מפת סיביות

למקרה שלא שמתם לב, כבר כמה שבועות שבפייסבוק מציגים פרסומות טקסט בצד יחד עם מתן אפשרות לגולש לחוות דעה על הפרסומת, ולכאורה להשפיע על סוג הפרסומות המוצגות לו.

לכאורה, יופי של אסטרטגיה כדי לגרום לגולשים להתעסק יותר עם הפרסומות, לקרוא אותן ולהקליק עליהן.

אבל כנראה שהאלגוריתם של פייסבוק נמצא בדיאלוג עם אמא שלי (אין לה שם פרופיל. עדיין), כי מסיבה לא ברורה הוא החליט שמה שצריך למכור לי זה חתונה עם בחורה יהודיה נחמדה. אחרת אי אפשר להסביר למה הפרסומות שאני רואה הן אלה:

או אלה:

ולמרות שאני כבר שבועות מסמן למערכת שהסוג הזה של פרסומות פשוט לא רלוונטי

אני ממשיך לראות פרסומות כאלה:

אולי במקום irrelevant הייתי צריך לסמן offensive…

אחד המאפיינים הבולטים של הספריה האקדמית היום, הוא ריבויים של מאגרי המידע האלקטרוניים, בייחוד בתחום כתבי העת. כידוע, אין מחקר אקדמי ראוי לשמו אם אינו מסתמך על מספר רב של מחקרים קודמים אשר פורסמו בכתבי עת נחשבים (ואם אינו מתפרסם בעצמו באחד מהם לאחר מכן).

עד לפני שנים לא רבות, כתבי העת היו יוצאים לאור בחוברות מודפסות ונשלחים בדואר לספריות ברחבי העולם. שיטה זו הינה יקרה מאוד להפצה, מחייבת את הספריות לתחזק אגפים שלמים לטובת כרכים כרכים של כתבי עת ובדרך כלל כרוכה במעבר זמן בין צאת חוברת לאור ובין הגעתה הפיזית לספריה.

כיום כמובן שהמצב השתנה; כתבי עת יוצאים לאור באופן אלקטרוני, כל ספריה יכולה לרכוש מנוי ולקבל את הגליון החדש ברגע פרסומו, זאת ללא צורך בהקדשת שטחי מדף יקרים ומבלי להמתין למשלוח בדואר. גם יכולת החיפוש באינדקסים, במפתחות ולפעמים אפילו בתוכן(!) המאמרים השתפרה לעין ערוך כתוצאה מהשיטה החדשה.

למנוי מקוון יש ייתרון נוסף - בניגוד לגירסה המודפסת, היוצאת לאור ונמסרת לצרכנים ישירות ע"י המוסד האקדמי האחראי לה, כתב העת המקוון זקוק למתווך שיספק לו פלטפורמה מתאימה באמצעותה יוגשו הפרסומים ללקוחות. המתווך (ספק המידע) לא חייב להיות קשור למוציא לאור (יצרן המידע) ולמעשה ייתכן בהחלט מצב שבו אותו מאגר מידע יוצע על ידי מספר ספקי מידע שונים. ההבדלים בין ספקי המידע יכולים להסתכם בשורת המחיר, אבל הם יכולים גם להתבטא במידת יעילותו ושמישותו של מנשק האחזור, רמת האינדקס ואיכות המפתוח (אגב, באופן מפתיע חלק מהמנשקים האלה ממש גרועים ויותר קל ומהיר למצוא מאמר במפתח מודפס מאשר בחיפוש המקוון). הלקוח המבקש לרכוש גישה למאגר יכול לערוך סקר שוק ולבחור את ספק המידע המציע פתרון אופטימלי לצרכיו.

אך אליה וקוץ בה; מה יקרה אם וכשהמנוי יסתיים?

כשמנוי לכתב עת מודפס מסתיים, נשארים בחזקת הספריה כל הכרכים הקיימים שכבר נרכשו, כך שגם אם נגמר תקציב הרכש בשלב מסוים (וזה, כידוע, אינו תסריט בדיוני), יוכלו החוקרים לגשת לפחות לחלק זה של המאגר. לפעמים אפשר לראות על המדפים סדרה של פרסומים עם הפסקה באמצע - אות לתקופה בה הספריה העדיפה לרכוש פריטים אחרים במקומם.

לעומת זאת במקרה של מנוי מקוון, הפסקת המנוי מביאה לאבדן גישה גורף לכל הפרסומים הכלולים במאגר בעבר ובעתיד ומשאירה את הספריה והחוקרים בלא כלום. במילים אחרות, במקום שהספריה תרכוש את מאגר המידע, היא שוכרת את הגישה אליו. זוהי תפיסה נפוצה בתעשיית המידע ובמקרה של הספריה האקדמית היא מהווה ממש מהפיכה.

עלות המנוי המקוון אינה בהכרח נמוכה יותר מהעלות לפרסום המודפס, שכן היא מספקת ייתרונות רבים כגון מנגנוני אחזור מידע משוכללים ואפשרות גישה למשתמשים רבים במקביל, אבל הנהנה העיקרי מיתרונות אלה אינו הספריה אלא החוקרים. כל הייתרונות בקיומו של מאגר מידע מקוון עומדים מול העובדה שהספריה הופכת כבולה אליו, כאשר היכולת לאזן בין היכולת התקציבית לצרכי החוקרים הרבה יותר מוגבלת.

כמו בחלקים אחרים של תעשיית המידע (ושל השוק המודרני בכלל), הכנסת שורה של גורמים מתווכים למערכת היחסים שבין היצרן ללקוח הסופי מביאה איתה שורה של תועלות יחד עם סל של קונפליקטים ואינטרסים נוספים שיש להתחשב בהם. מאוד קל לראות את הצדדים החיוביים של ההתפתחויות בתחום הזה ולהעלים עין מתג המחיר שמגיע איתם, כמו הכבילה לספק מידע מסוים, העדר ניידות מידע, סיכון הפרטיות או צפייה כפויה בפרסומות.

כשבקורס במחלקה ללימודי מידע בשנת 2008 מופיעות ההפניות הבאות:

מדריכי אתרים
Yahoo, וואלה, תפוז, אחלה

מנועי חיפוש ורב מנועים
Google, Altavista, Metacrawler, Start

(במקור כל השמות האנגליים היו ב- CAPS LOCK, אבל חסכתי מכם)

מה אני אמור לחשוב על רמת השליטה של המרצה בחומר הלימוד?

פעם, כשבקושי שמענו על מעללי זרובבלה ולפני שידענו מי זו וולוט, אחת הבלוגריות המדוברות בארץ היתה public static - עובדת אורנג' שחשפה בבלוג "אין ידיים אין אגוזים" את חוויותיה מהמפגשים עם לקוחות החברה. כישרון כתיבה יוצא דופן ומקורות השראה חסרי גבולות הפכו אותה למוקד שיחות הברזיה, קישורים לבלוג שלה זכו לתפוצה ארצית בדואל והוא אף כיכב בכמה "דירוגי" בלוגים.

השבוע הסרתי את "אין ידיים אין אגוזים" מקורא הרסס שלי. לאחר שעזבה את העבודה באורנג' בשלהי 2005, פאבליק ניסתה להמשיך ואפילו ביררה עם הקוראים שיש דרישה להמשך הכתיבה. היא עדיין היתה נהדרת (כשהייתה), חוויות ממקומות העבודה החדשים ורגעי קסם משפחתיים המשיכו להזין את הבלוג מדי פעם, אבל זה כבר לא היה זה. בהדרגה היא הקדישה פחות ופחות זמן לבלוג והפוסט האחרון פורסם לפני שנה (22 ביולי 2007).

מבלי לדעת דבר על נסיבותיה האישיות של פאבליק, ייתכן שניתן ללמוד מהבלוג שלה משהו על הכלל.

נראה כי בלוג שנולד כדי לתת מענה לצורך מסוים יתקשה, עם מילוי אותו צורך, לעשות "הסבה מקצועית" ולהתחיל לטפל בנושאים אחרים. כך למשל, בלוגרית שכתבה על התמודדות עם מחלה קשה איבדה עניין בבלוג לאחר שהבריאה, בלוגר שכתב יומן על חוויותיו מטיול בניכר סגר את הבלוג עם שובו ארצה ובלוגרית אחרת שתיעדה את עולמה הסטודנטיאלי קיבלה את התואר ונטשה את הבלוג.

בלוגים כאלה שונים מהז'אנר הכללי של "בלוגים אישיים" בכך שהם נכתבים מלכתחילה בקונטקסט מאוד מוגדר, מה שמקשה על שינויו בשלב מאוחר יותר של קיום הבלוג. קהל הקוראים הקבוע התגבש במשך תקופה סביב העניין המשותף באותו נושא כתיבה התחלתי, ולא תמיד הוא ירצה להישאר בסביבה עם השינוי בכיוון.

ישנם לא מעט בלוגרים שמגיעים בשלב זה או אחר לתחושת מיצוי ולוקחים הפסקה מכתיבה. אבל הפסקה כזאת שונה בעיני מהמקרים שתיארתי לעיל, מכיוון שהיא נובעת מצרכים אישיים של הכותב ולא מעצם הגדרת נושא הבלוג שהגיע לסוף דרכו.

אין לי בעיה עם בלוגים שלא מעדכנים. הפיד יושב בשקט ולא דורש תחזוקה מיוחדת גם במשך שנים. אבל כשנראה שחוסר העדכון אינו זמני, ושגם אם כותב הבלוג ישוב אליו ביום מן הימים התוצאה תהייה מאולצת, אני מרגיש שהגיע הזמן להיפרד.

מלבד פאבליק נפרדתי מעוד כמה פידים ישנים שהעדכונים בהם גוועו, כך שיש לי פחות מקורות ברשימה אבל מספר העדכונים הכולל נשאר דומה:

From your 140 subscriptions, over the last 30 days you read 9,369 items, starred 12 items, shared 32 items, and emailed 5 items