יושבים לשולחן ומקשקשים; הוא בעברית עילגת עם מבטא, ואני בעברית הכי פשוטה שיש לי. בקיצור, כיף כיופאק.

לפתע, נכנסת המורה מהכיתה השניה, איפה שטל (המורה החיילת השני) בדר"כ מלמד. אני כבר לא זוכרת את מילותיה המדוייקות אבל זה היה בתירגום לעברית של אנשים נורמאליים משהו בסגנון: "למה לך יש חיילת ואני לגמרי לבד אני גם צרכה עזרה בו-הו." בטונים ממש גבוהים ועצבניים. המורה החביבה שהיתה איתי בכיתה, הסתכלה בי במבט מבולבל, ושילחה אותי לכיתה השניה. בחוסר חשק וברירה קמתי מהכסא, נפרדתי מהרוסי הקטן לשלום ועברתי לכיתה א'1. השינוי ניכר מיד. אם בכיתה שלי כולם יושבים במקומותיהם, מדברים כשהם מקבלים רשות ועובדים יפה בחוברות והמחברות שלהם, בכיתה השניה הם היו בכל מקום, אחד על השני, החוברות והמחברות התעופפו באויר והרעש היה בלתי נסבל. (בעיקר צווחותיה חסרות האונים של המורה).

"תעברי בינהם." הורתה לי. וויזמיר. לעבור בינהם? הם לא יושבים אפילו. טוב, עשיתי רונדלים בכיתה. יפה מאד, זה לא נכון, את זה צריך לתקן, האלף שלך לא נכונה, כל הכבוד, הנה אני אצייר לך סמיילי. איפשהו מתוך הכאוס הנוראי שמעתי שוב ושוב "למה אתה ניגש אלי?! תיגש לחיילת!!!" ואני נתמלאתי רחמים. כל זאטוט שניגש אלי נתתי לו את מלוא היחס האוהב והחם שאני יכולה בשביל שמשהו בבית הספר בכל זאת יראה לו נחמד. אבל תוך דקות ספורות כבר הייתי מוקפת זאטוטים, ולא יכולתי להתייחס לכולם. נשלחתי ע"י המורה החוצה למסדרון עם כמה תלמידים שסיימו לעבוד. כששאלתי אותה מה הם אמורים לעשות עכשיו, נענתי "שיעבדו במסדרון." אההא. הגיוני, כן. נתתי להם דפי עבודה מגוחכים כאלה שלא תואמים לרמה שלהם (הם היו קלים להחריד, אפילו לילדים בכתה א). פתאום שמתי לב שאני בחוץ במסדרון עם יותר מעשרה ילדי ריטלין, חלקם יושבים לשולחנות שבחוץ ועובדים וחלקם פשוט מתרוצצים סביבי. רציתי לגשת ולהגיד לה שמבחינת הצבא אני לא אמורה להיות לבד עם יותר מחמישה תלמידים, אבל היא גם ככה היתה היסטרית ועוד רגע כבר היה צלצול.

ועכשיו לקטע שעיצבן אותי:
נגמר ה"שיעור" הזה, שבעיני היה יותר כמו קרקס, וניגשתי למורה שנשמה לרווחה, בשביל להגיד לה מה שרציתי להגיד לה רגע לפני הצלצול. מדובר פה במורה מבוגרת, אולי בסוף שנות הארבעים שלה, שנראת כאילו כבר לימדה איזה כמה שנים טובות.
"רק רציתי להגיד לך שתדעי להבא, שאני לא אמורה להיות פרטני עם יותר מחמישה תלמידים."
"מה זאת אומרת? למה לא?!"
"כי זה לא במסגרת העבודה שלי, מבחינת הצבא אני לא אמורה להיות עם יותר מחמישה."
"אבל אנחנו לא עושים בדיוק בדיוק לפי החוקים…." היא ענתה לי בעצבנות.
נכנסתי לשוק. לא ידעתי מאיפה לאכול את מה שהיא אמרה לי באותו רגע.
"אני מאד מצטערת, אבל זה לא במסגרת העבודה שלי, אני לא אמורה להיות עם יותר מחמישה תלמידים, שלא לדבר על זה שזה פשוט לא אפקטיבי כי אני לא יכולה לשים לב לכולם."
הלכתי משם ומאז לא נכנסתי, אלא אם כן היתה שם מורה מחליפה.
חצופה כזאת! אני מאד מצטערת שנמאס לך ללמד, ואני מאד מצטערת שאת לא יודעת איך לעבוד עם ילדים, וחבל לי שאת לא מבינה שככל שתצעקי עליהם יותר הם רק יתרגלו לכל הצעקות שלך (מה שכבר קרה לעניות דעתי) ולא ייתייחסו אליהן ברצינות, אבל אני לא שם בשביל להוריד ממך ילדים, ואני לא שם בשביל להחליף אותך. אני אפילו לא שם בשביל לעזור לך. אני שם, בשביל לעזור לילדים האלה שצרכים אותי, והתפקיד שלך, נטו, הוא להגיד לי איזה ילדים זקוקים לי, זה הכל.

טל סיפר לי שכשהייתי ברגילה היא שאלה אותו איפה אני וכשהוא אמר לה שאני לא נמצאת התגובה שלה היתה, "יום אחד אתה לא נמצא, יום אחד היא לא נמצאת, מה זה הדבר הזה?!" הוא אמר לה די באדישות שאנחנו גם חיילים, שתירגע. למה לה מותר להיות "חולה" שבוע, אבל לי אסור יום חופש?

העולם כמרקחה. שווקי העולם מתנהלים כמו רכבת הרים שיכורה, ובעקבותם העיתונאים, הפרשנים, הדעתנים וכמובן הבלוגרים. אני לא מתיימר להבין בזה יותר מדי, אבל אנאלוגיה חביבה כן קפצה לי לראש.

לפני כמה ימים ראיתי (לבושתי, לראשונה) את הסרט "מלתעות". והנה סצנה מהסרט שכמו מדמה את המצב רגע לפני פריצת המשבר. בסצנה המדוברת מנסים מפקד המשטרה והמומחה לכרישים לשכנע את ראש העיר שיש כריש מסוכן המאיים על המתרחצים ושצריך לסגור את החוף. ראש העיר לא מוכן לשמוע, ומודיע להם שלמחרת, ה- 4 ביולי (יום העצמאות האמריקני הכה מתאים לאנאלוגיה שלי), החופים יהיו פתוחים ומלאים נופשים עד אפס מקום. ראש העיר, בגאוותו, לא היה מוכן לסכן את חווית החג האמריקנית ואת רווחיה העצומים של העיר מרבבות הנופשים שמגיעים לחופיה בחג. כמובן שהכריש אכן הגיע וההמשך ידוע.

אינני בקי מספיק בתולדות המשבר כדי לומר אם היו כאלה מזהירים מפני הכריש, אבל כנראה שבכל מקרה אף אחד לא ממש רצה לשמוע. על חגיגת הנהנתנות האמריקנית אנחנו משלמים, תרתי משמע, עכשיו. את חלקינו הכריש כבר טרף, והאחרים עסוקים בבריחה מבוהלת.

שמעתי בימים האחרונים מספר גישות לעניין הסליחות.

יש אנשים שחשוב להם לבקש סליחה ממי שהם יודעים שנפגע מהם.
יש אנשים שמבקשים סליחה למקרה שמישהו נפגע מהם בטעות והם לא יודעים על כך.

יש אנשים שאומרים שהם לא מבקשים סליחה ממי שנפגע מהם. אם הם פגעו בכוונה, אז הרי הם התכוונו לפגוע ואז למה שיבקשו סליחה? ואם מישהו נפגע בטעות אז בכלל זו לא אשמת הפוגע ואין סיבה שיבקש סליחה.

יש אנשים שמבקשים סליחה רק כדי לצאת ידי חובה, ולא מתכוונים לזה באמת.

יש אנשים שאומרים שאם הם רוצים לבקש סליחה ממישהו הם לא צריכים לחכות עד יום כיפור בשביל לעשות את זה, ופשוט מבקשים סמוך לפגיעה.

לא הרבה אנשים ביקשו ממני סליחה השנה, אבל זה בסדר כי גם לא היו הרבה אנשים שפגעו בי השנה. בטח לא ביודעין.
ואני… אני חושב שלא פחות חשוב מלדעת לבקש סליחה זה לדעת לסלוח.

קיבלתי החלטה, שתקפה כמובן רק כלפי עצמי, לסלוח. לסלוח לכל מי שפגע בי, השנה ובכלל. לא משנה אם זה היה בזדון או בשגגה, אני הגעתי למסקנה ששמירת כעסים בבטן עושה בעיקר צרבת ולא מביאה עימה שום תועלת.

אז סלחתי. למי שהעליב אותי, שהטריד אותי, שלא הבין אותי, ששיקר לי, שהפר הבטחות שנתן לי, שגנב ממני, שבגד באמוני, שלא היה שם כשהייתי צריך אותו לידי, ששבר את ליבי או שפגע בי בכל דרך אחרת, בין אם ביקש את סליחתי או לאו.

סלחתי.

לקוראי הבלוג, וגם לאלה שלא, איחולי שנה טובה וגמר חתימה טובה.