לכל אחד יש ארון

חברה באה אלי וסיפרה שהיא מרגישה שהבן הצעיר שלה בן החמש יתגלה בהמשך כבעל נטיות הומוסקסואליות. היא כמובן רוצה להיות אמא אוהבת ותומכת, אבל היא מפחדת שיהיו לו חיים קשים, שהסביבה תתנכל לו כי הוא שונה, והיא רוצה את עצתי איך להקל עליו אם וכשהוא ייצא מהארון.

העניין הוא שכמעט לכל אחד יש איזה ארון. הארון הוא המקום שבו אנחנו מתחבאים ומחביאים חלק מעצמנו שאנחנו מפחדים לחשוף לסביבה כי אנחנו לא רוצים להתמודד עם התגובות שאולי יבואו. הארון הוא המקום שבו אנחנו מחביאים חלק מעצמנו שאנחנו חושבים שהוא לא פופולרי, שיאיר אותנו באור לא מחמיא, שיגרום לאחרים לגבש עלינו דעה שמבוססת על סטריאוטיפים במקום על מי שאנחנו באמת. השימוש המוכר ביותר בארון הוא אולי באמת אצל אנשים שיש להם נטיה מינית או זהות מגדרית שאינם נחשבים כשגרתיים. אבל האמת היא שיש הרבה מאוד ארונות והרבה מאוד אנשים מתחבאים בהם.

השאלה איזה סוגים של חלקים בעצמם אנשים ירגישו צורך להחביא בארון היא שאלה שהתשובה עליה משתנה עם הזמן ועם התפיסות החברתיות המקובלות. ארונות אפשריים הם למשל: ילדים להורים גרושים, אנשים שלוקחים תרופות נגד דיכאון, אנשים במצב כלכלי קשה, אנשים שעברו ניצול או תקיפה מינית, אנשים בעלי קושי או מוגבלות פיזית, נפשית או קוגניטיבית, אנשים שסובלים ממחלה כרונית, אנשים שחיים במערכת יחסים לא קונבנציונלית, אנשים שלא רוצים להביא ילדים, אנשים שסובלים מאלימות במשפחה, ואנשים שבן משפחה קרוב שלהם הוא אחד מהנ"ל.

השבוע פורסם נושא הקמפיין של אירועי הגאווה בלונדון לשנת 2016: nofilter#

הקמפיין רוכב על תגית האינסטגרם הפופולרית nofilter (ללא פילטר), ומבוסס על הטענה שרבים בקהילה הלהט"בית מרגישים צורך לסנן את ההתנהגות שלהם, לצנזר את עצמם או להחביא את מי שהם. מטרת הקמפיין היא לעודד אנשים פשוט להיות עצמם לא יותר ולא פחות. לעמוד בגאווה ולחגוג את האותנטיות שלהם.

אלא שהשימוש בתגית הזאת באינסטגרם נעשה לא פעם אפילו כשבפועל כן נעשה שימוש בפילטר.
אולי הצלם אומר לקהל שדווקא עם הפילטר הוא מצליח להעביר יותר מהמהות של הצילום, ואולי הוא מזמין את הקהל להשתתף איתו במשחק ציני בו כולם יודעים שהתמונה עברה עיבוד כדי למצוא חן אבל משתפים פעולה עם ההונאה. כן, הרבה פעמים אנחנו רואים תמונה שמציגה את עצמה כאותנטית או אפילו חושפנית, וברור לנו שהיא עברה עיבוד כדי שתיתפס אפילו כיותר מושכת. אנחנו קונים את השקר ומקבלים אותו מתוך הבנה שזהו חלק בלתי נפרד מהעולם שבו אנו חיים, בין אם מדובר בתמונה של ידוען, של יעד תיירות, של מוצר מזון ("הצעת הגשה") או סתם תמונה משפחתית של חברים.

גם כשאנחנו בצד שמעביר את המסר או התמונה, אנחנו אלה שבוחרים את הפילטרים (ולפעמים לצרף אליהם את התגית nofilter#), ואנחנו אלה שמפחדים לשלוח את המסר פשוט כמו שהוא כי הוא לא יהיה מספיק מלהיב, או כי הפגמים שבו יהיו בולטים מדי, אז אנחנו בוחרים באופן אינסטינקטיבי ללטש ולרטש. לפעמים, וזה בולט במיוחד אצל פוליטיקאים מסוימים אבל גם אצל מנהלים, אנחנו כל כך נסחפים בשימוש בפילטרים עד שלא ברור בכלל מה התמונה המקורית, האמיתית, הבסיסית.

אנחנו רגילים להיות עבדים לצורך העמוק שלנו להשתייך ולהיות נאהבים. אנחנו מוכנים לוותר על חלקים מעצמנו כדי להרגיש שאנחנו מגשימים את הצרכים האלה, ולפעמים אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו עושים את זה. הסכנה היא שמרוב הסתרה אנחנו לא נדע בעצמנו איך נראית התמונה האמיתית ואיפה מתחיל הפילטר.

אם תחושת הנאהבות שלנו תלויה בכך שנשאיר חלק מעצמנו בארון, האם באמת אוהבים אותנו?
אם תחושת השייכות שלנו תלויה בכך שנסתיר את השונות שלנו, האם אנחנו באמת שייכים?

לחיות את עצמינו פשוט כמו שאנחנו וללא ארונות מצריך לפעמים אומץ, והיציאה מהארונות השונים לעולם אינה נגמרת. אבל באופן זה אנחנו יכולים לעורר בסביבתנו השראה להתנהגות דומה, אשר תוביל ליחסי אמון עמוקים יותר, וחשוב יותר – אנחנו נפטרים מהפחדים ומתחושת המתח המתמידה שחוסמים אותנו מלהתפתח ולהגשים את עצמנו.

חג חירות שמח.

אתר הכנסת כמשל

לפני כחודשיים סערה התקשורת סביב תקנות חדשות לנגישות אתרים שאושרו בכנסת (PDF).
בינתיים הכותרות כמובן התחלפו כמה עשרות פעמים, אבל הכנסת היא דוגמה טובה לאיך אתרי ממשל רשמיים בישראל לא לוקחים את עצמם ברצינות (כן, רשות המיסים, אני מסתכל עלייך).

לפני כשנה וחצי השיקה הכנסת אתר בית חדש ונאה (עבודה יפה של נטקראפט), שהושקעו בו כך וכך מטרים מעוקבים של כספי ציבור. אבל מה שעשו שם זו אפילו לא חצי עבודה.
כבר בהודעה לעיתונות מתגלה ש:

"מי שיגיע לאתר יגלה שהשיפוץ עוד לא הושלם. יש עוד כמה באגים שלא טופלו (בעיקר למי שגולש מדפדפן הכרום) ורוב התוכן מוצג עדיין על בסיס התשתית הישנה. במילים אחרות, הבית מסודר אך המתכנתים עדיין לא נכנסו כדי לארגן את הארונות והמגרות. החידושים העיקריים שנעשו במסגרת מה שמוגדר כשלב הראשון מתמקדים באתר הבית וסרגל הניווט באתר."

זה, כאמור, מיולי 2012, ועושה רושם שמאז שום דבר לא ממש קרה.

העמודים שעוצבו מחדש הם רק העמודים הראשיים של האתר. ברגע שמנסים להגיע לעמודים הפנימיים ולצפות למשל במידע אישי על חברי הכנסת או בהצעות החוק שפורסמו ברשומות (האתר בכל מקרה מציג רק הצעות חוק שפורסמו עד שנת 2002) מגיעים לאזורים בעיצוב הישן, הלא נגיש, לא ברור, ובעיקר לא מתאים לאתר ממשל מרכזי בשנת 2014.
מעבר לזה (ואפילו חמור מכך), הגרסה של האתר בשפות ערבית, רוסית ואנגלית לא השתנתה כלל, ומשתמשת באותו פורמט מיושן וגרוע מלפני עשור. כך שלגולשים קוראי העברית יש אולי נגישות מסוימת לעמודים הראשיים של האתר (בלבד), אבל לגולשים שאינם קוראים עברית אין נגישות בכלל.
גם ההתאמה לתצוגה במכשירים ניידים, שלפני שנה וחצי הייתה בשלב שבו "בוחרים אילו סוגי מידע יהיו מתאימים לשימוש באפליקציות, והנושא יישום כחלק מהמשך תוכנית העבודה" כנראה נשארה שם, למרות שאנחנו נמצאים בעידן בו כמחצית מהגולשים ניגשים לאתרים מהסלולרי!

אבל הסיפור של אתר הכנסת הוא רק משל. משל לעבודה ישראלית בכלל ולפיתוח אתרי אינטרנט ישראלים בפרט.
כשניגשים לפרויקט כמו שדרוג אתר הכנסת (פרויקט חשוב ונחוץ לכל הדעות), אי אפשר להסתפק בעיצוב מחדש של מספר עמודים ראשיים, אי אפשר להסתפק בעיצוב מחדש של השער העברי לאתר, וזה גם לא נכון להציג את השערים בשפות אחרות כהעתק מתורגם של העמוד העברי.
אילו היו ניגשים לפרויקט הזה ברצינות, היו מאפיינים לא רק את המידע שיגיש העמוד הראשי, אלא את סך כל המידע הקיים באתר הכנסת לרשות הציבור. היו מאפיינים את זרימת המידע הזה בין העמודים הפנימיים לעמוד הראשי, והיו יוצרים שפה עיצובית אחידה בין כל עמודי האתר.
אילו היו ניגשים לפרויקט הזה ברצינות, היו חוקרים ומנתחים מה המידע הרלוונטי שמעניין את הגולשים בשפות השונות, ועורכים התאמות במידע המוצג להם.
אילו היו ניגשים לפרויקט הזה ברצינות, לא היו מעיזים להעלות אותו לאוויר ככה. זה כאילו שתיכנסו לדירה חדשה כשרק הסלון גמור, והקבלן יבטיח לכם שבתוכנית העבודה שלו בהמשך לעשות גם את המטבח, האמבטיה וחדר השינה. הרי זה דבר שלא יעלה על הדעת, לא הייתם משלמים על דירה כזאת.

אם הכנסת רוצה להוביל ולהיות חוד החנית בנגישות, לאשר תקנות זה לא מספיק, אלא צריך לתת דוגמה אישית ולהראות לציבור הישראלי איך מקימים אתר אינטרנט משובח.
אתר אינטרנט הוא יותר מאוסף דפי ווב שמקושרים אחד לשני דרך עמוד בית. הוא תזמורת שלמה של מידע והקשרים, הפניות הדדיות וזרימה של נתונים. ועל האתר הזה מישהו צריך לנצח, לספק הכוונה, שפה ודרך משותפת כדי שמי שמקבל את התוצר יוכל להינות ממנו במיטבו.
יותר מדי אתרים ישראלים נראים כאילו הם נבנו לפי ההעדפות האישיות של חברת בניית האתרים שעיצבה אותם או לפי הגחמות של בעלי הארגון המוצג באתר, ולא מתוך מחשבה יסודית על האתר כמערכת שלמה או מתוך ניתוח של על איזה צרכים האתר הזה צריך לענות. אנחנו רואים את התופעה הזאת מתפתחת היום גם בדפי פייסבוק ארגוניים (אחרי שלפני כמה שנים היא ניסתה להרים ראש כחלק מאופנה של בלוגים ארגוניים).

זה לא תמיד עניין של השקעה כספית, כמו שזה עניין של מקצועיות.
יש ראשי ארגונים שחושבים ש"לכולם יש היום אתר אינטרנט/דף פייסבוק. גם אנחנו צריכים!" ואז הם מטילים על המזכירה שלהם למצוא חברות/אנשים שעושים אתרי אינטרנט או דפי פייסבוק, להשיג להם הצעות מחיר ולסגור משהו. שיהיה.
לאיזה קהל האתר הזה פונה? לאיזה צרכים הוא יספק מענה? איזה מידע הוא יציג? מי יעדכן אותו? אלה שאלות שפחות מתעסקים איתן, למרות שהן מהותיות להצדקת ההשקעה באתר החדש.
גם אם הגורם שנשכר להקמת האתר החדש יודע להפנות את השאלות הרלוונטיות לגורמים הקובעים בארגון, לאחרונים לא תמיד יש את הרצון וההבנה לספק להן את תשומת הלב הדרושה והמענה הנכון.

אינני יודע כמה כסף השקיעה הכנסת באתר החדש. אבל לדעתי, ללא מענה מלא לכל השאלות הללו עבור כל עמודי האתר, הוא לכל היותר דוגמה לעוד חובבנות ישראלית מצויה.

על חשיבותם של משחקי מחשב כמיצגי מציאות

הפוסט הזה פורסם במקור ב- 8/6/2009, אך הוא אקטואלי היום בדיוק כמו אז. מפורסם כעת שוב כלשונו, לכבוד ההודעה על גרסה חדשה הצפויה למשחק (ובעקבות הפוסט הזה).

אני לא שחקן כבד. אין ולא היתה לי מעולם קונסולת משחקים כלשהי בבית.
המשחקים המשמעותיים ביותר שעלו על המחשב שלי היו מספר זעום של קווסטים אי שם בסוף שנות ה-90, ושני משחקי הסימולציה SimCity ו- TheSims על גירסאותיהם השונות.

לפני ימים מספר יצא השוקה דור שלישי למשחק The Sims. מאחר והמחשב האישי שלי בקושי מריץ את הדור השני, אני אפילו לא טורח לנסות להתקין עליו את המשחק החדש שדרישות המערכת שלו גבוהות הרבה יותר, ואני יכול רק להסתפק במה שמספרת לנו התקשורת.
TheSims הוא משחק אלוהי (תרתי משמע). הוא מאפשר לך, השחקן, לשלוט כמעט בכל פרמטר של אישיות ומראה עבור הדמויות המשתתפות בו. אתה בונה להם חיים, בית, קריירה, תחביבים, משפחה, מערכות יחסים וכו`.
המשחק הזה היה ליברלי באופן יחסי כבר מיומו הראשון, כאשר אפשר לדמויותיהם הוירטואליות של הסימז להתאהב אחת בשניה ללא קשר למגדר. כך יכולת למצוא דמויות ממגדר מסוים המנהלות מערכות יחסים רומנטיות עם דמויות אחרות מהמגדר השני, מאותו מגדר או גם וגם (ואפילו במקביל).

הפלורליזם והליברליות של יוצרי המשחק הקימו עליהם בשעתו את זעמו של הציבור השמרן והדתי, אבל היוצרים לא נכנעו, ובגירסה החדשה של המשחק לקחו את הנושא אפילו צעד נוסף קדימה;
עד היום, זוגות של דמויות מאותו מגדר יכלו לקיים טקס נישואין בו יש חופה, שמלת כלה, חליפת חתן, שמפניה וטבעות. גם זוגות חד מיניים יכלו להתאהב, לחיות ביחד כזוג ולאמץ ילדים, אבל הטקס היחיד שיכלו לקיים היה "איחוד".
החל מגירסה 3, גם מגבלה זו נעלמה מהמשחק.

ילדים ונוער המשתמשים במשחקי מחשב, לא תמיד בוגרים מספיק כדי לעשות את ההבחנה בין כללי העולם הוירטואלי של המשחק ובין העולם המציאותי. משחקים מודרניים מגיעים עם גרפיקה משובחת ומזמינים את השחקן לשקוע במציאות החלופית שהם מציעים. פעמים רבות שמענו (בעיקר מצד המבוגרים כמובן) על כך שמשחקי מחשב וטלוויזיה נותנים לגיטימציה להתנהגות אלימה וגסה, כאשר השחקנים הצעירים מנסים לחקות ולאמץ את התנהגות הדמויות איתן הם מזדהים מתוך המשחק.
אינני מתימר לקבוע שאכן יש השפעה כזאת, ובאיזו מידה, אבל הייתי רוצה לחשוב שבמקרה של TheSims, השחקנים הצעירים יפנימו שאהבה יכולה להגיע בכל צורה, צבע, גודל או מגדר. ושאהבה הדדית בכל צורותיה היא לגיטימית באותה מידה.
העולם של TheSims מגיע עם לוח חלק. אין בו דעות קדומות. אין בו הנחות יסוד חברתיות. דמויות בעלות צבע עור שונה כמו שחור או צהוב יכולות להיות מצליחות ועשירות. דמויות שמנות ומכוערות יכולות לפתח מערכות יחסים סוערות. וכמו שהוא מכיל רק את הנחות היסוד שאנחנו מכניסים לתוכו, כך הוא יכול להעניק לנו תובנות חדשות על האפשרויות הגלומות בעולם שלנו. ואם אנחנו שחקנים עם ראש פתוח, אולי נוכל ללמוד ממנו משהו.

אפשר רק לקוות שמשחק המחשב הנהדר הזה יצליח להביא – מעבר לשעות של הנאה בלתי נגמרת – גם לניצנים של שינוי תפיסתי אצל הדור הצעיר, שנפשו עדיין לא הושחתה ע"י סביבה שמרנית, גזענית, הומופובית ובורה. ושלשם שינוי, ההאשמות שמפנים כלפי תעשיית המשחקים בנוגע להשחתת הנוער, יהיו בנסיבות חיוביות.

דיור ציבורי זה לא רווחי

הפוסט הזה לא עוסק בדיור הציבורי. הדיור הציבורי הוא רק דוגמה שממחישה איך המדינה מתנהלת בפועל ע"י דיקטטורה של משרד האוצר.

חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) חוקק בשנת 1998, ומטרתו לאפשר לזכאי דיור ציבורי לרכוש את הדירות שבהן הם גרים (אותן דירות עמידר שהמדינה הזניחה במשך שנים ארוכות) בעזרת מענק בגובה עשרות אחוזים משווי הדירה. החוק קבע כי הכספים שיתקבלו ממכירת הדירות יועברו לקרן מיוחדת במשרד השיכון וישמשו להגדלת מלאי הדירות הציבוריות בלבד.

מה קרה בפועל? מאז חוקק החוק המדינה מכרה כ- 30 אלף דירות – חלקן לזכאים וחלקן בשוק החופשי(!), אך המלאי לא גדל אפילו בדירה אחת. משרד האוצר לא קנה ולא בנה דירות לדיור הציבורי.
הכנסת אמנם חוקקה את החוק, אבל משרד האוצר חשב מהתחלה שזה רעיון גרוע ולכן פשוט לא ביצע אותו, אלא השתמש בחוק ההסדרים כדי לדחות את יישום החוק במשך שנים ארוכות. עכשיו מבקשים באוצר לבטל את החוק בכלל.
בראיון לתוכנית הרדיו סדר יום עם קרן נויבך ב- 22/5/2013, אמר ראובן קוגן, סגן הממונה על התקציבים כך:

"יש 66 אלף דירות, שבאמת יותר משליש מהדירות האלה נמכרו והלכו ירדו לטמיון בעצם מבחינת מדינת ישראל, בגלל חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה)… החוק בא ואומר דבר מאוד פשוט – דייר בדיור הציבורי שגר שם מבחינת כוונת החוק כשוכר סוציאלי שאמור להישאר שם כל עוד הזכויות שלו נשארות כדייר הדיור הציבורי. ואם הוא מפסיק להיות זכאי הוא אמור לפנות את הדירה ולתת אותה לדייר אחר. בא החוק ואמר -לא, הדייר בדיור הציבורי ירכוש את הדירה, זה יהפוך לנכס הפרטי שלו, לקניין שלו, וכשהוא יהיה במצב שיצטרך לפנות את הדירה כתוצאה ממעבר לבית אבות למשל או לא עלינו מעבר לעולם הבא, הוא יוריש את זה למישהו אחר שהוא כנראה כבר לא דייר הדיור הציבורי מבחינת כללי הזכאות. אנחנו רוצים לבטל את זה. אנחנו רוצים לשמר את מלאי הדיור הציבורי לדיירי הדיור הציבורי…. אנחנו מציעים את זה כבר 12 שנה והכנסת מאמצת את זה כבר 12 שנה בשיטה שלה של דחייה של החוק ולא ביטול שלו. אנחנו מציעים לבטל את הנושא הזה כי אנחנו חושבים שזה פוגע במדיניות של הדיור הציבורי. ואנחנו מוכרים את הדירות האלה בזול ואנחנו קונים את הדירות האלה ביוקר."

שימו לב למשפט האחרון, שהוא אולי דוגמה מצוינת לפליטת פה פרוידיאנית. מסתבר, למרבה ההפתעה, שהדיור הציבורי אינו רווחי. למדינה יש דירות, היא מוכרת בזול וקונה ביוקר, וזה כמובן לא משתלם. החוק הזה הוא נטל כבד על תקציב המדינה, הוא חסר תועלת כלכלית מבחינת משרד האוצר. לכן, לגישתם, צריך לבטל אותו.

קוגן טוען שהחוק הזה פוגע במדיניות של הדיור הציבורי. יש שתי בעיות עם הטענה הזאת –

  • האחת – החוק הוא זה שקובע את מדיניות הדיור הציבורי. מהותו של חוק היא לקבוע נורמה ודרכי פעולה בהתאם למדיניות שאומצה ע"י המדינה. הכנסת, בהיותה הרשות השלטונית שתפקידה לחוקק, קבעה את המדיניות הזאת. אגף התקציבים יכול לא להסכים איתה, אבל תפקידו כחלק מהרשות המבצעת הוא לבצע.
  • השנייה – לאגף התקציבים יש תפיסה מאוד צרה של מדיניות הדיור הציבורי. המטרה, כפי שהיא מתוארת בדברי ההסבר להצעת החוק (PDF), היא צמצום ממדי העוני בישראל על ידי צמצום פערים בין אלה שיש ביכולתם לרכוש דירה בשוק החופשי ובין אלה שאין בידם את האמצעים לכך. אילו החוק היה מבוצע, אכן הדירות האלה היו הופכות לרכוש פרטי ויוצאות ממאגר הדירות לזכאים. אבל הסיפור לא נגמר כאן. למעשה, היורשים של הדירה הזאת יקבלו נקודת פתיחה קצת יותר טובה לחיים, יחד עם קצת יותר ביטחון קיומי וקצת יותר כבוד עצמי. החוק הזה הוא מכשיר שיכול לסייע למשפחות שדור אחרי דור נשארות מוחלשות, להפסיק להיות כאלה. במקום זאת, האוצר מציע לשמר את מצבן כנזקקות, רק בשביל שהוא לא יצטרך להשקיע יותר מדי בבניית דירות חדשות.

קוגן מסביר שהסיבה שהכספים ממכירת הדירות לא שימשו להגדלת המלאי, היא שהסוכנות היהודית, אשר קנתה את רוב הדירות האלה באמצעות הלוואות מחו"ל, דרשה לקבל פיצוי מהמדינה על שהכריחה אותה למכור בהפסד. בנוסף, הוא טוען שהמקומות שבהם המדינה בונה דירות, בהתאם לאילוצים תכנונים, לא מתאימים לביקושים של הזכאים ולכן דירות עומדות ריקות.
לפי גישת האוצר, עדיף לתת לזכאים סיוע כספי בשכר דירה ולשלוח אותם למצוא דירה בשוק החופשי.
במילים אחרות, אנחנו מדברים על הפרטה של הדיור הציבורי. במקום שהמדינה תתפעל מערך של דיור ציבורי, הדורש טיפול בדיירים, תחזוקה של הדירות, וכמובן יישום החוק הדורש טיפול בביצוע הערכות שווי, מכירה, רכישה ופיקוח, היא מעבירה את האחריות לשוק החופשי.

נניח לרגע בצד את הבעיה האידאולוגית עם ההפרטה; מבחינה פרקטית, הבעיה היא כמובן שלא קיימות מספיק דירות בשוק החופשי המתאימות לצרכים ולרמת המחירים של האוכלוסיות האלה. שלא לדבר על הצורך להתמודד עם בעלי דירות שאולי לא בדיוק ישושו להשכיר את דירתם לאוכלוסיה חלשה, נתמכת רווחה, שיכולתה הגבולית מלכתחילה לעמוד בתשלומים תלויה בהקצבה של משרד האוצר, ואין לה אפשרות להציע ביטחונות לחוזה השכירות כמו שכל בעל בית מבקש.
בנוסף, הרי הסיוע מהאוצר יהיה לא ראלי ביחס לעליות מחירים בשוק, וכמובן שיהיה תלוי בצרכי התקציב המשתנים מדי שנה – כמו כל הקצבה. אם תהייה שנה קשה ויידרשו קיצוצים כואבים, מה ימנע מהאוצר להפחית את גובה הסיוע בשכר דירה לזכאים? ואז מה הם יעשו? אני בטוח שבעל הבית יגלה הבנה ונדיבות ויפחית את שכר הדירה בהתאם לקיצוץ בסיוע.

סיפורו של חוק הדיור הציבורי הוא דוגמה מובהקת לעוד מקרה בו משרד האוצר מוביל מהלך אידאולוגי, ופקידי האוצר כופים את השקפת עולמם על הכנסת ועל הממשלה.
כשמדברים על בעיה של משילות, זו טעות לחשוב על הצעות אי אמון ואחוז החסימה. הבעיה במשילות נובעת מכשל בחלוקת האחריות בין הגופים השלטוניים השונים, ובמה שספרי האזרחות מכנים "איזונים ובלמים".

אם לצטט רגע את עצמי:

"כמו בדמוקרטיה שמכבדת את עצמה, השלטון הישראלי מורכב ממספר שחקנים השומרים אחד על גבו של השני. הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, הנשיא, מבקר המדינה – כל אחד מהם נושא בסמכויות ובאחריות לגבי התנהלותה של המדינה.
הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת בה, כאשר ראש הממשלה הינו גם חבר כנסת, ומשימת הרכבת הממשלה מוטלת עליו בידי נשיא המדינה. חברי הממשלה נבחרים בידי ראש הממשלה וראשי מפלגות הקואליציה; הם כולם מינויים פוליטיים ולא נבחרי ציבור. חברי בית המשפט העליון ממונים בידי הועדה לבחירת שופטים, וגם כאן אין נבחרי ציבורי אלא מינויים. הנשיא ומבקר המדינה נבחרים על ידי מליאת הכנסת.
אבל הכנסת היא המוסד השלטוני היחיד שנבחר על ידי העם בבחירות דמוקרטיות, "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת" (סעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת)."

מה שקורה בפועל הוא שהכנסת נשלטת ע"י הקואליציה, הקואליציה נשלטת ע"י הממשלה, והממשלה נשלטת על ידי משרד האוצר. אני לא בטוח איך המצב הזה נוצר, אבל בין אם מרצון או מאונס, התוצאה היא שהאוצר הוא זה שמכתיב בפועל את המדיניות הממשלתית ואת סדרי העדיפויות לעבודת הממשלה על משרדיה השונים. האוצר הוא זה שמחליט איזה רפורמות יבוצעו, איזה פרויקטים יקודמו, איזה שירותים אזרחיים המדינה תספק ואיזה היא תפריט 1.
המצב הזה לא תקין, אבל אולי הוא היה נסבל אילו האוצר לא היה מפתח מגלומניה שגורמת לו לא רק לחשוב שהוא יודע יותר טוב מכולם מה נכון לעשות, אלא גם שיש לו הסמכות העליונה לממש את השקפת העולם שלו. במקרה של הדיור הציבורי, הכנסת חוקקה חוק, הממשלה העבירה החלטות, מבקר המדינה העביר ביקורת חריפה, ומשרד האוצר – בשלו, דוחה את יישום החוק משנה לשנה באמצעות חוק ההסדרים.

1


  1. הפעילות השלטונית תלויה מטבע הדברים בקיומו של תקציב. בתקציב המדינה יש עשרות אלפי סעיפים אם לא יותר, חלקם יותר פשוטים להבנה, חלקם מעורפלים, והגורם היחיד שיש לו את כל הידע וכל הנתונים הוא האוצר. בכל שנה, הממשלה צריכה להגיש לכנסת הצעת חוק לתקציב השנה הבאה, וכידוע אישור חוק התקציב הוא תנאי להמשך קיומה של הממשלה. האוצר, באופן טבעי, הוא זה שמכין את הצעת התקציב, ומגיש מספר חלופות להשגת היעדים שהממשלה הגדירה. שימו לב למתודולוגיית בניית התקציב כפי שהיא מופיעה באתר משרד האוצר – לאחר קביעת מגבלות ההוצאה ותקרת הגירעון, יש לבצע "התאמות בתקציב":

    התאמות בתקציב
    שינויים בסדרי העדיפות של הממשלה באמצעות:
    >
    הפחתות ייעודיות – הסטת משאבים מפרויקט/משרד אחד למשנהו

    > הפחתות רוחביות – הסטת משאבים באופן רוחבי מסעיפי התקציב השונים לפרויקט/משרד ייעודי
    > ביטול התחייבויות הנובעות מהחלטות ממשלה ומחקיקה (באמצעות התוכנית הכלכלית וחוק ההסדרים)

    איזה התאמות יבוצעו? האוצר יציע לממשלה מספר חלופות. הוא יגיד "אם אתם רוצים להוציא X מיליונים על פעילות א', תצטרכו לקצץ X מיליונים בפעילות ב'". אבל למה דווקא פעילויות א' ו-ב'? האם יש סעיפים אחרים שאפשר להתאים? רק האוצר יודע. נכון, לפעמים יש יוזמות בממשלה או בכנסת, בנושאים מאוד גדולים ועקרוניים כמו הרווחים הכלואים או מס ירושה, אבל בספר התקציב חבויים כל כך הרבה סעיפים שאיש אינו יודע למה הם מיועדים. בזכות השליטה של האוצר במידע, הוא יכול להציע את החלופות שנראות לו, שמתאימות להשקפת עולמו הכלכלית, ולכפות על הממשלה והכנסת את המציאות המועדפת עליו – גם אם היא לא תואמת לחוקים ולהחלטות שהתקבלו. 

בחירות

בבחירות האלה הצבעתי לראשונה בתל אביב. ב- 99 הצבעתי בקלפי צבאית, ב- 2003, 2006 ו- 2009 הצבעתי ברמת השרון. אולי זה השפיע על האווירה מסביב, אולי גם על התחושות שלי.
אני חושב שאני תמיד מתרגש להצביע. יש בזה משהו טקסי, משהו עוצמתי, רגע אחד שבו חתיכת נייר קטנה באמת נותנת לך כוח, הרגע שבו באה לידי ביטוי מלא השייכות שלך למדינה הזאת.
הבוקר ראיתי בפייסבוק את הנשיא שמעון פרס מצביע. חשבתי על כך שהאיש בוודאי הצביע בכל מערכת בחירות שהתקיימה כאן מקום המדינה ועד היום. כמה זה יוצא? מעניין אם זה עדיין מרגש אותו כל פעם מחדש כמו שזה מרגש אותי.

התעוררתי עם מחשבות קונספירטיביות. מה אם מישהו לא סוגר טוב את המעטפה והפתק שלו נופל? איך הם סופרים בכלל את כל הפתקים האלה? יותר מארבעה מיליון פתקים בלילה אחד? מה אם מישהו מפשל בספירה? חשבתי על חוסר האמון הגובר במערכת הפוליטית ובמוסדות השלטון, ואז הגעתי למסקנה שהדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להאמין בחשיבותן של הבחירות וביכולת שלי להשפיע דרכן.

כשעמדתי בתור הגיע איש אחד מבוגר, אני מעריך שהיה בערך בן 70. הסדרן בכניסה שאל אותו איזה מספר קלפי הוא צריך, והאדון ענה שהוא לא יודע – הוא תמיד מצביע כאן, באותה קלפי, באותה פינה. אני חושב שכל מי שעמד מסביב העלה חיוך קטן. הוא עדיין מאמין.

נהרות אנשים נכנסים, יוצאים, עוברים. גברים, נשים, בחורות, בחורים, אבות, אמהות, גמלאים, מכל הגילים והצבעים. מנצלים את היום היפה בחוץ כדי לקבוע מה יהיה כאן בשנים הקרובות.
כל קול משפיע. חלוקת המושבים בכנסת לא נקבעת בהגרלה ולא מן השמיים, אלא באיסוף של קול לקול, כל איש ואישה שעשו חשבון נפש לעצמם והכניסו פתק אחד למעטפה לפי צו מצפונם. הקמפיין, התעמולה, ההורים, החברים, הרבנים – הם לא נכנסים איתנו מאחורי הפרגוד. גם לא ברק אובמה, מדינות אירופה או האו"ם. שם, כמו ביום הכיפורים, כל אדם עם עצמו, עם מצפונו. כי בסופו של דבר, אנחנו היחידים שנצטרך לחיות יום יום עם התוצאות של הבחירה הזאת.
אחת הסיבות שאני מאוד סקפטי ביחס לסקרי בחירות, היא שבסקר אנחנו לא לבד מאחורי הפרגוד אלא מול הסוקר, לפעמים אפילו עם אנשים נוספים בחדר, כך שאין לנו לא את החופש ולא את השקט לבחור בנחת. זוהי לא בחירה אמיתית וגם לא הבחירה החשובה.

הגעתי לקלפי כשאני יודע מה תהייה הבחירה שלי. לא הייתה התלבטות. ועדיין לקחתי כמה שניות כדי לספוג את הרגע, להחזיק את הפתק שלי ביד, למשש אותו, לחוש את הממשות הפיזית שלו המגלמת כל כך הרבה יותר מחתיכה קטנה של נייר לבן עם אותיות. המעטפה שהכנסתי לתיבה, זהה בגודלה, בצורתה ובחשיבותה למעטפה של שמעון פרס או של כל אחד אחר. היום, ליום אחד, אני לא האזרח הקטן אלא ה-אזרח ב-ה' הידיעה.