clintonnetanyahu2_600_1

מנהל – הסכת ושמע

מה אפשר ללמוד מסגנון המנהיגות של הילארי קלינטון על מנהיגות וניהול ארגונים בכלל?

צפיתי לאחרונה בקטע וידאו, המנסה לנתח את דמותה של הילארי קלינטון – הן כפי שהיא נתפסת על ידי העתונות האמריקנית והן כפי שמתארים אותה אנשים שעבדו איתה ותחתיה.

קלינטון, המתמודדת לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית, היא דמות ותיקה בזירה הציבורית והפוליטית, ומעניין לראות איך היא נתפסת כמנהלת וכמנהיגה.

אז מה אומרים על קלינטון?

חשוב לה להקשיב לאנשים. היא רוצה לקבל מידע מאנשים אמיתיים וממצביעים אמיתיים. בתחילת מסע הבחירות שלה לסנאט מ- 2000, ושוב בתחילת מסע הבחירות שלה לנשיאות, קלינטון ערכה "מסעות הקשבה". אלה היו אירועים ציבוריים במהלכם קלינטון נפגשה עם אנשים ושמעה מהם על הנושאים שמטרידים אותם. הדברים שהיא שמעה הפכו מאוחר יותר בסיס לעיצוב מדיניות.

קלינטון נותנת לאנשים שעובדים איתה את התחושה שאכפת לה מהם, והיא בונה איתם מערכות יחסים. היא לומדת את החומר המקצועי, קוראת מזכרים ומסוגלת להתייחס לנתונים שהופיעו גם במסמכים איזוטריים באופן שהאנשים שכתבו אותם ירגישו שהיא מכבדת אותם ואת העבודה שלהם. התוצאה היא שאנשים מרגישים מחויבים ומפגינים נאמנות אליה.

קלינטון משתמשת בהקשבה כסגנון מנהיגות, וזה בא לידי ביטוי לא רק מול האנשים שעובדים איתה ואפילו לא רק כשהיא מחפשת בסיס למדיניות קמפיין.
לפי כמה חודשים עקבתי אחר אחד האירועים המעניינים בעיני במסגרת פסטיבל הבחירות המקדימות בארה"ב: ההתמודדות בין הילארי קלינטון לברני סנדרס במדינת דרום קרולינה, בה קלינטון גרפה ניצחון כל כך מוחץ שהעיתונאים לא ידעו את נפשם מרוב מטאפורות.

הפרשנים מספרים שברקע לנצחונה של קלינטון עומדת עבודת שטח מאומצת. קלינטון השקיעה זמן רב בקהילה השחורה במדינה, אשר מהווה נתח משמעותי מהמצביעים הפוטנציאלים. היא נתנה להם את התחושה שהיא מכירה אותם, את הבעיות שלהם ואת הצרכים שלהם. היא נתנה להם את התחושה שהם מכירים אותה.
סנדרס לעומת זאת נתפס כמנותק, זר ולא מוכר. היחס אליו היה חשדני. כך למשל אמרה חברת קונגרס מויסקונסין:

“Bernie’s a great new friend,” said Moore. “But Hillary has been in the trenches with black people, with Latinos, with the issues, with low-income people.”

במילים אחרות: קלינטון תמיד הייתה כאן בשבילנו, אכפת לה מהאנשים הקטנים. סנדרס מדבר עם הרבה מילים גבוהות, אבל עדיין אין לו קבלות והוא לא באמת מבין את הקהילה שאליה הוא מדבר. קלינטון חרשה את השטח ומכירה את כולם בשם. היא הצליחה, באמצעות הקשבה, לייצר שוב תחושות של מחויבות ונאמנות.

אם ננסה להמיר את הניתוח של קלינטון כמנהיגה פוליטית לתובנות שיכולות לשמש ארגונים ומנהלים, נוהל להגיע למסקנות הבאות:

  1. חשוב שתסגל לעצמך מיומנויות הקשבה. לאנשים שעובדים איתך חשוב להרגיש שאכפת לך מהעבודה שלהם וממה שיש להם להגיד. אל תייצר תחושה שגיבשת החלטה עוד לפני ששמעת אנשים אחרים. אם תהייה חסר סבלנות ותנחית הוראות ללא קשר למה שאנשים אמרו לך, אתה תפגע במחויבות האישית שלהם.
    מנהלים שמעורבים במה שקורה עם העובדים שלהם בכל הרמות בארגון, שמצטרפים לעבודת השטח ומתעניינים באופן אותנטי בסוגיות היומיומיות שהאנשים שלהם מתמודדים איתן, נתפסים כמנהלים טובים יותר וזוכים לרמת נאמנות ומחויבות גבוהה יותר.
  2. למנהלים, ובייחוד למנהלים בכירים, יש נטייה לראות רק תמונת מאקרו. בדרך כלל ההנהלה הבכירה היא זאת שנחשפת לכל הגורמים שמשפיעים על דרכו של הארגון, ונקודת מבטם של אנשים בדרגים נמוכים יותר נתפסת כלא רלוונטית מכיוון שהם "לא מבינים על מה הם מדברים" או "לא רואים את התמונה הגדולה".
    אבל חשוב לזכור שהעובדים הם אלה שנמצאים בשטח ובאים במגע יומיומי עם הלקוחות, הספקים, הציבור ושאר בעלי העניין. תובנות והערות שלהם יכולים לעזור להנהלה להבין טוב יותר נתוני מאקרו.
  3. אבל חשוב להקשיב לאנשים הנכונים. קלינטון קיבלה כמה עצות אחיתופל שהובילו אותה להחלטות שהתגלו בדיעבד כבעייתיות. לכן אני אמנם ממליץ לשמוע מגוון קולות, להקשיב לאנשים ולקבל עצות, אבל גם לא לקבל אותם כפשוטם. לכל אדם בארגון, מזוטר ועד בכיר, יש אינטרסים, אג'נדות והטיות. צריך להבין מה הרקע לדברים הנשמעים ולהתייחס אליהם בהתאם.
  4. מתוך הרצון להקשיב לאנשים, יכולה לנבוע טעות נוספת: להקשיב יותר מדי, כשאנשים רבים מדי מייעצים ומחווים דעה. הכלת קולות רבים מדי עלולה להביא לעיצוב מדיניות מסובכת מדי בניסיון לתת מענה לכל בעלי האינטרסים, ולמצב של תפסת מרובה לא תפסת.
    הקשבה, ומתן הזדמנות לאנשים לבטא את הרעיונות שלהם, חשובים מאוד למנהל. אבל צריך גם להיזהר שלא להגיע לקיצוניות אחרת בה אתה מתעמק בהקשבה ומקיף את עצמך ביועצים. מצב כזה יכול להביא לשיתוק בקבלת החלטות.
    הרי לאחר שנשמעו מגוון דעות, והקולות המרכזיים קיבלו ביטוי ראוי, ההנהלה צריכה לקבוע סדרי עדיפויות, מטרות ויעדים כחלק מתכנית עבודה כולל.

איך ארגונים מפשלים בקשר עם הלקוח, מס' 1716

ארגונים משקיעים משאבים לא מבוטלים בשיווק ובמאמצים למשוך לקוחות פוטנציאלים.
אבל לא פעם אותם ארגונים מפספסים בהתמודדות שלהם עם השלבים הבאים בתהליך, כאשר לקוח כבר מתעניין. מבין מגוון הטעויות שארגונים עושים בהקשר הזה, אני רוצה להתייחס כאן במיוחד לערוצי התקשורת עם הלקוח.

אחד העקרונות החשובים במתן שירות טוב, ובביסוס קשר אפקטיבי ופרודוקטיבי עם לקוח, הוא זיהוי הרצונות והצרכים של הלקוח על ידי הארגון, עוד בשלב הראשוני של יצירת הקשר. חלק מהרצונות והצרכים האלה קשורים כמובן לשירותים או למוצרים של הארגון, אבל חלקם קשורים גם לאופי האינטראקציה של הארגון עם הלקוח.

כאשר לקוח יוצר קשר עם הארגון כדי לקבל מידע, בין אם הוא מתעניין בשירותי הארגון או שהוא פונה בקשר לשירות שכבר קיבל, הקשר נוצר בדרך ספציפית. הדרך הנפוצה ביותר ליצירת קשר היא כמובן הטלפון, ולצדו השירות הפרונטלי, הדואל והפנייה ברשת החברתית (בישראל פייסבוק היא כמעט היחידה שיש בה נוכחות משמעותית לנציגי שירות של ארגונים, אבל יש גם פניות בטוויטר, באינסטגרם ועוד).
בזמן יצירת הקשר, הלקוח מאותת לארגון על שיטת התקשורת הרצויה בעיניו. לפעמים תהייה בקשה מפורשת "אנא חיזרו אלי טלפונית", ולפעמים הארגון צריך להבין לבד שאם לקוח פנה אליו בערוץ תקשורת מסוים זהו האמצעי המועדף עליו.

פעמים רבות אנו נתקלים במקרים בהם הארגון חוזר ללקוח באמצעי תקשורת אחר.
השארתי הודעה בפייסבוק – חוזרים אלי במייל. שלחתי מייל – חוזרים אלי בטלפון.
כמו שחברה כתבה לי לפני כמה ימים: "אין דבר שאני שונאת יותר מלכתוב אימייל מפורט למישהו, ולקבל תשובה "תתקשרי אליי לדבר על זה." אם הייתי מעוניינת לדבר איתך, כבר הייתי עושה את זה, לא?"

אז הנה כמה טיפים ליצירת חוויית תקשורת טובה של הלקוח מול הארגון:

  1. כאשר לקוח פונה לארגון בערוץ תקשורת מסוים, יש לנהל מולו את התקשורת באותו ערוץ, אלא אם ביקש במפורש אחרת. אם טיב הפנייה אינו מתאים לניהול בערוץ שהלקוח בחר, צריך להעביר לו הסבר מבוסס למה זה המצב.
  2. כאשר אוספים פרטים מלקוחות (טלפון בית, עבודה, נייד, מייל וכו') – לבקש מהלקוח להגדיר ערוץ תקשורת מועדף. ולהיצמד לבחירה הזאת בכל תקשורת עתידית עם הלקוח.
  3. אם הלקוח מבקש שיצרו איתו קשר טלפוני, או אם יש צורך שנציג הארגון יחזור ללקוח במועד מאוחר יותר, צריך לבקש מהלקוח לפרט מהו חלון הזמן הנוח לו לחזרה.
  4. ואם מבטיחים ללקוח שיחזרו אליו… אז צריך לחזור אליו.
  5. צריך לאפשר ללקוח בחירה. ארגונים שמפרסמים רק כתובת מייל לפניות מפספסים לקוחות שלא יודעים או לא אוהבים להשתמש במייל, או שדחוף להם לדבר עם גורם אנושי באותו רגע. ארגונים שמנהלים תקשורת רק בטלפון, גורמים לבזבוז זמן ללקוחות שלהם שמעדיפים לנהל את התקשורת עם נותני שירות במייל לאחר שעות העבודה כשהם פנויים לכך. ארגונים שלא מפרסמים בכלל טלפון או מייל, אלא למשל רק טופס פנייה מקוון, משדרים ריחוק וחוסר נגישות, ומסתכנים במיעוט פניות. וארגונים שאין להם נוכחות בפייסבוק, טוב… זאת כבר בעיה שצריך בשבילה פוסט נפרד.

 

 

לכל אחד יש ארון

חברה באה אלי וסיפרה שהיא מרגישה שהבן הצעיר שלה בן החמש יתגלה בהמשך כבעל נטיות הומוסקסואליות. היא כמובן רוצה להיות אמא אוהבת ותומכת, אבל היא מפחדת שיהיו לו חיים קשים, שהסביבה תתנכל לו כי הוא שונה, והיא רוצה את עצתי איך להקל עליו אם וכשהוא ייצא מהארון.

העניין הוא שכמעט לכל אחד יש איזה ארון. הארון הוא המקום שבו אנחנו מתחבאים ומחביאים חלק מעצמנו שאנחנו מפחדים לחשוף לסביבה כי אנחנו לא רוצים להתמודד עם התגובות שאולי יבואו. הארון הוא המקום שבו אנחנו מחביאים חלק מעצמנו שאנחנו חושבים שהוא לא פופולרי, שיאיר אותנו באור לא מחמיא, שיגרום לאחרים לגבש עלינו דעה שמבוססת על סטריאוטיפים במקום על מי שאנחנו באמת. השימוש המוכר ביותר בארון הוא אולי באמת אצל אנשים שיש להם נטיה מינית או זהות מגדרית שאינם נחשבים כשגרתיים. אבל האמת היא שיש הרבה מאוד ארונות והרבה מאוד אנשים מתחבאים בהם.

השאלה איזה סוגים של חלקים בעצמם אנשים ירגישו צורך להחביא בארון היא שאלה שהתשובה עליה משתנה עם הזמן ועם התפיסות החברתיות המקובלות. ארונות אפשריים הם למשל: ילדים להורים גרושים, אנשים שלוקחים תרופות נגד דיכאון, אנשים במצב כלכלי קשה, אנשים שעברו ניצול או תקיפה מינית, אנשים בעלי קושי או מוגבלות פיזית, נפשית או קוגניטיבית, אנשים שסובלים ממחלה כרונית, אנשים שחיים במערכת יחסים לא קונבנציונלית, אנשים שלא רוצים להביא ילדים, אנשים שסובלים מאלימות במשפחה, ואנשים שבן משפחה קרוב שלהם הוא אחד מהנ"ל.

השבוע פורסם נושא הקמפיין של אירועי הגאווה בלונדון לשנת 2016: nofilter#

הקמפיין רוכב על תגית האינסטגרם הפופולרית nofilter (ללא פילטר), ומבוסס על הטענה שרבים בקהילה הלהט"בית מרגישים צורך לסנן את ההתנהגות שלהם, לצנזר את עצמם או להחביא את מי שהם. מטרת הקמפיין היא לעודד אנשים פשוט להיות עצמם לא יותר ולא פחות. לעמוד בגאווה ולחגוג את האותנטיות שלהם.

אלא שהשימוש בתגית הזאת באינסטגרם נעשה לא פעם אפילו כשבפועל כן נעשה שימוש בפילטר.
אולי הצלם אומר לקהל שדווקא עם הפילטר הוא מצליח להעביר יותר מהמהות של הצילום, ואולי הוא מזמין את הקהל להשתתף איתו במשחק ציני בו כולם יודעים שהתמונה עברה עיבוד כדי למצוא חן אבל משתפים פעולה עם ההונאה. כן, הרבה פעמים אנחנו רואים תמונה שמציגה את עצמה כאותנטית או אפילו חושפנית, וברור לנו שהיא עברה עיבוד כדי שתיתפס אפילו כיותר מושכת. אנחנו קונים את השקר ומקבלים אותו מתוך הבנה שזהו חלק בלתי נפרד מהעולם שבו אנו חיים, בין אם מדובר בתמונה של ידוען, של יעד תיירות, של מוצר מזון ("הצעת הגשה") או סתם תמונה משפחתית של חברים.

גם כשאנחנו בצד שמעביר את המסר או התמונה, אנחנו אלה שבוחרים את הפילטרים (ולפעמים לצרף אליהם את התגית nofilter#), ואנחנו אלה שמפחדים לשלוח את המסר פשוט כמו שהוא כי הוא לא יהיה מספיק מלהיב, או כי הפגמים שבו יהיו בולטים מדי, אז אנחנו בוחרים באופן אינסטינקטיבי ללטש ולרטש. לפעמים, וזה בולט במיוחד אצל פוליטיקאים מסוימים אבל גם אצל מנהלים, אנחנו כל כך נסחפים בשימוש בפילטרים עד שלא ברור בכלל מה התמונה המקורית, האמיתית, הבסיסית.

אנחנו רגילים להיות עבדים לצורך העמוק שלנו להשתייך ולהיות נאהבים. אנחנו מוכנים לוותר על חלקים מעצמנו כדי להרגיש שאנחנו מגשימים את הצרכים האלה, ולפעמים אנחנו בכלל לא מרגישים שאנחנו עושים את זה. הסכנה היא שמרוב הסתרה אנחנו לא נדע בעצמנו איך נראית התמונה האמיתית ואיפה מתחיל הפילטר.

אם תחושת הנאהבות שלנו תלויה בכך שנשאיר חלק מעצמנו בארון, האם באמת אוהבים אותנו?
אם תחושת השייכות שלנו תלויה בכך שנסתיר את השונות שלנו, האם אנחנו באמת שייכים?

לחיות את עצמינו פשוט כמו שאנחנו וללא ארונות מצריך לפעמים אומץ, והיציאה מהארונות השונים לעולם אינה נגמרת. אבל באופן זה אנחנו יכולים לעורר בסביבתנו השראה להתנהגות דומה, אשר תוביל ליחסי אמון עמוקים יותר, וחשוב יותר – אנחנו נפטרים מהפחדים ומתחושת המתח המתמידה שחוסמים אותנו מלהתפתח ולהגשים את עצמנו.

חג חירות שמח.

אתר הכנסת כמשל

לפני כחודשיים סערה התקשורת סביב תקנות חדשות לנגישות אתרים שאושרו בכנסת (PDF).
בינתיים הכותרות כמובן התחלפו כמה עשרות פעמים, אבל הכנסת היא דוגמה טובה לאיך אתרי ממשל רשמיים בישראל לא לוקחים את עצמם ברצינות (כן, רשות המיסים, אני מסתכל עלייך).

לפני כשנה וחצי השיקה הכנסת אתר בית חדש ונאה (עבודה יפה של נטקראפט), שהושקעו בו כך וכך מטרים מעוקבים של כספי ציבור. אבל מה שעשו שם זו אפילו לא חצי עבודה.
כבר בהודעה לעיתונות מתגלה ש:

"מי שיגיע לאתר יגלה שהשיפוץ עוד לא הושלם. יש עוד כמה באגים שלא טופלו (בעיקר למי שגולש מדפדפן הכרום) ורוב התוכן מוצג עדיין על בסיס התשתית הישנה. במילים אחרות, הבית מסודר אך המתכנתים עדיין לא נכנסו כדי לארגן את הארונות והמגרות. החידושים העיקריים שנעשו במסגרת מה שמוגדר כשלב הראשון מתמקדים באתר הבית וסרגל הניווט באתר."

זה, כאמור, מיולי 2012, ועושה רושם שמאז שום דבר לא ממש קרה.

העמודים שעוצבו מחדש הם רק העמודים הראשיים של האתר. ברגע שמנסים להגיע לעמודים הפנימיים ולצפות למשל במידע אישי על חברי הכנסת או בהצעות החוק שפורסמו ברשומות (האתר בכל מקרה מציג רק הצעות חוק שפורסמו עד שנת 2002) מגיעים לאזורים בעיצוב הישן, הלא נגיש, לא ברור, ובעיקר לא מתאים לאתר ממשל מרכזי בשנת 2014.
מעבר לזה (ואפילו חמור מכך), הגרסה של האתר בשפות ערבית, רוסית ואנגלית לא השתנתה כלל, ומשתמשת באותו פורמט מיושן וגרוע מלפני עשור. כך שלגולשים קוראי העברית יש אולי נגישות מסוימת לעמודים הראשיים של האתר (בלבד), אבל לגולשים שאינם קוראים עברית אין נגישות בכלל.
גם ההתאמה לתצוגה במכשירים ניידים, שלפני שנה וחצי הייתה בשלב שבו "בוחרים אילו סוגי מידע יהיו מתאימים לשימוש באפליקציות, והנושא יישום כחלק מהמשך תוכנית העבודה" כנראה נשארה שם, למרות שאנחנו נמצאים בעידן בו כמחצית מהגולשים ניגשים לאתרים מהסלולרי!

אבל הסיפור של אתר הכנסת הוא רק משל. משל לעבודה ישראלית בכלל ולפיתוח אתרי אינטרנט ישראלים בפרט.
כשניגשים לפרויקט כמו שדרוג אתר הכנסת (פרויקט חשוב ונחוץ לכל הדעות), אי אפשר להסתפק בעיצוב מחדש של מספר עמודים ראשיים, אי אפשר להסתפק בעיצוב מחדש של השער העברי לאתר, וזה גם לא נכון להציג את השערים בשפות אחרות כהעתק מתורגם של העמוד העברי.
אילו היו ניגשים לפרויקט הזה ברצינות, היו מאפיינים לא רק את המידע שיגיש העמוד הראשי, אלא את סך כל המידע הקיים באתר הכנסת לרשות הציבור. היו מאפיינים את זרימת המידע הזה בין העמודים הפנימיים לעמוד הראשי, והיו יוצרים שפה עיצובית אחידה בין כל עמודי האתר.
אילו היו ניגשים לפרויקט הזה ברצינות, היו חוקרים ומנתחים מה המידע הרלוונטי שמעניין את הגולשים בשפות השונות, ועורכים התאמות במידע המוצג להם.
אילו היו ניגשים לפרויקט הזה ברצינות, לא היו מעיזים להעלות אותו לאוויר ככה. זה כאילו שתיכנסו לדירה חדשה כשרק הסלון גמור, והקבלן יבטיח לכם שבתוכנית העבודה שלו בהמשך לעשות גם את המטבח, האמבטיה וחדר השינה. הרי זה דבר שלא יעלה על הדעת, לא הייתם משלמים על דירה כזאת.

אם הכנסת רוצה להוביל ולהיות חוד החנית בנגישות, לאשר תקנות זה לא מספיק, אלא צריך לתת דוגמה אישית ולהראות לציבור הישראלי איך מקימים אתר אינטרנט משובח.
אתר אינטרנט הוא יותר מאוסף דפי ווב שמקושרים אחד לשני דרך עמוד בית. הוא תזמורת שלמה של מידע והקשרים, הפניות הדדיות וזרימה של נתונים. ועל האתר הזה מישהו צריך לנצח, לספק הכוונה, שפה ודרך משותפת כדי שמי שמקבל את התוצר יוכל להינות ממנו במיטבו.
יותר מדי אתרים ישראלים נראים כאילו הם נבנו לפי ההעדפות האישיות של חברת בניית האתרים שעיצבה אותם או לפי הגחמות של בעלי הארגון המוצג באתר, ולא מתוך מחשבה יסודית על האתר כמערכת שלמה או מתוך ניתוח של על איזה צרכים האתר הזה צריך לענות. אנחנו רואים את התופעה הזאת מתפתחת היום גם בדפי פייסבוק ארגוניים (אחרי שלפני כמה שנים היא ניסתה להרים ראש כחלק מאופנה של בלוגים ארגוניים).

זה לא תמיד עניין של השקעה כספית, כמו שזה עניין של מקצועיות.
יש ראשי ארגונים שחושבים ש"לכולם יש היום אתר אינטרנט/דף פייסבוק. גם אנחנו צריכים!" ואז הם מטילים על המזכירה שלהם למצוא חברות/אנשים שעושים אתרי אינטרנט או דפי פייסבוק, להשיג להם הצעות מחיר ולסגור משהו. שיהיה.
לאיזה קהל האתר הזה פונה? לאיזה צרכים הוא יספק מענה? איזה מידע הוא יציג? מי יעדכן אותו? אלה שאלות שפחות מתעסקים איתן, למרות שהן מהותיות להצדקת ההשקעה באתר החדש.
גם אם הגורם שנשכר להקמת האתר החדש יודע להפנות את השאלות הרלוונטיות לגורמים הקובעים בארגון, לאחרונים לא תמיד יש את הרצון וההבנה לספק להן את תשומת הלב הדרושה והמענה הנכון.

אינני יודע כמה כסף השקיעה הכנסת באתר החדש. אבל לדעתי, ללא מענה מלא לכל השאלות הללו עבור כל עמודי האתר, הוא לכל היותר דוגמה לעוד חובבנות ישראלית מצויה.

על חשיבותם של משחקי מחשב כמיצגי מציאות

הפוסט הזה פורסם במקור ב- 8/6/2009, אך הוא אקטואלי היום בדיוק כמו אז. מפורסם כעת שוב כלשונו, לכבוד ההודעה על גרסה חדשה הצפויה למשחק (ובעקבות הפוסט הזה).

אני לא שחקן כבד. אין ולא היתה לי מעולם קונסולת משחקים כלשהי בבית.
המשחקים המשמעותיים ביותר שעלו על המחשב שלי היו מספר זעום של קווסטים אי שם בסוף שנות ה-90, ושני משחקי הסימולציה SimCity ו- TheSims על גירסאותיהם השונות.

לפני ימים מספר יצא השוקה דור שלישי למשחק The Sims. מאחר והמחשב האישי שלי בקושי מריץ את הדור השני, אני אפילו לא טורח לנסות להתקין עליו את המשחק החדש שדרישות המערכת שלו גבוהות הרבה יותר, ואני יכול רק להסתפק במה שמספרת לנו התקשורת.
TheSims הוא משחק אלוהי (תרתי משמע). הוא מאפשר לך, השחקן, לשלוט כמעט בכל פרמטר של אישיות ומראה עבור הדמויות המשתתפות בו. אתה בונה להם חיים, בית, קריירה, תחביבים, משפחה, מערכות יחסים וכו`.
המשחק הזה היה ליברלי באופן יחסי כבר מיומו הראשון, כאשר אפשר לדמויותיהם הוירטואליות של הסימז להתאהב אחת בשניה ללא קשר למגדר. כך יכולת למצוא דמויות ממגדר מסוים המנהלות מערכות יחסים רומנטיות עם דמויות אחרות מהמגדר השני, מאותו מגדר או גם וגם (ואפילו במקביל).

הפלורליזם והליברליות של יוצרי המשחק הקימו עליהם בשעתו את זעמו של הציבור השמרן והדתי, אבל היוצרים לא נכנעו, ובגירסה החדשה של המשחק לקחו את הנושא אפילו צעד נוסף קדימה;
עד היום, זוגות של דמויות מאותו מגדר יכלו לקיים טקס נישואין בו יש חופה, שמלת כלה, חליפת חתן, שמפניה וטבעות. גם זוגות חד מיניים יכלו להתאהב, לחיות ביחד כזוג ולאמץ ילדים, אבל הטקס היחיד שיכלו לקיים היה "איחוד".
החל מגירסה 3, גם מגבלה זו נעלמה מהמשחק.

ילדים ונוער המשתמשים במשחקי מחשב, לא תמיד בוגרים מספיק כדי לעשות את ההבחנה בין כללי העולם הוירטואלי של המשחק ובין העולם המציאותי. משחקים מודרניים מגיעים עם גרפיקה משובחת ומזמינים את השחקן לשקוע במציאות החלופית שהם מציעים. פעמים רבות שמענו (בעיקר מצד המבוגרים כמובן) על כך שמשחקי מחשב וטלוויזיה נותנים לגיטימציה להתנהגות אלימה וגסה, כאשר השחקנים הצעירים מנסים לחקות ולאמץ את התנהגות הדמויות איתן הם מזדהים מתוך המשחק.
אינני מתימר לקבוע שאכן יש השפעה כזאת, ובאיזו מידה, אבל הייתי רוצה לחשוב שבמקרה של TheSims, השחקנים הצעירים יפנימו שאהבה יכולה להגיע בכל צורה, צבע, גודל או מגדר. ושאהבה הדדית בכל צורותיה היא לגיטימית באותה מידה.
העולם של TheSims מגיע עם לוח חלק. אין בו דעות קדומות. אין בו הנחות יסוד חברתיות. דמויות בעלות צבע עור שונה כמו שחור או צהוב יכולות להיות מצליחות ועשירות. דמויות שמנות ומכוערות יכולות לפתח מערכות יחסים סוערות. וכמו שהוא מכיל רק את הנחות היסוד שאנחנו מכניסים לתוכו, כך הוא יכול להעניק לנו תובנות חדשות על האפשרויות הגלומות בעולם שלנו. ואם אנחנו שחקנים עם ראש פתוח, אולי נוכל ללמוד ממנו משהו.

אפשר רק לקוות שמשחק המחשב הנהדר הזה יצליח להביא – מעבר לשעות של הנאה בלתי נגמרת – גם לניצנים של שינוי תפיסתי אצל הדור הצעיר, שנפשו עדיין לא הושחתה ע"י סביבה שמרנית, גזענית, הומופובית ובורה. ושלשם שינוי, ההאשמות שמפנים כלפי תעשיית המשחקים בנוגע להשחתת הנוער, יהיו בנסיבות חיוביות.