מפת סיביות

אני אוהב לכתוב על עידן המידע, ואני אוהב לכתוב על נושאים סביבתיים, והנה מסתבר שאפשר לכתוב פעם אחת על שני הדברים יחד.

כידוע, כמות המידע בעולם רק הולכת וגדלה בקצב הולך וגדל. מאחר ויש צורך לאכסן את כל המידע הזה איפשהו, גם כמות חוות השרתים גדלה ואיתה כמות האנרגיה שנצרכת, הן ישירות על ידי השרתים והן על ידי אמצעי הקירור שיש צורך להפעיל בסביבתם כדי לשמור על פעולה תקינה. מכיוון שאנרגיה היא מוצר שהולך ומתייקר, החלו חברות בעלות מרכזי מידע גדולים לחפש אלטרנטיבות.

אחת הזוכות הגדולות היא איסלנד, כאשר הסיבות הן שילוב של עתודות קרקע פנויות, אקלים קר, והעובדה ש-90% מצריכת האנרגיה של איסלנד מופקת ממקורות מתחדשים (בעיקר אנרגיה הידרו-אלקטרית וגיאוטרמית) - מה שמנתק את משק האנרגיה שלה מתלות במחירי הנפט.

מסקנה:
אמנם אין לישראל אקלים קר במיוחד וגם לא ניצול מוצלח במיוחד של אנרגיה גיאוטרמית או הידרואלקטרית, אבל כן יש לנו מומחיות עולמית בניצול אנרגיית שמש (שעד שהיא תיגמר כבר לא יהיה כאן אף אחד שיהיה לו אכפת), ויש לנו מדבר דל אכלוס, עשיר ביישובי פיתוח מוכי אבטלה, וטובע בשמש בלתי מנוצלת.
אם עד היום היה כדאי להשקיע באנרגיית השמש בגלל התועלת הישירה שלה למשק האנרגיה הישראלי ולצמצום התלות בנפט והפחם היקרים והמזהמים, עכשיו יש עוד סיבה: זוהי הזדמנות להפוך את ישראל למעצמת אכסון מידע.

כל שנה בסוף מרץ אנחנו נדרשים לשלם על שעת השינה הנוספת שקיבלנו במתנה עם המעבר לשעון חורף חצי שנה קודם, העיתונים מביאים אייטמים שמזכירים לנו להזיז את השעון, ומסבירים כי השינוי צפוי לחסוך כמה עשרות מיליוני שקלים.

אבל מסתבר שזה לא כל כך פשוט.

הוול-סטריט ג'ורנל פרסם מחקר שנערך באינדיאנה, הטוען שהמצב הוא בכלל הפוך - שעון קיץ מביא לבזבוז אנרגיה. והאשמה נעוצה, כך מסתבר, במיזוג האויר:

"They conclude that the reduced cost of lighting in afternoons during daylight-saving time is more than offset by the higher air-conditioning costs on hot afternoons and increased heating costs on cool mornings."

כלומר התוצאה של שעון הקיץ היא אולי חיסכון מסוים בתחום האנרגיה לתאורה אבל שעות האור הארוכות יותר מביאות לשימוש ממושך יותר במזגנים אחרי הצהריים, ואיחור שעת הזריחה מביא להגברת השימוש באמצעי חימום בשעות הבוקר הקרירות.

והיום בפינתנו חברי כנסת והצעות החוק ההזויות שלהם, נדבר על הצעת חוק של חברי כנסת מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת בדבר הכרזת אבל לאומי.

לפי ההצעה, במקרה שבו יפול בעת מילוי תפקידו ראש הממשלה, נשיא המדינה, יו"ר הכנסת או נשיא בית המשפט העליון, תחליט הממשלה על אבל לאומי ונשיא המדינה יכריז עליו בנאום מיוחד. הממשלה תוכל, אם תחפוץ בכך, להכריז על אבל לאומי גם במקרים אחרים שייראו לה מתאימים.

בסדר, אז הכריזו על יום אבל. נכון שמרוב התרגשות אתם רוצים לצאת לשתות משהו לזכרו של אחד הנ"ל שנפל וגו'? מצטערים, הצעת החוק קובעת כי בזמן "אבל לאומי" ייסגרו כל בתי האוכל והעינוגים הציבוריים (הווה אומר: מסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע, תיאטראות, פאבים וכו').

נניח שיש לי כרטיסים להצגה. שריינתי את הערב. ההצגה מאוד מבוקשת, וצריך להזמין מקומות שבועות רבים מראש. אופס, נפטר הנשיא. עכשיו מה? אני אצטרך לריב עם התיאטרון על החזר כספי? נקבל הצגה במועד חילופי שיהיה לי לא נוח?
נניח שמגיע מוזיקאי נחשב מחו"ל להופעה חד פעמית בארץ. באמת אכפת לו שיו"ר הכנסת הלך לעולמו?

לא ברור לי למה הצורך הזה לכפות על הציבור נורמת התנהגות מסוימת במקרים של אסונות לאומיים. הרי גם היום אם חו"ח קורה אסון כלשהו יכול ראש הממשלה/הנשיא/יו"ר הכנסת/נשיא בית המשפט העליון/כל פוליטיקאי אחר שרוצה בדל חשיפה להתיצב מול מצלמות הטלוויזיה ולהכריז על אבל לאומי. מה עניינו של המחוקק במעשיהם של האזרחים האבלים? אולי די כבר עם ההבלים?

קראתי היום את "הארץ".
אני מאוד מתגעגע להארץ מאז שעברתי מהבית של אמא ותקציבי הדל לא מאפשר עוד מנוי.
נכון שיש אותו לגמרי באתר, אבל זה לא אותו דבר. זה פשוט לא אותו דבר. לא כי האתר שלו מיושן ומכוער (אפשר להתווכח אם גם העיתון עצמו מיושן ומכוער), אלא כי זה אחרת להחזיק את הנייר. לראות את הפרופורציות של הכותרות, את השילוב של הגרפיקה, את הפרסומת המשעשעת לטיגואן (למרות שראיתי כבר גרסאות יותר משעשעות שלה).

לקרוא הארץ אחרי חודשים של הצטמצמות לישראל היום (וגם זה רק כי משאירים לי אותו מול הדלת כל בוקר) זה תענוג אינטלקטואלי. מאוד נהניתי, והעיתון השרה עלי תחושת ביתיות חמימה, אבל זהו לא פוסט שמומן על ידי מחלקת הפרסום של הארץ (למרות שהם מוזמנים ליצור קשר) ויש לי גם נקודה להעביר; העיתון נתן לי בדיוק את מה שציפיתי ממנו. זה לא דבר רע, בטח לא עבור העיתון, אבל זה כן דבר שבשלב מסוים מתחיל לשעמם. לעיתון יש עורך ומדיניות עריכה אשר מייצרים (או אמורים לייצר) מוצר מהוקצע בעל קווים מנחים קבועים בנוגע לאמירה העיתונאית שהוא מביא.

כאשר אנחנו מדברים על בלוגרים (ובהקשר הזה אני מתכוון לבלוגרים שכותבים לפעמים גם על ענייני דיומא), כל אחד מהם הוא כלי תקשורת בזעיר אנפין, בעל מדיניות עריכה עצמאית. הגוגלרידר שלי מעכל יותר מ-130 מקורות המייצרים עשרות עדכונים מדי יום. הרבה פעמים אני מגלה בלוגים חדשים, והרבה פעמים אני נהנה להיות מופתע מנושאים אחרים ונקודות מבט אחרות על העולם ממה שהעיתון יכול להציע לי.

אני אוהב לקרוא בלוגים כי יש להם נטייה להיות יותר מפתיעים, מקוריים וביקורתיים, וכי הרבה פעמים כשבלוגר כותב על נושא מתוך העניין האותנטי שיש לו בו, התוצאה הרבה יותר מעניינת מאשר כתבה עיתונאית שהסיבות לקיומה הן לא תמיד עניינו האישי של הכותב בנושא ושעוברת תחת פילטר של מדיניות עריכה, יחסי ציבור או מגבלות משפטיות.

אני אוהב לקרוא בלוגים. הם הרבה יותר מעניינים מפתיעים מעיתונים.

הצעות חוק הן חיה מאוד מעניינת, מכיוון שלעיתים רחוקות מתקבלים בכנסת חוקים חדשים לגמרי, ורוב הצעות החוק המוגשות עוסקות בתיקונים שונים ומשונים לחוקים שכבר קיימים. כך למשל אומרת הצעת חוק של ח"כ משה גפני (יהדות התורה):

"בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, בסעיף 3א(ט)(2), בסופו יבוא "ובתאגיד רשת הגנים שליד מרכז החינוך העצמאי"."

סעיף סתום למדי, שכדי להבין אותו צריך לכתת רגליים אל חוק יסודות התקציב (אשר כשמו כן הוא, מגדיר את היסודות לפיהם מכינים את תקציב המדינה) ושם אנחנו מגלים כי סעיף 3א עוסק בתמיכת המדינה במוסדות ציבור ("מוסד ציבור" - גוף שאינו מוסד ממוסדות המדינה, הפועל למטרה של חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות וכיו"ב) וקובע כי תמיכת המדינה באותם מוסדות ציבור תהייה בסעיף תקציבי נפרד לכל סוג של מוסדות, והתקציב בתוך כל סעיף יחולק בין המוסדות לפי קריטריונים שוויוניים ושאסור לתקצב מוסדות ציבור אלא לפי הנוהל שייקבע וכו' וכו'.

אם זה נשמע לכם כמו משהו שלקוח מספר החוקים של המתוקנות במדינות, זה רק בגלל שלא הגענו לסעיף קטן (ט), אשר קובע כי כל מה שנאמר עד עכשיו לא רלוונטי לצורך תמיכה ב"תאגיד החינוך העצמאי" ו"תאגיד מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל". שני אלה, כך מוסבר לנו, מקבלים תקציב נפרד ומיוחד מטעם משרד החינוך, וכל הקריטריונים השוויוניים והנהלים המסודרים פשוט לא חלים עליהם.

אז מה מציע בעצם ח"כ גפני? שגם רשת הגנים שליד מרכז החינוך העצמאי תצא מגדר הכלל, ותקבל תקצוב נטול קריטריונים באדיבות משרד החינוך. פשוט, כדי שיהיה שוויון בינה לבין המוסדות האחרים. הגיוני, לא?