מפת סיביות

כידוע, חקיקה, ובמיוחד חקיקה פלילית, צריכה להיות ברורה.

רגע לפני חופשת הקיץ בכנסת, עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק הפחתת השימוש בשקיות פלסטיק.

ונאמר בה, בין היתר, כך:

3. (א) השר, לאחר התייעצות עם שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, יקבע מפרט לשקיות פלסטיק, לשקיות רב פעמיות ולשקיות מתכלות, שבו ייקבעו, בין היתר, תכונות החומרים, הממדים והאיכות של שקיות כאמור (בחוק זה - המפרט).
(ב) לא ייצר אדם, לא ייבא, לא ימכור ולא ישווק שקיות פלסטיק, שקיות רב-פעמיות ושקיות מתכלות, אלא אם כן מתקיימות בהן הוראות המפרט.

4. (א) בעל בית עסק המציע לצרכן בתחומו שקיות פלסטיק, שקיות רב־פעמיות או שקיות מתכלות, יגבה מהצרכן, וצרכן ישלם בעת קבלת שקית כאמור, מחיר שאינו נמוך מעלותה של השקית שבעל בית העסק מספק לצרכן; מחיר השקית יצוין בנפרד בקבלה או בחשבון הקנייה הנמסרים לצרכן.
(ב) בעל בית עסק המציע לצרכן לרכוש בתחומו שקיות, יציע לו לרכוש שקיות רב־פעמיות או שקיות מתכלות.

עד כאן, נגיד שבסדר. אבל הסעיף שבא מייד אחר כך ממש מבלבל אותי:

5. הוראות סעיף 3 ו-4 לא יחולו על יצרן, על יבואן או על בית עסק המייצר, מייבא או מציע לצרכן שקיות כמפורט להלן:
(1) שקיות פלסטיק ללא ידיות המשמשות לעטיפה ולאריזה של מזון טרי או מזון יבש הנמכר בתפזורת, בתנאים שקבע השר;
(2) שקיות רב פעמיות;
(3) שקיות מתכלות.

כלומר, אם מישהו מייצר או מייבא שקיות רב פעמיות או שקיות מתכלות, לפי סעיף 3(ב)  הוא חייב לעשות זאת בהתאם למפרט. אלא אם הוא מייצר או מייבא שקיות רב פעמיות או שקיות מתכלות, כי אז הוא פטור לפי סעיף 5.

בנוסף, אם מישהו מציע ללקוחותיו שקיות רב פעמיות או שקיות מתכלות, לפי סעיף 4(א) הוא חייב לגבות עבורן תשלום ובנפרד. אלא אם הוא מציע ללקוחותיו שקיות רב פעמיות או שקיות מתכלות, כי אז הוא פטור לפי סעיף 5.

רק אני רואה את הבעיה הלוגית כאן?

כותרות היום זועקות שמשרד הבריאות מזהיר מפני הטלפון הסלולרי, ומסביבי מפלס הפאניקה גואה.

בישראל יש יותר טלפונים סלולריים מבני אדם והישראלים הם בין הדברנים הגדולים בעולם, כך שסכנה פוטנציאלית מהמכשיר הזה בהחלט צריכה להדאיג.

אבל צריך לזכור שהטלפון הסלולרי, על אנטנתו וקרינתו, אינו הפריט היחיד שפולט קרינה בסביבתנו. ד"ר סטליאן גלברג, ראש תחום רעש וקרינה במשרד לאיכות הגנת הסביבה, מסביר ש"החשיפה הגבוהה ביותר היא סמוך למכשירי חשמל כמו המקרר ומכונת הכביסה. הסיבה היא שליד שנאים ומנועים יש שדה מגנטי גבוה. הקרינה בצמוד לשנאים יכולה להגיע אף ל-1,000 מילי-גאוס." (הרמה המותרת על פי התקן היא 2 מילי-גאוס)

רשתות אלחוטיות המוצאות דרכן לבתים רבים, טלפונים אלחוטיים ביתיים, טלוויזיות ומוצרי אלקטרוניקה נפוצים רבים אחרים, מייצרים קרינת רדיו וקרינה אלקטרומגנטית ברמות גבוהות משמעותית מאלה של הטלפון הסלולרי. למעשה, לפי ההסבר של ד"ר גלברג אני מבין שגם המאוורר שלצדי פולט ממנועו קרינה אלקטרומגנטית מסוכנת (שלא לדבר על מנוע המזגן שנמצא ממש מתחת לחלון חדר השינה).

משום מה אנחנו לא רואים אף אחד במשרד הבריאות יוצא נגד טלפונים אלחוטיים או כותב תקן לקרינה אלקטרומגנטית ממנוע של מאוורר.

בסופו של דבר, כמו שהחיים בסביבה מקוונת של רשתות מידע כרוכים בויתור על הפרטיות, כך החיים בסביבה עתירת מכשור אלקטרוני כרוכים בספיגת קרינה. אלא שבשימוש באינטרנט אפשר עדיין לנקוט אמצעי זהירות מסוימים כדי להגן על הפרטיות, ועל המקרר לעומת זאת אני לא צופה שמישהו יוותר. אני גם מאמין שמשתמש ממוצע באינטרנט מודע ברמה כזו או אחרת לויתור על פרטיותו בעת השימוש ברשת, בעוד שרק קומץ מבין משתמשי המקררים יודע את נתוני הקרינה שלהם.

הדבר היחיד שאפשר לנסות לעשות בינתיים הוא להיות מודעים לדבר. אפשר להשתמש בטלפון קווי רגיל במקום באלחוטי, אפשר לטעון את הסלולרי בחדר אחר במקום ליד המיטה (ולהשתמש בשעון מעורר מהסוג העתיק), אפשר להפחית ככל הניתן את השהות בסביבת המקרר או מכונת הכביסה, ואולי גם אפשר שמשרד הבריאות ידרוש שכל מוצר אלקטרוני יגיע עם נתוני הקרינה שהוא מייצר.

מכירים את זה שמגיע הקיץ, אתם רוצים ללכת לבריכה או לים ותוהים אם בקבוקון קרם הגנה מהשמש שנשאר משנה שעברה עדיין שווה משהו? מצאתם בבית שפורפרת ישנה של קרם לחות לידיים ולא ברור אם תוכנו עוד שמיש?

על מוצרי צריכה רבים, החל ממזון ומשקאות, דרך תרופות ועד מחסניות דיו למדפסת, מופיע תאריך תפוגה. גם למוצרי קוסמטיקה כגון קרמים, איפור, בשמים ותכשירים שונים, יש תאריך תפוגה שלאחריו לא מומלץ לצרוך את המוצר, אבל התאריך הזה לרוב אינו מופיע על המוצר באופן קריא (אלא בסוג של קוד ליודעי ח"ן בלבד) או בכלל.

המצב נוח כמובן ליצרנים והמשווקים אבל מאוד בלתי רצוי לצרכנים, שכן אחרי תאריך זה השימוש במוצר עשוי שלא להביא לתוצאות המצופות ולעתים אף לגרום נזק למשתמש.

באיחוד האירופי הנאור כבר הבינו את העסק מזמן, וישראל רק עכשיו בדרך להסדרה של הנושא בהצעת חוק של ח"כ זהבה גלאון.

עד שהרגולציה תיכנס לתוקף, חשוב לשים לב לתכשירים הקוסמטיים מכל הסוגים שיש לכם בבית, מתי נרכשו ומתי נפתחו (תכשיר מסוים יכול להשמר 4 שנים על המדף, אבל רק 6 חודשים מפתיחת הבקבוק). לדעתי עדיף היכן שאפשר לקנות אריזות קטנות יותר כדי שלא יווצרו שאריות לאורך שנים.

בברכת קיץ נטול כוויות.

חוששים שיירו בכם למוות לפני שתספיקו לרצוח מספיק אזרחים ו/או לגרום מספיק נזק?

בפעם הבאה השתמשו בטרקטור ממוגן.

לפני כמה ימים קראתי בעיתון על יזמה חדשה של מנהלי בתי ספר בארץ, המנסים לגבש רפורמה משלהם במערכת החינוך, בהתבסס על נסיונם רב השנים בעבודה כמורים ומנהלים בבתי ספר.

כמה ימים לפי כן, קראתי רשומה נהדרת של דם דם, בתחילתה הוא מספר כיצד המורה לספורט מתגרה בו - "כולם עושים עשרה סיבובים פחות מעשר דקות ורק לך לוקח רבע שעה".

זה הזכיר לי שכבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על תוכנית הלימודים בחינוך גופני.

כאשר הייתי תלמיד תיכון, אי שם במאה שעברה, הייתי פטור משיעורי חינוך גופני מסיבות בריאותיות. כדי שהמערכת תהייה מרוצה ותעניק לי זכאות לבגרות, נדרשתי להגיש עבודה בכתב במקום הבגרות הרגילה במקצוע שכוללת מבחני כושר גופני (ריצה, קפיצה, כפיפה ועוד עינויים שונים). כבר באותו אירוע נשכח עלתה בי התהייה מדוע ולמה האפלייה הזו בין אלה שנולדו עם שרירים וסיבולת לב-ריאה ברמה אולימפית אשר יכולים לצאת ידי חובה בריצה של כמה מאות מטרים, ובין כאלה שבקושי רצים לתפוס את האוטובוס ונאלצים משום כך לכתוב עבודות משעממות על מערכות הדם והשרירים או משהו דומה.

רציתי להקים קול זעקה: מדוע לימודי החינוך הגופני כוללים רק פרקים של מאמץ פיזי ואין בהם שיעורים עיוניים חשובים בנושאים כמו תזונה נכונה, הפעלה בריאה של השרירים, חלוקת עומסים על אברי הגוף השונים, מבנה השלד ועוד כהנה וכהנה נושאים שנערים ונערות בשיא התפתחותם הגופנית חייבים לדעת?

אחרי שסיימתי לרצות לזעוק, אמרתי לעצמי "בצלאל"… "מה?", השבתי לעצמי. "הרי אתה סיימת את לימודי התיכון שלך לפני כמעט עשור, מאז התחלפו כמה וכמה שרים ומנכ"לי חינוך, אולי משהו השתנה?"
"טוב", אמרתי לעצמי בסקפטיות, "נלך לבדוק את אתר משרד החינוך."

ובכן, הפלא ופלא, מסתבר שבשנת 2000 הכין משרד החינוך תוכנית לימודים חדשנית לחינוך הגופני, והיא אומרת, בין היתר, כך:

"מטרת העל של התכנית הכללית היא לעצב, לפתח ולטפח אצל הפרט דפוסי פעילות והתנהגות גופנית וספורטיבית לפי היכולת האישית שלו, כדי להבטיח לו איכות חיים, בריאות ואישיות הרמונית בהווה ובעתיד. התכנית מציבה יעדים מוגדרים בתחום הגופני, החברתי, ההכרתי ובתחום הרגש והאופי. בכל אחד מתחומי הילד מפרטת התכנית את המיומנויות וההתנהגויות וכן את תחומי הידע, ההבנה והמודעות הנדרשים."

ולבסוף:

"החינוך הגופני משלב נושאים עיוניים שמטרתם פיתוח הידע וההבנה של גוף האדם, עקרונות התנועה ומקומה של הפעילות הגופנית בקידום הבריאות".

אלו תחילתם של ימות המשיח, מלמלתי בהשתאות. לא יכלו להמציא את התוכנית הזאת כשאני עוד יכולתי להינות ממנה?
ליתר ביטחון נעזרתי בשירותיה של המגויסת הטרייה (כבר לא כל כך טרייה…), בוגרת מוסד חינוכי נחשב במרכז הארץ,  שבוודאי זוכרת טוב יותר ממני איך נראה שיעור בחינוך גופני, ושאלתי "האם כשהיית בתיכון היו לכם גם שיעורי חינוך גופני עיוניים (בכתה) או רק פעילות גופנית ממש?" התשובה לא איחרה לבוא: "רק פעילות גופנית".

לסיכום:
אני חושב שעם או בלי קשר לתוכנית הלימודים המופלאה של משרד החינוך, יש חשיבות עליונה לקיומם של שיעורים עיוניים במסגרת החינוך הגופני בכל הכיתות. הדגש העיקרי בבחינת הבגרות בחינוך הגופני צריך להיות על הבנה והטמעה ברמה העיונית(!) של השפעת הפעילות הגופנית על הגוף, דגשים באופן פעולתו של גוף האדם והפעלתו באופן הבריא ביותר.
זעקתי בעינה עומדת.

פורסם לראשונה ב- 14 בפברואר 2008. פרסום חוזר בעקבות הפוסט הזה.