מפת סיביות

כך נפתחה שיחה אקראית ביני לבין מספר חברותים הערב, אשר התפתחה לדיון לא נטול אמוציות סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה החל מחר. הפוסט הזה נולד בעקבות הדיון ומהווה עיבוד של חלק מהדברים שנאמרו בו.

אחת המשתתפות בדיון סיפרה שהיא מכירה אנשים יקרים שנפגעו ב/מהצבא. למשל קרוב אהוב אשר נפצע במלחמת יום כיפור, חברים רבים שלו מתו והוא עדיין סובל מהלם קרב. הקשר בין הדברים האלה ליום הזיכרון מוזר עבורה. היא רואה ביום הזיכרון בעיקר הפגנת כוח לאומי צבועה. ביום הזה לא חייבים לחשוב על מה טוב לחיילים, על מה הבעייתיות במלחמות ובצבא, על איך לתמוך באנשים שנפגעים בתוך זה וכו' – חייבים להעמיד פנים שעצובים, וחייבים לא ללכת לסופר. זה משרת את איך שהמדינה מייצגת את עצמה כצודקת תמיד ואפילו לא עוזר לאנשים עצמם. בטח לא לאלה שמתו.
היום הזה הוא עוד תירוץ לאנשים זרים להיכנס לנו לחיים, לוודא שאנחנו מספיק עצובים ושאנחנו עצובים נכון. זה לא משנה שאי אפשר לייצר עצב בלחיצת כפתור, ושאם אנחנו לא עצובים אז אנחנו לא, ואם כן, זה לא יהיה כי אמרו לנו להיות עצובים ביום מסויים.

יום הזיכרון הוא באופן אינהרנטי מאוד ממלכתי, הוא מבקש לאחד וללכד את אזרחי ישראל (אבל רק את היהודים שביניהם) סביב הנרטיב הזה שהולך ומתעצם עד שמגיע לשיא בהדלקת משואות יום העצמאות.
אחד הדברים שנובעים מכך הוא שה"סיפור" שיום הזכרון מקיים ונובע ממנו, מצד אחד מייצר רעים (הערבים, "כל הערבים אבל אנחנו לא גזענים") ומצד שני אין בו בכלל אחריות למדינה. זאת למרות שבפועל יש לה את הסמכות והכוח להשפיע על המציאות – החל מהחלטות בנוגע לתנאי השירות של חיילים (שאותם היא מכריחה להתגייס ועדיין מזלזלת בהם לא פעם, עד כדי הרס הבריאות והחיים או מוות), דרך איזה תפקידים הצבא אמור למלא בחברה (אולי לא צריך כל כך הרבה אנשים ואפשר לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית?), ועד בחינת העימותים המזוינים שהמדינה נכנסת אליהם ומידת נחיצותם.
את עצמה, בעלת הכוח, המדינה מספרת כמי שבכלל אי אפשר לשאול לגביו שאלות, זה בכלל לא עוסק בה, למרות שהמצב שסביבו היום סובב הוא תוצאה ישירה – הכרחית או לא, ישירה – של החלטות שלה. אבל בעקבות הסיפור, כל האחריות עוברת ממי שיש לה כוח, אל מי שממש אין להם כוח לשנות, ומתמקדת בפרטים הכי חסרי חשיבות. אנשים שבמקרה עברו שם ולא נראו מספיק עצובים – הו-הו, כמה שהם רעים. *הם* בוגדים, מזלזלים בחיילים ובמדינה, לא ראויים להקרא אזרחים וכו'.
אפילו הנוהג של לצלם דתיים לא עומדים בצפירה. אולי נשווה רגע בין מידת ההשפעה של לא לעמוד בצפירה (אפילו אם יש אנשים שזה פוגע בהם נורא) לבין מידת השפעה של יציאה למלחמה כי שנת בחירות עכשיו וצריך להסיח את דעת הציבור מהמחאה החברתית או שאר פרמטרים מפוקפקים?

יש גם משהו מטריד במספריזציה של יום הזיכרון. 22,993 זה המספר הרשמי של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה (סופרים אותו לא מקום המדינה אלא מימי המחתרות). כמה חיילים מתוך המספר הזה לא היו לוחמים בכלל? כמה מהם נהרגו בתאונות דרכים? בתאונות רשלנות של חיילים אחרים? בתאונות כמו זו שהייתה השבוע בחזרות לטקס?
אני חלילה לא מפחית מעוצמת האובדן של המשפחות האלה. הרי אי אפשר לכמת אבל. אבל כששמים את כולם באותו הסל ההירואי הזה נוצרת סטטיסטיקה למראית עין המהווה תמונה לא ראליסטית של המציאות.
וכמה חיילים התאבדו במהלך שירותם עם הנשק הצבאי? הם נספרים בכלל? המדינה רואה את עצמה או את הצבא כגורם שקשור להתאבדות שלהם? ואולי הם חללי צה"ל מסוג אחר לגמרי?

הקריאה לאחדות לאומית ביום הזה גם היא מאד בעייתית. זו לא אחדות מקבלת, אחדות של שונים מכבדים שעומדים ביחד כשווים. רוב האנשים ישמחו לקדם אחדות לאומית באהבה, בתנאי שהאחרים ישתנו אליהם. זה מה שהמיינסטרים דורש. הוא לא עושה כלום בשביל לקדם את ה"אחדות הלאומית" הזאת מלבד להטיל סנקציות על מי שלא נענה לה.
אז הם מתפלאים שתמיד הרדיקאלים הרעים לא מסכימים לעמוד ביחד "זה בטח בגלל שהם חייבים תמיד לבעוט. הם לא יכולים לשים את זה בצד ליום?". הם לא מעלים בדעתם אולי שזה שבשולי החברה ושמרגיש הכי מוחלש, הוא גם זה שהכי נפגע מהדרישה לאחדות, מפני שממנו נדרשת הכי הרבה הדחקה והסתרה, הכי הרבה עיוות עצמי?

בכלל, כשקוראים לאחדות לאומית, לאיזה לאום מתכוונים? הלאום הישראלי? הלאום היהודי? הלאום שמשרת בצה"ל? שאלה טובה, שיהיה מעניין לקבל עליה תשובה אמיצה מהפוליטיקאים שלנו.
דרוזים למשל, משרתים בצה"ל ככלל, ואפילו עושים תפקידים משמעותיים. אני בטוח שיש גם חללים דרוזיים שמאוזכרים ביום הזיכרון. כל עוד הם חיילים הם כאילו חלק מהאחדות הזאת, אבל ברגע שהם פושטים מדים (ולפעמים עוד קודם) המדינה יורקת עליהם.
אין מה לדבר בכלל על כך שטקסי הזיכרון הם כמובן בעלי אופי ונרטיב יהודיים לגמרי – הכותל המערבי, תפילת יזכור, הר הרצל. הם קוראים לאחדות אבל באותה נשימה משאירים בחוץ את מי שלא שייך לעם הנבחר.

יש מי שעל רקע הדברים האלה יקרא לי בוגד. וזה חלק מהנקודה שלי.
אין ספק שמדינת ישראל הוקמה כדי להיות מדינת העם היהודי. אנחנו מציינים את יום הזיכרון ביחד עם יום העצמאות מכיוון שאנחנו רואים קשר הדוק בין השניים. בהינתן שזה המצב, ברור גם למה הנרטיב של יום הזיכרון הוא לא סתם ישראלי אלא ישראלי-יהודי. אבל בין האנשים שנתנו את חייהם לטובת הסטטיסטיקה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה יש גם לא יהודים; יש לא יהודים ששירתו בצה"ל ויש לא יהודים שנהרגו בפעולות איבה. יש ביום הזה קונפליקט מובנה שמדינת ישראל הממסדית והממלכתית בוחרת מדי שנה להתעלם ממנו.
דווקא סביב יום הזיכרון עולות המון שאלות של מדינה יהודית מול דמוקרטית, של סולידריות חברתית, של קולקטיביזם מול מולטי-אינדיבידומיזם (המצאתי את זה הרגע), של יחסי צבא-מדינה. המון שאלות שאפשר וצריך לדון בהן. שאלות שמעט מאוד אנשים מתעניינים בהן, שלאורך השנה הן אף פעם לא אקטואליות מספיק כדי לתפוס מקום בשיח הציבורי, וביום הזיכרון זה לא פטריוטי על גבול הבגידה להזכיר אותן.

במסגרת הפינה חברי כנסת והצעות החוק ההזויות שלהם, אני רוצה לדבר על "הצעת חוק השירה העברית, התשע"ב–2012" (קובץ RTF), אשר הונחה לאחרונה על שולחן הכנסת ועליה חתומים חברי הכנסת אריה ביבי, דניאל בן-סימון, איתן כבל, מירי רגב ורונית תירוש.

ראשית להלן ציטוט חלקים נבחרים מההצעה:

1.    מטרת חוק זה היא לקדם את השירה העברית בישראל ואת משורריה, להביא להנגשתה ולפיתוחה בכל חלקי הארץ ולהקים לשם כך את המועצה הלאומית לשירה עברית.

2.    בחוק זה –
"משורר" – אחד מאלה:
(1)    מי ששלושים או יותר משיריו פורסמו;
(2)    מי שעמד בכללים להכרה במשוררים שקבע השר;
"שירה" – שירה שנכתבה במקורה בשפה העברית;
3.    (ב)    המועצה תפעל לשם עידוד השירה והתמיכה בה, תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה, ותוך דאגה לחלוקה שוויונית של המשאבים.

4.    אלה תפקידי המועצה:
(1)    לייעץ לשר בכל נושא הנוגע למדיניות בתחום השירה ובכל עניין הנוגע לביצוע חוק זה;
(2)    להציע לשר תכנית רב שנתית למדיניות בתחום השירה;
(5)    לייעץ לשר לעניין קביעת מבחנים לתמיכה במוסדות ציבור כאמור בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, לשם קידום מטרותיו של חוק זה, ובהתחשב בין היתר בסוגי מוסדות הציבור, בצורך בפיזור המשאבים באופן הוגן, אובייקטיבי וחסר פניות בין כלל המשוררים, בשיקולים חברתיים-כלכליים, שיקולי העדפה מתקנת של אוכלוסיות מוחלשות ובמגמות ובתמורות המתרחשות מעת לעת בתחום השירה:
(א)    קיום פעילות, תכניות ומיזמים לפיתוח השירה ולטיפוחה, לרבות כתיבת שירה, הוצאתה לאור והפצתה;
(יא)    הנגשת השירה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים;
(יב)    קידום, סיוע ועידוד האיסוף, התיעוד והמיון של השירה שבכתב ושל השירה שבעל פה, לרבות אירועי שירה;

ובדברי ההסבר נכתב כך:

השירה, שהובילה בימים עברו את עם ישראל ואת תרבותו, נדחקה ברבות השנים לשולי התרבות וההשפעה. מעמדם המיוחד של המשוררים, אשר נהנו בעבר מיוקרה, אינו טריוויאלי עוד, וקולם נחלש. הוצאת ספרי שירה שלא על חשבון המחבר, הפכה לחזון. …
לעתים קרובות, יכולת התשלום של המשורר להוצאה או לבית הדפוס, היא לבדה שתקבע האם הספר יראה אור. ספרים רבים מודפסים אף ללא עריכה ראויה. … אין בקרה על איכות הספרים, והקורא נאלץ לקרוא ספרים אשר עלולים לפגוע בתדמיתה של השירה…

בשנים האחרונות, חלה התעוררות ניכרת בפעילויות השירה הספונטאניות והבלתי ממוסדות, על צורך זה נדרש המחוקק הישראלי לתת מענה.

יום קיימת ריכוזיות קיצונית בעולם הפואטיקה הישראלי. עולם השירה סובל בעיקר, מחלוקה פנימית לא הוגנת של המשאבים הציבוריים. פעמים רבות, גם תורמים פרטיים מוטעים לחשוב כי הם מעניקים כספים לטובת הכלל, בעוד שבפועל מחולק כספם על בסיס שאינו ענייני. הכספים ניתנים לקבוצות פרטיות של משוררים, בהתאם לבקיאותן בנבכי הביורוקרטיה במקרה הטוב, בהתאם להשתייכותן הפוליטית-חברתית במקרה הבינוני, ובהתאם לקשריהן האישיים ולמרפקנותן במקרה הגרוע והשכיח ביותר. …

רוב התלונות מציבור המשוררים – קובלנות שבעטיין עולה הצעת החוק, עסקו בנושא העדר הצדק החלוקתי, והשתלטותם של יחידים, לרבות קבוצות שירה בודדות וקטנות, על משאבים ציבוריים. לגבי הקבוצות, חשוב לציין כי מדובר בקבוצות פרטיות לגמרי, שעושות ככל שעולה על רוחן. התיאורים העובדתיים המוכחים היו קשים, והצביעו על כך שהמקושרים ברשויות המקומיות, בקרנות השונות ובמקורות התקציביים האחרים, מקבלים על חשבון כל השאר ולעתים אף מונעים, אקטיבית, מאחרים לקבל. הכספים, פעמים רבות, הולכים לטיפוח עצמי של חברי הקבוצה ולהטבה עם המקושרים אליהם, התרומה לכלל עקיפה בלבד. כוונתו של המחוקק היא, שהמשאבים הציבוריים המיועדים לשירה יחולקו בצורה שוויונית יותר, על בסיס כישרון ויכולת ושאר שיקולים ענייניים וכנים. החוק המוצע בא לשים סוף פסוק לתופעת הפרוטקציות, ולהקצאה שאינה נכונה או צודקת של משאבי הציבור.

אז אם חשבתם שחברי הכנסת עוסקים יומם וליל בגרעין האיראני, בהכנות להפגנות ענק בקיץ או במצבה המתדרדר של מערכת החינוך – הפתעה!

במבט ראשון, הצעת החוק  נראתה לי כמו קוריוז או סאטירה על בית המחוקקים. זוהי הצעת חוק פרטית לדיון מוקדם (לא עברה עדיין קריאה טרומית, וספק רב אם תבוא לידי מימוש), מפורטת למדי, שמספרת לנו את סיפורה העצוב של השירה העברית, או ליתר דיוק של משוררים או קבוצות שירה כלשהם אשר חשים ממורמרים על העולם. מהפסקה האחרונה עולה ניחוח של פעילת לוביסטית, אפשר רק לשער, של אותה קבוצה מקופחת. אני כמובן לא יודע בוודאות שזה המצב, אך ההצעה הזאת נראית כמו דוגמה מייצגת לניסיון חקיקה מיותר ואווילי, אשר מי יודע כמה שעות עבודה של ח"כים, עוזרים פרלמנטרים ויועצים משפטיים הושקעו בו, ושאפילו לא מתקרב להיות פתרון למצב אותו הוא מתיימר לפתור.

יש הרבה מה להגיד על ההצעה הזאת והרקע שעליו לכאורה צמחה, אבל אני רוצה להתעכב במיוחד על שתי אמירות מתוך דברי ההסבר:

1.  "בשנים האחרונות, חלה התעוררות ניכרת בפעילויות השירה הספונטאניות והבלתי ממוסדות, על צורך זה נדרש המחוקק הישראלי לתת מענה."
לא ברור למה המחוקק צריך לתת מענה להתעוררות בתחום השירה. אם אנשים רוצים לשיר, שיבושם להם. רוצים לכתוב שירה? אדרבא ואדרבא.
אבל למה המחוקק צריך להתערב בצורה כה דרמטית בתחום כה איזוטרי, ולמה המנגנונים הקיימים במשרד התרבות אינם מספקים מענה לצורך המדומה הזה? לכך אין תשובה בהצעת החוק.

ובכלל, מיהו משורר? מהי שירה? אלה מושגים שקשה עד בלתי אפשרי להגדיר באופן פרקטי בדבר חקיקה. אותה מועצה או וועדה שתתמנה לעניין תצטרך לשבת ולשפוט את עבודתו של כל משורר או וונאבי-משורר. האם המועצה בהרכבה המוצע תוכל לספק החלטות אובייקטיביות? ספק רב. האם הקמת מנגנון תמיכות ממשלתי ימנע הקצאה מוטה של כספים ממקורות כאלה ואחרים? נהפוך הוא.

2. "מדובר בקבוצות פרטיות לגמרי, שעושות ככל שעולה על רוחן."
חזיז ורעם! יש במדינה קבוצות של אזרחים העושות ככל העולה על רוחן כדי לקדם נושא שחשוב להן. איך נותנים לדבר כזה לקרות?! חייב המחוקק להתערב מייד ולדאוג לכך שלאזרחים לא תהייה אפשרות לעשות ככה סתם מה שהם רוצים.

בכלל מהפסקה האחרונה הזאת עולים דברים קשים; אנשים מקבלים תרומות ומשתמשים בהן למטרות שאינן שירה, מונעים ממתחרים ראויים לקבל תמיכה דומה, ונעזרים בקשרים אישיים ובפרוטקציות.
אכן, תמונות קשות. ההצעה מתארת מצב שקיים ככל הנראה כמעט בכל תחום, ושיש לו מענה הרבה יותר פשוט מאשר חוק חדש עם מועצה של פונקציונרים-פרוטקציונרים חדשים. למענה הזה קוראים מערכת אכיפת החוק והמשפט המנהלי.
כל גורם ציבורי שנותן תקציבים מחויב להפעיל שיקול דעת מקצועי אובייקטיבי תוך שהוא נוהג בשוויוניות ובשקיפות, ואם יש אפלייה – אפשר לפנות לבית המשפט. כל גורם ציבורי שנותן תקציבים למטרה מסוימת יכול וצריך להפעיל בקרה ולוודא שהתקציב אכן נוצל למטרה לה הוא יועד, ואם זה לא קרה – אפשר לדרוש את הכסף בחזרה, לפנות לבית המשפט, וכמובן למנוע תמיכות עתידיות באותו גוף. ואם חלילה נעשה שימוש בשיטות מפוקפקות כדי למנוע ממי שמגיע לו לקבל תקציב, אזי אפשר לפנות למשטרת ישראל ולהגיש תלונה בעניין.
בקיצור, אם אלה המניעים להצעת החוק הם ממש לא מצדיקים אותה. לא רק זאת, אפילו אם הצעת החוק תהפוך לחוק ממש ואכן תקום אותה מועצה לשירה עברית, זה ממש לא יפתור את בעיית חלוקת המשאבים עליה הממורמרים מתלוננים, שכן חלק ניכר מהכספים האלה לא מגיע ממקורות ממשלתיים כך שלמועצה לא תהייה שליטה עליהם, וברגע שהממשלה תתמוך בגורמי שירה מסוימים – האחרים ירגישו שהם מקופחים וחוזר חלילה.

הערה אחרונה לסיום -
נכון כתבו חברי הכנסת בתחילת דברי ההסבר שעולם השירה העברית בישראל הולך ודועך, במקביל לירידת קרנה של הספרות העברית בכלל. זוהי מגמה חברתית-תרבותית הנמשכת כנראה כבר מספר שנים וסביר שיש לה מספר סיבות (שאין להן מקום בפוסט הזה). גם אם ניתן לחברי הכנסת ליהנות מהספק ונניח שהם אכן רוצים לקדם את תחום השירה החשוב להם, הרי שטיפול במגמות חברתיות-תרבותיות כאלה לא יכול להיעשות באמצעות דבר חקיקה מסוג זה. יש מקום לעורר דיון ציבורי בעניין, בכנסת ובתקשורת, וכן כמו שכתבתי לעיל – לנצל את המשאבים והמנגנונים הקיימים במנשרד התרבות לשם קידום המטרה הזאת.

לרגל יום האישה הבינלאומי המצוין היום, ערכו באתר סלונה מחקר תחת הכותרת "בית הנבחרות" שבדק מה עשו חברות הכנסת למען הנשים ואף חילק ציונים. הרעיון בבסיס הפרויקט הוא שאישה שהצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית, לגבור על הקליקות הגבריות, למרוד בעוד כמה קלישאות ולהיבחר לבית המחוקקים הישראלי, מחויבת לבנות מגדרה. בניגוד לחברי כנסת באופן כללי, מסתבר שחברת כנסת נמדדת לא רק בפעילות הפרלמנטרית הכללית שלה אלא באופן ספציפי בפעילות למען נשים. כמו שכתבה עורכת סלונה, אלה "הנשים שאמורות לייצג אותנו בלי קשר למפלגה במסגרתה הן פועלות."

אין ספק שפעילות למען נשים היא חשובה, ושפעילות למען זכויות אדם ואזרח באופן כללי חשובה גם היא, אבל לא ברור לי למה דווקא לחברות כנסת יש אחריות מיוחדת ויוצאת דופן לעניין הזה. האם אין בכך דווקא משום הנצחת התפיסה השמרנית? למה, למשל, לא לבדוק עד כמה נשים מעורבות בתחומים שנחשבים "גבריים" כמו חוץ וביטחון, כספים או תשתיות? או להיפך, לבדוק עד כמה חברי הכנסת שאינם נשים תומכים ומקדמים נושאים "נשיים"?
למה אם אישה כבר נבחרה לכנסת אנחנו צריכים למדוד את פעילותה דווקא לפי תרומתה לבנות המגדר? ומה אם היא מעוניינת לעסוק דווקא בנושאים אחרים שמעניינים אותה? דברים זניחים, למשל כמו מדיניות מיסוי, קידום אכיפה למען איכות הסביבה, ייעול התחבורה הציבורית או עידוד תעסוקה בפריפריה? הרי לחברת כנסת, כמו לכל אחד אחר, יש משאבים מוגבלים והיא לא יכולה לעסוק בכל הנושאים הקיימים.
עצם הציפייה שנשים הנבחרות לכנסת יעסקו דווקא בתחומים נשיים היא שוביניסטית בעיני. כאילו נשים לא באמת יודעות לעשות שום דבר אחר. כאילו שלחנו אותן לכנסת רק כדי לייצג את האינטרסים הנשיים ולא את האג'נדה של המפלגה שלהן ומצביעיה. זה עושה רדוקציה לנשים ומפחית מערכן.

בכלל כל האופן שבו יום האישה הבינלאומי נחגג בישראל הוא שטחי, סטריאוטיפי ולעתים סתם תמוה. תחרות מלכת יופי, נשים מדברות על דמויות נשיות… אני הייתי שמח למשל לקרוא פרויקט בו פוליטיקאים גברים מדברים על דמויות נשים שהעצימו אותם בחייהם.
היום הזה מלא בנאליות המייצרת ניתוק מלאכותי של מחצית האוכלוסייה מן המחצית השנייה. כאילו ביום האישה לא קיימים גברים בעולם ושמערכות היחסים המורכבות בין גברים ונשים אינן חלק מהותי מהדיון בנושא זכויות נשים והשתלבותן של נשים בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה. זה בסדר שביום האישה הדיון יהיה מגדרוצנטרי, אבל צריך להיזהר לא לנתק אותו לחלוטין משאר העולם.

בימים האחרונים אני עורך רפורמה מקיפה בגרידר שלי, אשר הוזנח בשנים האחרונות ועדכוניו העלו אבק ועשבים שוטים. אני מקווה שכמה פוסטים שנמצאים בקנה יגיעו בקרוב לידי מימוש, אבל בינתיים לא יכולתי להתאפק מלחלוק את ההצעה הבאה פרי יוזמתו של חבר הכנסת אריה ביבי מקדימה, שנוסח זהה לה מסתבר כבר הונח על שולחן הכנסת בעבר ע"י חברי כנסת אחרים מש"ס. יש לקוות שגם הפעם ההצעה לא תגיע רחוק.

מדובר בהצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון – מניעת פגיעה בערכים דתיים), המבקשת להוסיף לחוק היסוד הקיים את הסעיף החדש והמרנין הבא:

3א. רשות הפועלת על פי דין תביא בכלל שיקוליה מניעת פגיעה בערכים דתיים המשותפים ליהדות, לאיסלאם ולנצרות.

בדברי ההסבר להצעה נכתב כך:

בחוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל ניתן מעמד מיוחד לירושלים כעיר עם צביון מיוחד לשלוש הדתות, יהודים, מוסלמים ונוצרים. מאחר ובשנים האחרונות נוצר מצב מאוד עדין בו מיעוט קטן מנסה לפגוע בצביון זה ובסמל שמסמלת ירושלים כעיר קדושה לשלוש הדתות, ישנו צורך דחוף לקבוע בחוק כי רשות הפועלת על פי דין תהיה רשאית לדון ולמנוע את הפגיעה בערכים דתיים המשותפים ליהדות, לאיסלאם ולנצרות.

נוסח ההצעה וההסבר לא מפרט מיהו בדיוק אותו "מיעוט קטן", וכמובן שגם לא מה יקרה במצב בו ערך אחד יתנגש בערך אחר (אז בית המשפט העליון ייכנס לתמונה, והוא כידוע חביב במיוחד על אנשי ש"ס).

אני הייתי מחליף לה את השם ל"הצעת חוק סיכול מצעד הגאווה".

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (PDF) אשר התקבל בכנסת לפני קצת יותר מ- 19 שנה, ב- 17 במרץ 1992, מגדיר מספר זכויות אדם בסיסיות שזוכות להגנה חוקתית. הגנה זו מפורטת בסעיף 8 לחוק היסוד אשר קובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו." כלומר א. אין פוגעים – לא המדינה, לא תאגידים ציבוריים או פרטיים, לא אנשים אחרים ולא בכלל. אין פוגעים; וב. נדרשים מספר תנאים מצטברים כדי שפגיעה תתאפשר.

הזכויות הראשונות שמקבלות הגנה הן בסעיף 2 "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" ובסעיף 3 "אין פוגעים בקנינו של אדם". אני לא רוצה להיכנס כרגע לשיעור מעמיק בפילוסופיה פוליטית, אבל די לומר שהקניין הוא נגזרת ראשונה של החירות והזכות לקניין נובעת מאופן ישיר מהגדרתו של אדם כבן חורין. כך שהנה לפנינו שני חלקיו של שם החוק.

ההתעוררות האזרחית שאנחנו עדים לה בחודש האחרון היא לא "מחאה על מחירי הדיור" וגם לא על "יוקר המחייה". היא לא קריאה להדיח את ראש הממשלה וגם לא תנועה לגירוש טייקונים. כל הנושאים ושלל הקבוצות השונות שהתחברו תחת אותו אוהל, בעצם מדברים בשורה התחתונה על דבר אחד: האיזון בין הזכות לכבוד האדם באשר הוא אדם לבין הזכות לקניין ולחירות. במציאות חיינו שתי הזכויות האלה נמצאות בהתנגשות מתמדת, וידה של זכות הקניין הייתה עד כה על העליונה.

כשאני חושב על מחאת דיור, אני לא רואה רק את מחירי הדירות המאמירים; זהו מצב טבעי שבו בעלי הבתים מממשים את זכותם לקניין בעת שהשוק סובל ממגבלות היצע. הבעיה היא שבשם זכותם של בעלי הבתים לקניינם, הם רומסים את זכותם של הדיירים לכבודם. בעלי בתים שמפרסמים מודעה כי הם מראים את הדירה ביום זה וזה בשעה כך וכך "תבואו עם צ'קים" – פוגעים בכבוד האדם של השוכרים הפוטנציאליים שלהם. בעלי בתים שעורכים מכרז מאולתר בין המעוניינים שהגיעו באותה שעה כדי לסחוט עוד כמה עשרות או מאות שקלים לחודש יותר ממה שפורסם במודעה – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמשווקים מחסן ללא מקלחת או מטבח כ"דירת סטודיו" – פוגעים בכבוד האדם. בעלי בתים שמסרבים להשכיר את הנכס שלהם רק כי השוכר הוא הומו, טרנסקסואל, ערבי או סתם מתלבש מוזר – פוגעים בכבוד האדם. הכל בשם זכות הקניין ועל חשבון הזכות לכבוד.

כשחברת תקשורת כלשהי לא מנתקת לקוח לבקשתו, מחייבת אותו בחודשים נוספים למרות שהוא לא מקבל את השירות, מתכחשת להסכמות קודמות שהלקוח קיבל מנציגיה, מטרטרת לקוח מנציג לנציג, וכשאותם נציגים נדרשים לחתום בעצמם על התחייבויות שלא להפסיק את עבודתם פן יבולע להם וצריכים לעבוד במשמרות אימתניות בהן יש זמן קצוב ללכת לשירותים – החברה פוגעת בכבוד האדם בשם הזכות לקניין.

כשעובדים בחברת כוח אדם כלשהי לא יודעים בדיוק באיזה חברה הם עובדים כי היא משנה את שמה כל הזמן ומעבירה אותם ממעסיק למעסיק בלי לשאול אותם, כשעובדים כאלה לא יודעים מי הממונה הישיר שלהם, לא יודעים מי משלם להם שכר, אם הם יקבלו בכלל שכר ובזמן, אם הוא יהיה בגובה שכר מינימום או פחות, אם ישלמו להם נסיעות, אם יפרישו להם לפנסיה ואם יהיה להם בכלל עם מי לדבר כשכל הדברים האלה לא יקרו – כבוד האדם נפגע בשם הזכות לקניין.

כשעובדת זרה צריכה להיפרד מהילד שלה בגלל מדיניות "הדלת המסתובבת" (או בגלל העדר מדיניות ממשלתית עקבית בנושא) שמכריחה עובד זר לעזוב את הארץ רק כדי שיביאו אחד אחר במקומו, או כשעובד זר צריך לחיות בתת תנאים ולהיות תלוי לחלוטין בטוב לבו של המעביד שלו – נפגע כבוד האדם בשם הרצון ברווח.

כשיש עובדת שצריכה לספוג מדי יום הערות סקסיסטיות מטרידות מצד הממונים עליה או שותפיה לעבודה, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להתלונן או לעזוב כי היא צריכה את הפרנסה – כבוד האדם שלה נפגע בשם הקניין.

כשהמוסד לביטוח לאומי מעביר קשישים מסכת של השפלות, שוכר בלשים שיעקבו אחרי נשים חד הוריות (פן יתגלה שיש להן בן זוג) או מטרטר נכים להגיע שוב ושוב לוועדות רפואיות – כבוד האדם נרמס עד עפר. כי בעיני הביטוח הלאומי כל הנסמכים על שולחנו הם רמאים וגנבים בפוטנציה, ועל הקופה חייבים להגן.

בסוף שנת 2010 שבתו הפרקליטים בשירות המדינה. למי שלא יודע, אלה הם עורכי דין המייצגים את המדינה בעשרות אלפי התיקים הפליליים והאזרחיים שהיא מעורבת בהם. זוכרים את הסערה סביב הסדר הטיעון שקיבל מי שדרס למוות ילדה? פריחתם של הסדרי טיעון נובעת ממצוקת כוח אדם קשה הן בשורות הפרקליטים והן בשורות השופטים וכוח העזר שלהם (המתמחים והעוזרים המשפטיים). כמות התיקים שעימה מתמודדת המערכת והדרישות שהיא מציבה בפני העוסקים במלאכה – שופט אמור לסגור תיק בכל 20 דקות – הם בלתי אפשריים. התוצאה היא מעבר לפתרונות שיאפשרו סגירה זריזה של תיקים, מה שמיתרגם בתחום האזרחי לגישורים ופשרות מחוץ לבית המשפט, ובתחום הפלילי להסדרי טיעון שיכולים להיות מוזרים למדי. ככה זה כשלא לפרקליטים ולא לשופטים יש אפשרות ללמוד את התיקים שבפניהם ביסודיות מאחר שלכל אחד מהם יש מאות תיקים שהוא אמור לטפל בהם, ככה זה כשלא לכל שופט יש לשכה לעבוד בה (כן, כן, הם צריכים להתחלק), ככה זה כשמתמחים מקבלים שכר עבור 3/4 משרה אבל בפועל עובדים הרבה יותר. כאן כבוד האדם נרמס פעמיים: גם כבודם של הפרקליטים כבני אדם וגם כבודם של האזרחים שצריכים לקיים התדיינות משפטיות מול מערכת שלא מכבדת אותם. הפעם זכות הקניין הרומסת שייכת למדינה, פרי אידיאולוגיה שרואה בניהול המדינה סוג של עסק.

במרץ 2011 שבתו העובדים הסוציאליים. למי שלא יודע, אלה אנשים שמקדישים את חייהם לטיפול ועזרה לאותם חלקים בחברה שהגורל לא שפר עליהם. לפי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים רשומים בפנקס העובדים הסוציאליים קרוב ל 22 אלף איש, 90% מתוכם נשים. הסתבר שהעובדים הסוציאלים בעצמם הופכים לא פעם למקרי סעד – הם מועסקים בחלקיקי משרה, מקבלים תגמול שאינו תואם את המצופה עבור בעלי תארים גבוהים (לא פעם יותר מאחד) ומצריך אותם לקבל השלמת הכנסה, כורעים תחת מספר התיקים העצום שהם מופקדים עליו, לא מקבלים החזרי הוצאות נסיעה וסלולרי, וגם אחרי 30 שנה במקצוע כשהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר, הם ירוויחו שכר מביש. עוד הסתבר שחלק מפעילויות הרווחה במדינה אינן נעשות ישירות ע"י הממשלה אלא הועברו לידיהן של עמותות שונות, והאחריות לתנאי ההעסקה של עו"סים באותן עמותות נופלת בין משרד הרווחה למשרד המשפטים למשרד האוצר… עוד דוגמה מאלפת לאופן שבו זכות הקניין רומסת את כבוד האדם – גם את כבודם של העובדים הסוציאליים וגם כמובן את כבודם של אותם אזרחים שזקוקים לשירותי הרווחה ולא יכולים לקבל אותם בצורה נאותה.

כבר יותר מארבעה חודשים שהרופאים שובתים. מאפייני העבודה שלהם מזכירים מאוד את אלה של הפרקליטים והעובדים הסוציאליים, ואני מתחיל להרגיש כמו תקליט שבור. אפשר היה להוסיף עוד שורה ארוכה של דוגמאות שכל אחת מהן כשלעצמה תגרום לנו לשחרר אנחה כבדה, אבל אני חושב שהנקודה ברורה והיא לא קשורה למגזר או לקבוצת אוכלוסיה מסוימת.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה מי שדואג לקניין שלו חושב שיש לו גם את החירות לדרוס את כבוד האדם של האחר. אנחנו חיים במדינה שמתנהלת כמו עסק בו החלטות מתקבלות לפי מה שכלכלי או יעיל, ולא לפי מה שראוי או אתי. המדינה שכחה שהיא לא חברה בע"מ שצריכה לדאוג רק לתקציבים, גרעונות ואחוזי תוצר – אלא חברה אנושית שצריכה לדאוג לבני האדם שמרכיבים אותה.
ועל זה, רבותי, אנחנו נאבקים. על הזכות שלנו לכבוד האדם באשר הוא אדם. זכות המעוגנת בחוק יסוד, ואשר נרמסת יום יום שעה שעה באין פוצה פה.

נושאים שלא נכללו בפוסט: גורמים נוספים שפוגעים בכבוד האדם מלבד הזכות לקניין, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התייחסות למאפייני המחאות השונות, דרכי פעולה ופתרונות.